בקליפת אגוז, המחלוקת הרלוואנטית בתיק זה נסובה סביב השאלות: האם כטענת התובעת הנתבע ביצע אצל התובעת 'טפול יתר' (היינו, טפול שנגע ביותר שיניים וכלל יותר פעולות - ממה שמבחינה רפואית-מקצועית ראוי היה להסתפק בו), האם יש לראות בכך משום התרשלות, והאם ההתרשלות גרמה לנזק (היינו – האם ניתן לקבוע קיומה של רשלנות); וככל שניגרם נזק - מה שיעורו של הנזק שניגרם ומהו סך הפצוי שמגיע בגינו.
סיכומו של פתיח זה, מתמצה בתובנה שבעניינינו יהיה על בית המשפט להכריע בשאלה: האם, בנסיבות כאלה, הערכת המומחית כי בהעדר תעוד מתאים לגבי "המידע הקליני טרום הטיפול" - יש להניח שבעניינינו ניתן "טפול יתר", לעומת מתוה טפול מוגבל יותר - מקימה התרשלות מצד הנתבע או הפרת חובה חקוקה על ידו, כאלה – שגם גרמו או לא מנעו נזק גוף לתובעת; ואם כן - מהו נזק הגוף, ומהו שיעור הפיצויים לו זכאית התובעת בגינו.
...
בשולי הדברים, יובהר, כי בכל הקשור לעלות הטיפול, משנמצא שהטיפול שניתן לתובעת היה 'טיפול יתר' אך איכותו היתה סבירה והגשר שהותקן הוא סביר, ומשמצאתי כי התובעת שילמה לנתבע בסך הכל 17,600 ₪ [כרטיס כספי], היינו – כמחצית בלבד מהתמורה שהוסכמה, אינני מוצא לחייב את הנתבע בהשבה של השכר ששולם לו.
כעולה מהפיצויים שנקבע כי התובעת זכאית להם בפרק זה, עולה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, באופן שהתובעת זכאית לפיצויים בסך של 150,000 ₪ [30,000 + 120,000].
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי:
התביעה מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, לתובעת סך של 150,000 ₪.
כמו כן, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעת בגין שכר טרחת עו"ד סך של 35,100 ₪, וכן החזר הוצאותיו בגין המומחים (לפי קבלות), והחזר אגרה; ההחזרים - בליווית הצמדה וריבית כדין, ממועד ההוצאה בפועל.
