רשלנות רפואית ביילוד שגרמה למוות

פרופ' קוינט אישר כי "תרביות הדם לא העידו על צמיחת חיידקים בדמו" [חוות-דעתו מיום 22.9.2008, עמ' 3]; והדבר שולל זהום מחמת הרעלנים שהפריש העובר התיאום המת [כסברת ד"ר הימן, פרוטוקול עמ' 141].

בהקשר דומה של רשלנות רפואית בלידה, אשר גרמה לשיתוק מוחין, ביטל בית המשפט העליון פיצוי לאם בגין כאב וסבל, באומרו: "... המבחן הרלבנטי אינו בוחן כלפי מי הופנתה הרשלנות, אלא מהי סיבת הנזק הנפשי. היינו, האם מדובר בנזק נפשי שניגרם כתוצאה מפגיעה ישירה בנפגע עצמו או כתוצאה מחשיפה לסבלו של אחר. בעניינינו נפסק לאם פיצוי בגין נזק לא ממוני, כאמור, משום שנגזר עליה להתייסר ולחיות בצער ובסבל משך כל ימי חייה, נוכח נכותה הקשה של הקטינה. נזק זה הינו נזק משני מובהק" [ע"א 2299/03 מדינת ישראל נ' טרלובסקי (23.1.2007), פסקה 20].

...

לפיכך אני מקבל דרישה זו. בתוספת הצמדה וריבית ממועד הסיכומים להיום (1%) יעמוד הפיצוי בגין תקופה זו על סך 77,770 ₪.

לאור המקובץ אפסוק לתובע, בגין טיפולים פיזיותרפיים בלתי ממומנים בעבר ולעתיד, סך גלובאלי של 200,000 ₪.

מקובלת עליי הנחתו של מר מוגילבקין כי אין להביא בחשבון את עלות הרכישה של מכונות כביסה וייבוש, הנפוצות ללא קשר לצרכים מיוחדים כבענייננו.

עמד על כך השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק, פ"ד סב(2) 218, בפיסקה 14 (2007) (להלן: עניין לבנה לוי): "תנאי ראשוני לאחיזה בעילת תביעה הוא כשרות משפטית לשאת בזכויות ובחובות. 'כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו' – כך מורה סעיף 1 לחוק הכשרות. על כן, תנוק שנולד ללא רוח חיים לא זכה לכשרות לשאת בזכויות ובחובות [...]ואין מקימים עזבון על מנת שיבוא במקומו. לפיכך, עוּבָּר שניפגע עקב התרשלות ונולד ללא רוח חיים, שוב אינו יכול לתבוע בגין הנזק שניגרם לו. בכך אין כדי לומר כי לא הוסבה לו פגיעה – לדעתי אכן סבל פגיעה – אך בפועל לא הניחו המערערים תשתית להנחה כי המשפט מכיר באחריות בנזיקין כלפיו. אכן, תנוק שנולד לאחר שניפגע בעודו עובר בבטן אימו, יוכל, כך נראה, לתבוע בגין הנזק שניגרם לו, מן הרגע שזכה לכשרות לחובות ולזכויות, משנסתיימה לידתו. על כל אלה עמד המלומד י' אנגלרד בציינו:

...

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' שבח, י' אטדגי ו-ש' יעקובוביץ) בע"א 59032-04-19 וע"א 64804-05-19 מיום 17.12.2020, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת והתקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' תדמור-ברנשטיין) בת"א 23848-04-11 מיום 7.4.2019.

מנגד, המשיבה טענה כי דין הבקשה להידחות הואיל ואין בה כל עילה המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

כך אף יש הסוברים כי "לא ניתן להסיק מסקנה כללית ועקרונית מסוגיות הגמרא לגבי מעמדו המשפטי של העובר בהלכה, שכן העמדה היא שונה לפי אופי הענין שבו מדובר" (יעקב בזק "מעמדו המשפטי של העובר בהלכה היהודית ובמשפט הישראלי" סיני קטו (תשנ"ה)).

" הנה כי כן, אף לפי מקצת הדברים המפורטים לעיל, אשר הם בבחינת "קצה המזלג" ועוד מבלי שנדרשנו לאיזו מן הסוגיות, קשה לקבל את המסקנה החד-גונית כי לפי מקורות המשפט העברי העובר הוא "יצור חי עצמאי" אשר יש לראותו כ"אדם" (וראו הנפקויות השונות העולות מהגדרת עובר כ"אדם" גם לעניין הפלת העובר בשל הסכנה הנשקפת לאם: הפלת העובר בשל סכנת אבר של האם; האכלת אישה מעוברת ביום הכיפורים בשל חשש סכנה של העובר; חילול שבת כדי להציל את העובר; וכן לעניין המזכה לעובר; זכות הירושה של העובר – אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות, 804 (תשפ"א)).

