רשלנות רפואית בלידה שגרמה לכריתת רחם

דיון הטענות בתביעה זו מתייחסות להתנהלות הצוות הרפואי בבית החולים בשרשרת ארוכה של שלבים: החל מקליטת התובעת בחדר הלידה, דרך הניתוח הקיסרי , כריתת הרחם במסגרתו, עזיבת התובעת את בית החולים לאחר ניתוח זה, זהוי הסיבוך האורולוגי בשבועות שלאחר מכן, וטפול הביניים שנעשה עד לניתוח שיחזור השופכן.

נוכח מסקנתי, על בסיס הראיות שבפניי, לפיה לא ארעה התרשלות בעצם גרימת הדימום המאסיבי שלא נפסק למרות הפעלת מספר רב של אמצעים, ולא ארעה התרשלות בכריתת הרחם נוכח סכנת החיים המיידית לתובעת נוכח דימום מאסיבי זה, הרי בענין כריתת הרחם התנאי השלישי בסעיף 41 לפקודת הנזיקין לפיו "נראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה" – אינו מיתקיים (ראו: ע"א 8394/13 פלוני נ' שירותי בריאות כללית – המרכז הרפואי סורוקה, פס' 35 (30.3.2015); ע"א 8693/08 הרמן נ' ד"ר שטרנברג, פס' 29 (24.3.2011); ע"א 1071/06 עיזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מדינת ישראל (6.2.2006)).

...

בענין סכומי הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, עיינו בפסיקה לפיה כיום, הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה כבר אינו סמלי ויש ונפסקו סכומים של 250,000 ₪ בגינה (ע"א 9936/07 בן דוד נ' ד"ר ענטבי (22.2.2011); ת"א (מחוזי מרכז) 5287-08-07 פלונית נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פס' 85 (28.11.2011) – בהמלצת הרכב של בית המשפט העליון חזרו הצדדים מערעור וערעור שכנגד – ע"א 890/12 שוורץ נ' המרכז הרפואי שערי צדק (14.7.2014)); התובעת בענייננו עתרה לפיצוי בגין עילה זו בסך 150,000 ₪, ועל רקע הפסיקה הנזכרת יש מקום לפסוק לה שיעור זה. משהגעתי למסקנה כי התובעת זכאית למלוא הפיצוי לו עתרה בגין פגיעה באנטומיה, מתייתר דיון בשאלת חובת הגילוי בעניין הסיכון לסיבוך האורולוגי, שהוא חריג אך מופיע יותר נוכח יולדת בעלת נתונים כמו אלה של התובעת.

סוף דבר: הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים כדלקמן: פיצוי בגין נזק בלתי ממוני עקב הארכת תקופת נשיאת הנפרוסטום (לאחר ניכוי אשם תורם) –בסך 2,400 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 1.12.2008 ועד הפרעון בפועל; פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה – 150,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור לעיל מיום 31.7.2008 ועד הפרעון בפועל.

כן תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ₪.

נולד עובר בריא ממין נקבה במשקל 3,815 ק"ג. לאחר הוצאת השליה אובחן דימום, בוצעו מספר נסיונות לעצור את הדימום, נקראו הכוננים ומנהל המחלקה להצטרף לניתוח ולאור דימום פעיל ומסכן חיים ולמרות המאמצים הרבים לעוצרו הוחלט על כריתת הרחם.

רשלנות רפואית במשפט העברי ובמשפט המוסלמי כשערך חשוב בחברה דמוקרטית [חיי אדם ושלמות גופו] יוצר פרדיגמה בו מתנגשים מצד אחד, הצורך של העלאת רף דרישת הזהירות מצד רופאים והחמרה כלפיהם ומצד שני חשש מתופעת הרפואה המתגוננת שיכולה להגרם כתוצאה מהחמרה זו, כשנקודת האיזון "מיתנדנדת" בין פסיקה לפסיקה בצורה קזואיסטית, וכשברור שגם הקדמונים היתלבטו בדילמות מסוג זה, ראוי לבחון כיצד המשפט העברי והמשפט המוסלמי מתמודדים עם סוגיה עדינה זו. הנושא של הטלת אחריות בנזיקין על הרופא שגרם נזק לחולה במהלך הטיפול נדון רבות בספרות ההלכה.

...

המקרה המצער שקרה לתובעת קשה וכואב אך עד למסקנה שיש להטיל אחריות על רופא או מוסד רפואי בגין טיפוליו, המרחק הינו רב. בידי נותר רק לאחל לתובעת ולמשפחתה הרבה בריאות ואריכות ימים אך סבורני כי עליי לדחות את תביעתה.

כיוון שכך גם ראיתי לנכון לפתוח את פסק הדין בדברי הנביא עליו השלום, בכדי לנסות לנחם את התובעת ולהסביר שבסופו של דבר "כולו מִן אללה" כפי שצויין בסורת אלנסא "הנשים", פסוק 78, לקוראן שצוטטב בפתיח פס"ד זה ושבתרגום חופשי אומרת: "...אם יקרה להם טוב, יאמרו זה מאלוהים, ואם יאונה להם רע, יאמרו זה מטעם אחר. אמור להם הכל מאלוהים..." באם הייתי מקבל את התביעה, הייתי מחייב את הנתבעת בסך הנזק כמפורט לעיל: כאב וסבל 180,000 ₪ פגיעה באוטונומיה 100,000 ₪ _________ סך הכול 280,000 ₪ לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית, אך בנסיבות העניין לא ראיתי לנכון לחייב את התובעת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעות בגין ניהול ההליך.

