התובעים תמכו תביעתם בחוות דעת מומחים רפואיים לפיהן בשל היתנהלות הנתבעת, נגרמו ניזקי גוף הן ליילוד (התובע 1) ש-6 שעות לאחר הלידה החל לפרכס והוא סובל מנזק מוחי ומנכות נוירולוגית של 10% בשל עיכוב התפתחותי ו-20% בשל קושי שפתי, והן ליולדת (התובעת 2) הסובלת מנכות אורולוגית של 70% בשל הפרעות קשות במתן שתן מאז הלידה בשל קרע של הסגמנט הרחמי התחתון ופגיעת שלפוחית השתן כתוצאה מהניתוח, ונכות נפשית של 30% בשל הפרעת היסתגלות עם מאפיינים דכאוניים וחרדתיים, כתוצאה מהפלות חוזרות בשלבי הריון מתקדמים בשנים 2013, 2014 ו-2016.
בתביעות רשלנות, ע"פ סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), "היום בו נולדה עילת התביעה" היא היום בו ארע ארוע הנזק, ובמקרים בהם הנזק לא התגלה במועד שארע – תקופת ההתיישנות תחול ביום שבו נתגלה הנזק, אך התביעה תיתיישן בכל מקרה בתוך עשר שנים מיום ארוע הנזק (רע"א 1101/20 שירותי בריאות כללית נ' פלוני, פס' 11 (21.05.2020) (להלן: "עניין שירותי בריאות כללית"); עניין גיא-ליפל, פס' 32-34).
...
אשר לטענה כי התובעת "סברה לתומה שמדובר בתופעה חולפת", אין בידי לקבלן, שכן "'משהתגלה אותו קצה חוט, שומה על התובע לנקוט אמצעים סבירים לגילוי העובדות החיוניות ולהגיש תובענה בתוך תקופת ההתיישנות'" (עניין ג'הסי, פס' 34).
מעבר לצורך אציין כי הצדדים לא טענו לעניין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אולם מעת שהועלו טענות התיישנות ומעת שהתובעת טענה טענות לעניין גילוי מאוחר של הנזק – סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הוא הדין החל ולא ניתן להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות ברכיב זה. מכל מקום, אף אם אבחן את הדברים על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות בלבד – דין התביעה בפן הגניקולוגי ובפן הנפשי להידחות.
מכאן, בהנחה (השגויה) ועמדו לתובעת 7 שנים מיום גילוי הנזק ללא מגבלה של 10 שנים– היה עליה להגיש תביעתה עד לחודש מאי 2020 (7 שנים מההפלה הראשונה), אולם התביעה הוגשה בחודש פברואר 2021, ומכאן התיישנה גם בהיבט זה.
סוף דבר
תביעת התובעים 2-3 בגין נזקיהם הישירים נדחית מחמת התיישנות.