סיכומם של דברים, כאמור, מצטרף אני למסקנתו של חברי השופט י' עמית כי יש לדחות את הערעור בסוגיה בה ניתנה הרשות לערער, ואף סבורני כי אין למצוא במקורות המשפט העברי חיזוק לדעת המיעוט בבית המשפט המחוזי לפיה ניתן לפצות את העובר על פגיעה באוטונומיה שלו.

רקע כללי וטענות הצדדים בתמצית התובעת, ילידת 1986, הגישה ביום 17.02.11 תביעה בגין טענה לקיומה של רשלנות רפואית במהלך לידתה, רשלנות שבעטיה נגרם שיתוק ע"ש ERB בידה הימנית.

בדיון שהתקיים ביום 06.10.16 נקבע מועד לשמיעת הראיות וניתנו הנחיות בענין חקירת העדים, אלא שהדיון המיועד לא היתקיים נוכח פטירתו של ד"ר דוד ב. וייס ז"ל ומשכך הסכימו הצדדים כי תוגש מטעם התובעת חוות דעת חלופית נוספת.

...

מבלי לקבוע מסמרות לגבי היותו של שינוי זה או אחר משום הרחבת חזית אציין כי במקום שבו עניינו של התיקון המבוקש טיבו הוספת עילת תביעה חדשה שהראיות לגביה שונות מאלה הדרושות להוכחת העילה שבכתב התביעה המקורי, בית המשפט נוהג להיעתר לבקשה בצמצום וכך למשל מקום בו נוספת עילת רשלנות חדשה (ראה בספרו של א.גורן לעיל, עמ' 323, 327; בר"ע 773/86 שלמה לוי נ' רחל לוי, פ"ד מא(1) 365).

במצב דברים זה ועת בסופו של דבר ו הוא שיעיד מטעם התובעת, אינני מוצאת מניעה לתיקון ע"י חידודה של סוגיה זו וציטוט מדבריו.

סיכומו של דבר, יוגש תוך 14 ימים כתב תביעה מתוקן ללא ניסוח מחדש, כי אם בנוסחו הנתון, תוך הוספת סעיף המציין כי בנסיבות הנזכרות לעיל נתמך כתב התביעה בחוות דעתו של ד"ר י.לטקו בסופו של דבר, כך שיש לקרוא אותו באופן מתוקן בהתייחס לעילות הנתונות בהתאמה ותוך שניתנת האפשרות לפרט יותר את סוגיית הסכרת כאמור.

התובעים מייחסים לנתבעים רשלנות רפואית בעיניין בנם שנולד ביום 6.11.05 ונפטר ביום 29.7.07 (להלן: "המנוח").

התרשלות באיבחון וטפול במנוח שגרמו למותו, כעבור כשנתיים.

...

בכל הנוגע לטיפול במנוח לאחר הלידה אני קובעת כי: הוכח שהמנוח נפטר עקב סיבוך חד של ספסיס בעקבות נמק והתנקבות של המעיים.

לאור המסקנות שאליהן הגעתי, אני דוחה את התביעה.

התובעים ישלמו לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪.

]השופטת י' וילנר: לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופטת י' אילני) בת"א 10910-02-17 מיום 17.10.2021, בגדריו נדחתה תביעת המערערים בגין רשלנות רפואית שגרמה, לטענתם, ללידה מוקדמת של המערער 1 (להלן: המערער) ושל אחיו התיאום, ולהידבקות המערער בפטריית קנדידה במהלך שהותו בפגיה בבית החולים 'סורוקה' בבאר-שבע (להלן: בית החולים), שבבעלות המשיבה.

לאחר לידתו אובחן המערער כסובל מבעיות בריאותיו ובמוחו, שהותירו בו נכויות קשות, ולדאבון הלב, אחיו התיאום נפטר כשלושה שבועות לאחר הלידה.

...

לנוכח האמור, לא מצאנו עילה להתערב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

בשים לב לכל האמור, לא נמצאה לנו עילה להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, ואף לא מצאנו פגם בקביעות המשפטיות שהתקבלו על בסיס ממצאים אלו.

אנו דוחים אפוא את הערעור ומאמצים את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי על נימוקיו, לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.