רשלנות רפואית במהלך ניתוח

תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע לפי טענתו, בגין רשלנות רפואית בעת ניתוח הרמת גבות שבוצע לתובע.

...

מסקנתו של פרופ' בן סירה היא, כי בסופו של דבר, הכבדות בעפעפיו של התובע לא הוסרה ולכן לא התקבלה התוצאה המיוחלת באופן מלא לאחר הניתוח, כך שהיה מקום לבצע בנוסף לניתוח הגבות גם ניתוח עפעפיים.

דר' זינרייך ציין, כי לא ברור לו כיצד הגיע דר' בן סירה למסקנה שאליה הגיע וגם אינו מקבל את דבריו של פרופ' בן סירה, כי לו היו מבוצעות בדיקות אלו ואחרות בזמן אמת, ניתן היה לדעת האמנם התפתחה דלקת אצל התובע.

היה על הרופאים ליידע את התובע, כי כאשר בוחרים בחלופה של ניתוח גבות, תיתכן אפשרות לפיה הבעיה לא תיפתר עד תום ותיתכן אפשרות לניתוח נוסף ואף היה על הרופאים להעמיד את התובע על השינויים שיראו בפניו עם הרמת הגבות, שינוי שהסתבר, כי דעתו של התובע לא היתה נוחה עמו וייתכן, כי לו היתה הנתבעת מעמידה את התובע על שינוי זה, היה בכך כדי להביא לגיבושה של מסקנה אחרת בבחירת סוג הניתוח.

התובע ממשיך וטוען כי, התרשלות הנתבעים התבטאה גם ברשום רפואי חסר ולא-מפורט, שכן, אין פירוט לגבי משך הזמן שבו נעשו הניסיונות בגישה הלפרוסקופית והפעולות שנעשו בגישה זו. כמו כן, אין פירוט מתי נגרם הנזק, האם במהלך הניתוח הלפארוסוקפי, או לאחר המעבר לניתוח הפתוח; אין פירוט מדויק של הנזק שניגרם, לרבות פגיעה בכלי דם, הווריד הפורטלי והעורק ההיפטי.

...

הוצאות ועזרת הזולת בשים לב למהות פגיעתו של התובע והטיפולים הממושכים והכואבים שעבר, שיש להניח שדרשו הוצאות, תמיכה ועזרה מוגברות מבני משפחתו במהלך האשפוזים הרבים עד להוצאת כל הנקזים, סבורני כי סביר לפסוק פיצוי גלובלי בגין העבר בסך של 30,000 ₪, ובגין העתיד בסך של 20,000 ₪; סה"כ 50,000 ₪.

סוף דבר לנוכח כל האמור, התביעה נגד נתבעים 1,4,5 מתקבלת, ועליהם לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: הפסדי שכר 30,000 ₪ הפסדי פנסיה 3,750 ₪ נזק לא ממוני 130,000 ₪ הוצאות ועזרת הזולת 50,000 ₪ 213,750 ₪ לסכום זה יצורף שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% ומע"מ והוצאות משפט שכוללות שכר המומחים שבהם נשא התובע וכן החזר אגרה.

התביעה נגד נתבעים 2 ו- 3 נדחית.

בוצע שיחזור של חיבור צנור המרה למערכת העיכול ע"י השקה בין חיבור צנור המרה ללולאת מעי דק. המערערת טוענת לרשלנות הרפואית במהלך הניתוח הראשון שהתבטאה לגישתה בחיתוך צנור המרה הכבדי המשותף, בגינה הוצרכה לניתוח חוזר, פתיחת בטן, ביצוע מעקף שיחבר בין המרה למעיים, וצלקת בבטן, ובגינה נגרמה לה נכות רפואית בשיעור 46% שנגרמה לה. המערערת הגישה תביעת פיצויים נגד שלושת המשיבים.

...