סבורני שפסיקת הוצאות ריאליות בתיק שכזה יכול להביא ל "הרתעת יתר" של אוכלוסיות מוחלשות מלפנות לבתי המשפט ואין הדבר נכון מבחינת מדיניות שיפוטית ראויה.

לדבריה, התרשלותם של המשיבים התבטאה בשלוש נקודות שונות במהלך הטיפול – תהליך יילוד אגרסיבי שגרם לקרעים, אי ביצוע ניתוח קיסרי לאחר שהתגלתה מצוקה עוברית ואי איתור הקרעים בזמן.

בית משפט השלום קבע כי המשיבים לא הצליחו להוכיח כי אין קשר קשר סיבתי בין ההתרשלות לכריתת הרחם, וכי לולא ההתרשלות "ייתכן שהיקף הנזק היה נימנע ו/או קטן וגם סכנת החיים בה היתה התובעת סביר שהיתה נמנעת". בהתאם לכך פסק בית משפט השלום למבקשת, בפסק דין משלים בשאלת הנזק, סכום של 492,502 ש"ח שאליו התווסף שכר טירחת עורך דין בסכום של 100,000 ש"ח. מרבית סכום הפצוי היה בגין ראש הנזק של כאב וסבל, ובפרט בשל הפגיעה שנגרמה למבקשת עקב העדר היכולת להביא צאצאים נוספים לעולם.

בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי מחוות הדעת של המומחים הרפואיים ומקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום עצמו ניתן להסיק שגם אם היו מתגלים הקרעים בזמן היה צורך בכריתה מלאה של הרחם.

...

מעבר לצריך אציין גם כי בית המשפט המחוזי, בפסק דין מנומק וברור שניתן לאחר בחינה יסודית של חומר הראיות ושל פסק הדין של בית משפט השלום, הגיע למסקנה כי אין קשר סיבתי בין ההתרשלות בגילוי המאוחר של הקרעים לבין כריתת הרחם.

בנוסף, גם אם אקבל את טענתה של המבקשת כי בית משפט השלום קבע בפסק דינו שהמשיבים התרשלו באי ביצוע ניתוח קיסרי עקב מצוקה עוברית (יש לציין כי חוסר בהירותו של פסק הדין מקשה על קביעה חד משמעית בעניין זה), לא שוכנעתי כי יש עילה לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

לטענת התובעת רשלנות הצוות הרפואי בפעולות שונות שבוצעו טרם הלידה ובמהלכה, גרמה לסיבוכים שהביאו לכריתת הרחם, להפסקת פוריותה, לנכות בשיעור של 40%, לעוגמת נפש מרובה ולדכאון.

...

לתמיכה בטענותיהם הגישו התובעים חוות דעת רפואית שנערכה ע"י פרופ' אלכס שנפלד, אשר בחן את השתלשלות האירועים ומהלך הלידה, וקבע כי רשלנות צוות בית החולים הביאה בסופו של דבר להוצאת רחמה של התובעת.

בנסיבות אלו לא ניתן לומר כי התובעת לא הבינה או לא הסכימה לניתוח, ויש לדחות טענה זו. סוף דבר 27.

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי לא נמצאה רשלנות בכל מהלך הטיפול הרפואי שניתן לתובעת, לא בשלב קבלתה לאשפוז בשל התלונה על ירידת מים, לא בשלב הנסיון ליילדה בלידה רגילה, לא בשלב הניתוח הקיסרי וגם לא בשלב בו התגלתה האטוניה ברחם, אשר הצריכה את כריתתו כדי להציל את חייה.

לאור כל האמור אני דוחה את התביעה.

משהמשיבה היתה אישה בריאה שבעברה ארבע לידות תקינות, ומצאה עצמה בלידתה החמישית במצב המצריך כריתת רחם, בעוד שעל פי התפתחות הריונה לא היתה סיבה להניח שמדובר בלידה חריגה, ההסתברות היא שהיתה רשלנות מצידו של הצוות הרפואי ועל המערערים לשכנע היפוכו של דבר.

שני טעמים עיקריים לערעור המערערים בשאלת האחריות; האחד כי לא הוכח כל מעשה רשלני מצידם, והשני כי אין קשר סיבתי בין מעשה כלשהוא שבוצע על ידם לבין התוצאה המצערת של כריתת רחמה של המשיבה והנזקים, הפיסיים והנפשיים, שנגרמו בעטיה של כריתה זו. לאחר שקראנו – חזור וקרוא-את פסק דינו של בית משפט השלום, ואת טענות המערערים והמשיבה, שבאי כוחם הוסיפו עליהם גם בעל פה, ובכישרון רב, אנו קובעות כי דין העירעור להתקבל בחלקו.

...

האם ביצעו המערערים מעשי רשלנות נוספים קרי, האם היה עליהם לבצע כריתה מלאה מלכתחילה במקום הכריתה החלקית? בית המשפט קבע כי לאחר שהתגלתה ההמטומה בשעה 4:30 בבוקר, ניסה הצוות הרפואי לטפל במשיבה בצורה שמרנית, ואין להלקותו בשל כך. אשר לניסיון לביצוע כריתה תת-שלמה תחילה ורק לאחר מכן ניתוח נוסף ובו כריתה מלאה, בית המשפט מצא כי הניתוח הראשון היה מיותר, בשל אופיו של הדימום והקרע הנרחב, כשהכריתה המלאה מחויבת המציאות ובלתי נמנעת.

סיכומו של דבר, ובשאלת האחריות; לא היתה רשלנות מצד המערערים בטיפול הרפואי שניתן למשיבה עד ללידה, ואין הם אחראים להיווצרותם של הקרעים.

סוף דבר 20.