השאלות במחלוקת
יסוד ההתרשלות בהקשר זה מוגדר כ "מחדל רפואי רשלני לאתר במסגרת בדיקות שנערכו לאם, לקראת ההיריון או במהלכו, את קיומה (או החשש לקיומה) של לקות בעובר העתיד להוולד, או במחדל לספק להורי היילוד מבעוד מועד מידע נידרש, בין על קיום חשש ללקות ובין על הצורך, או האפשרות, לבצע בדיקות נוספות שבכוחן לאמת או לשלול קיום חשש כאמור" (דו"ח וועדת מצא בעיניין הולדה בעוולה בעמ' 38, מצוטט מתוך ע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית, פורסם בנבו, ניתן ביום 28/05/2012, להלן: הילכת המר).
עדי התובע, כולל ד"ר ניסנקורן, אישרו כי ההתקן איננו גורם לסיכון מוגבר של מומים אלא עלול לגרום לדימום, זהום או ירידת מים מוקדמת.
שורה של אינדיקאציות יכולות ללמד על הנחה זו: ראשית, היולדת לא הייתה חברה בקופת חולים כלל כשיש להניח שהדבר נבע משיקול כלכלי; שנית, יש לקחת בחשבון כי הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם של מישפחת התובע והיולדת הודתה כי היא הגיעה לבדיקת טיפת חלב לאחר שעברה מחצית מההיריון, כיוון ש"לא היה לנו אפילו רכב להגיע, היינו הולכים ברגל לכפר מנדה" (פרו' עמ' 68, שור' 24-27); ואולם ההוכחה הטובה ביותר לחוסר נכונותה של היולדת לפנות לרפואה פרטית באה לידי ביטוי - מקל וחומר - כאשר גם בשני הריונות שלאחר לידתו של התובע מיעטה היולדת לבקר במרפאת טיפת חלב, לא הופיעה לבדיקות ואף נימנעה מלעבור בדיקות אולטרה סאונד כלל (ראו תצהירה של רות כהן שלא נסתר).
...
הכרעה לעניין השאלה האם ההיריון נשוא התביעה היה בסיכון מוגבר למומים
מקובלת עליי חוות דעתו המקצועית של פרופ' הרמן, ולפיה התקן תוך רחמי אינו גורם לסיכון מוגבר למומים.
גם אם הייתי מתעלם מהאמור בהלכת המר והייתי מתייחס למצב המשפטי ששרר טרם הלכה זו, הייתי מגיע למסקנה שהעילה של הולדה בעוולה איננה מתקיימת במקרה דנן.
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.
התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 11,500 ₪.