לעמדתו, "בדיעבד, לאחר שידוע לנו שצינור המרה נפגע, קל לומר שעל המנתח היה לבצע צילום תוך ניתוחי או לשקול מעבר לניתוח פתוח, אך בזמן הניתוח, כשהכירורג משוכנע שהוא מזהה את האנטומיה בוודאות מלאה, לא מקובל לבצע צילום של דרכי המרה או לעבור לניתוח פתוח". פסק דינו של בית משפט קמא אף שהיה ער לטעות שנעשתה במהלך הניתוח, קבע בית משפט קמא כי "הטעות שבעטיה חתך פרופ' זמיר את צינור המרה המשותף אינה נובעת מהתרשלות, מדובר בסיבוך מוכר וידוע שמקורו בתפיסה חזותית מוטעית ( Misperception Visual) של הצינורות השונים באזור כיס המרה"; וכי "מהלך האירועים שארע בפועל, השיקולים שהנחו את פרופ' זמיר, וההחלטות שקיבל פרופ' זמיר במהלך הניתוח, משמיטים את הקרקע מתחת חוות דעת ורבין, ממצאיה ומסקנותיה. אני מעדיף את הניתוח המתואר בחוות דעת שילוני, ואני מוצא את ממצאיו ואת הסבריו להשתלשלות האירועים תואמים את המציאות ומסתברים יותר". בית משפט קמא דחה את חוות דעתו של ד"ר ורבין ואת מסקנותיה בראש ובראשונה מכיוון שביטל את הערכתו של ד"ר ורבין ביחס לשיעור הנכות שקבע למערערת (40%); וכן מכיוון שד"ר ורבין סבר שהתמונה האנטומית הלא ברורה נגלתה לפרופ' זמיר בטרם בוצע החיתוך הראשון, עת בפועל נגלתה אחריו; מכיוון שהמסקנה לפיה נחתך צינור המרה המשותף כבר בחיתוך הראשון, מעקרת את המשמעות שייחס ד"ר ורבין להימנעות ממעבר לניתוח פתוח לאלתר לעומת דחייתו במספר ימים כפי שאירע בפועל; אף מכיוון שדחה את גרסתו בדבר ביצוע צילום במהלך ניתוח, שאינו "עניין של מה בכך" אלא "כרוך בפעולה פולשנית נוספת". בית משפט קמא קבע כי "החוכמה שלאחר מעשה היא חוכמה ' קטנה' " וכי " שיקול הדעת שהפעיל פרופ' זמיר לאורך כל הניתוח היה סביר ואחראי". בסיפא לפסק דינו התייחס בית משפט קמא לטענה נוספת שהועלתה ע"י המערערת לפיה לא קיימת כל אינדיקציה לכך שצינור המרה המשותף הוא זה שנחתך בחיתוך הראשון, דחה אף אותה, וקבע כי "הצינור הראשון שנחתך בניתוח היה מה שהתברר בדיעבד כצינור המרה המשותף", וגם אם אין הדבר כך, וצינור המרה המשותף נחתך רק בחיתוך השני "הרי שהדבר נעשה לא מתוך פזיזות ולא מתוך חוסר אכפתיות או חוסר תשומת לב, כי אם מתוך הנחה- שהיתה סבירה באותה עת- שהצינור שהוא חותך הוא עורק כיס המרה (בתחילה) או עורק הכבד הימני (לאחר התייעצות עם פרופ' פרוינד)". טענות המערערת טענות המערערת בערעור מתייחסות גם לפרטי מהלך הניתוח, וגם למסקנה שיש להסיק ממהלך זה. לגישתה, בוצעו ע"י פרופ' זמיר שלושה חתכים, ולא שניים כפי שעולה מתצהירו.

נראה כי חרף הטעויות שאירעו במהלך הניתוח, אין מנוס מדחיית הערעור, וכך אמליץ בפני חברי.

נוכח האמור נראה לי שלא היה מקום לזכותו בהוצאות, ואמליץ לחברי, חרף נטיית הערעור של להתערב בנושא ההוצאות, לבטל את חיוב ההוצאות, ולהורות למשיבים, באם שולמו, להשיבן.

יונה אטדגי, שופט התוצאה הערעור נדחה, זולת ביטול ההוצאות שנפסקו לחובת המערערת בבית משפט קמא.

לפניי בקשת הנתבעת/מדינת ישראל להורות למרכז הרפואי רמב"ם להמציא לבית-המשפט את כלל דוחות הניתוחים, לרבות הרישומים הרפואיים בדבר טרום ניתוחים לניתוחי החלפת מפרק ירך למנותחים שסיבלו מ-DDH, בהם הישתתף פרופ' צינמן – הוא המומחה מטעם המשיבה/תובעת (להלן: "פרופ' צינמן"), במהלך השנים 2000-2008 - עת היה רופא בכיר ומנהל המחלקה האורתופדית בבית החולים הנ"ל. ההליכים עד כה וטענות הצדדים: ענייננו בתביעה לתשלום פיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו למשיבה, לגירסתה, עקב רשלנות רפואית במהלך ניתוח החלפת מפרק, שתוצאתו הייתה שיתוק ברגלה השמאלית.

...

משהוגשה חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה, כמו גם חוות דעתה הנגדית של המבקשת (וההשלמות שניתנו לשתיהן), ולאחר שניתנה לצדדים ההזדמנות לחקור את המומחים, אני סבורה שתרומתו של המסמכים המבוקשים הינה פחותה, ובהתאמה גם מידת הרלוונטיות שלהם.

אף מבלי שתבחן "שאלת ההכבדה" על בית החולים להמציא את החומר האמור (ראה למשל: רע"א 8019/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' מירב לוין (פורסם בנבו, 13.10.2009), סבורני כי שניים מהשיקולים שהבאתי לעיל, יש בהם כדי להביא לדחיית הבקשה; הרלוונטיות המוטלת בספק של החומר האמור אשר אינו נוגע במישרין לתובענה שלפניי, וכן החשש שמא תפגע פרטיותם של צדדים שלישיים, אף אם ייעשה מאמץ שלא לחשוף את זהותם.

סיכומו של דבר – הבקשה נדחית.

רקע כללי: עסקינן בתביעה לניזקי גוף בטענה לרשלנות רפואית במהלך ניתוח להשתלת כליה, ואשר במהלכו או בעקבותיו נותרו בגופה של התובעת שני תומכנים שהוחדרו במהלך הניתוח.

...

בקשה לסילוק על הסף בשל אי צירוף חוו"ד רפואית בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על הסף במסגרתה גורסת כי דין התביעה להידחות על הסף בהיעדר חוות דעת רפואית תומכת, בנימוק כי המצאת חוות דעת התומכת בכתב התביעה בתביעת רשלנות רפואית בהתאם לתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (להלן: " התקסד"א"), הינה מחוייבת המציאות, לא רק לשם הוכחת שיעור הנכות הרפואית שנותרה, אלא גם להוכחת עצם קיומה של התרשלות בעת מתן הטיפול, אשר הינה כשלעצמה טענה שבמומחיות רפואית, אותה יש לתמוך בחוות דעת רפואית כדין ובהיעדרה- מנועה התובעת מלהעלותה.

לאור המקובץ לעיל, באתי למסקנה כי הגם שהתובעת צלחה להצביע על קיומם של שני התנאים הראשונים, היא כשלה בהוכחת התנאי השלישי, תנאי בלעדיו אין על מנת להיעתר לבקשתה, אשר בל נשכח כי גם כך הינה בקשה חריגה מטיבה וטבעה, שכן משמעה הוא פטור מצירוף חוות דעת בתביעת רשלנות רפואית, ותחתיה מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, במימון הנופל, גם אם בחלקו, על כתפי הצד שכנגד.

לסיום, דין שתי הבקשות להידחות.

מאחר ושתי הבקשות נדחות הדדית, ובשים לב למצבה הסוציואקונומי של התובעת- אינני עושה צו להוצאות.