רשלנות רפואית באפשרויות טיפול חלופיות

המשיבה טענה בכתב תביעתה כי נגרמו לה נזקים חמורים ביותר כתוצאה ישירה מהטיפול הרשלני של המבקשים ו/או מי מטעמם.

לגבי הניתוח הראשון טוענת המשיבה כי לא הוסבר לה הצורך בביצועו; וכי לא הוסבר לה על מהלכו או על הסיכונים הכרוכים בו. לא הוצגו בפניה אפשרויות לקבלת טיפולים חלופיים בלתי חודרניים, לא הוסבר לה על אי יכולתה לקיים יחסי מין כתוצאה מהניתוח, וגם לא ננקטו פעולות כלשהן להבהרת מניעת היתממשות הסיכונים הכרוכים בניתוח זה. התובעת טענה כי נודע לה לראשונה ביום 8.4.12 כי הכאבים והבעיות שנגרמו לה לאחר הניתוח הראשון הם בעקבות הסרט שהושתל בגופה, ולכן עילתה מתגבשת רק במועד זה. כל אותה תקופה שלאחר הניתוח הראשון לא פעלו הנתבעים להוצאת הסרט מגופה.

אי אזכור הסרט שהוכנס לגופה במהלך הניתוח הראשון על ידי הצוות הרפואי, כגורם אפשרי לכאבים ולתלונות המשיבה, מעיד כי גם לצוות הרפואי לא הייתה השערה בכח או בפועל בנוגע לקשר הסיבתי שבין הותרת הסרט לבין תלונות המשיבה, כך שלא ניתן לומר כי למשיבה הייתה השערה שכזו.

...

טענות הצדדים בתמצית 2.1 המבקשים טוענים כי דין התביעה לסילוק על הסף בשל התיישנותה.

3.2 דין הבקשה לסילוק התביעה בגין הניתוח השני על הסף – להדחות.

סבורני, כי כשם שניצני נזק מספקים על-פי ההלכה את הדרישה לגילוי יסוד ה'נזק', ובלבד שאינם בבחינת מה בכך, כך די לעניין הזיקה הסיבתית כי נתגלה לתובע 'קצה חוט' הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר".

3.6 לסיכום עילת תביעתם של המשיבים הנוגעת לאי גילוי פרטים עובר לביצוע הניתוח (דהיינו הסכמה שלא מדעת) לא יכולה להשמע בשל חלוף תקופת ההתיישנות.

חרף האמור, ומשהקדיש התובע נתח עקרי בטיעוניו לשאלות ההסכמה מדעת ואיכות הטיפול, ראיתי למקד את הדיונים בנושאים הבאים: · אי קבלת הסכמה מדעת לטפול עקב הפרת החובה להציג אפשרויות חלופיות לטפול ולתת הסבר על הצורך בעקירת עשר שיניים); · איכות הטיפול שבוצע אצל הנתבעים עד לחודש ינואר 2017; · היתנהלות הצדדים מאז הביקור האחרון בחודש ינואר 2017 ועד לחודש אוקטובר 2018 ולאחר מכן.

על כן, לא אבחן סוגיה זו. מה עוד, שהפרקטיקה בעיניין הענות לתכתיב מצד המבטחת בדבר הטיפול בחולה, יכולה להוות קנה מידה למדידת היתנהגות הרופא בתביעות רשלנות רפואית [ראו והשוו: ספרם של ד"ר עדי אזר וד"ר אילנה נירנברג – רשלנות רפואית, מהדורה שנייה, פרק 7, עמ' 382-383 (להלן: אזר ונירנברג) והפניותיהם לפסיקת בתי המשפט)].

...

מהמקובץ לעיל, דומה כי בטרם יחליט רופא על הפסקת טיפול לאור אי סילוק חובו הכספי של המטופל, ועל מנת שלא יימצא מפר את שבועות, או הוראות חוק זכויות החולה והוראות הפקודה עליו להתחשב, בין היתר, בפרמטרים הבאים: מידת הסכנה הצפויה לחיי המטופל כתוצאה מאי מתן הטיפול; מידת הסכנה לגרימת נזק חמור למטופל.

דרישת התובע להשבת עלויות הטיפול ששולמו לנתבעת, דינה להידחות ממספר נימוקים: הראשון - הטיפול שבוצע עד לשלב ההדבקה הזמנית היה טיפול נכון ולא הוכח כי דבקה בו התרשלות כלשהי; השני - המבטחת של התובע היא שנשאה במרבית עלויות הטיפול בעוד שנזקו של התובע הצטמצם לתשלום ההשתתפות העצמית; השלישי - הסכום שנפסק בגין עלויות הטיפול הנדרש כיום, ממילא מכיל בחובו תיקון מצבו הקודם של התובע שאינו קשור להתרשלות שהייתה בשלב האחרון בטיפול.

לסיכום אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסך של 72,000 ₪, בצירוף 23.4% בגין שכ"ט עו"ד ובצירוף סך של 8,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

לחילופין טען כי הנתבעים התרשלו כלפיו באלה (הרשימה נערכה לשם מניעת חזרות מיותרות): ביצוע ניתוח מיותר ולא מתאים; אי-נקיטת גישה שמרנית המתאימה לתלונות התובע; ביצוע כריתת טחור כאשר עד למועד הניתוח לא היתה בדיקה המצביעה על קיום טחורים פתולוגיים; גרימת פגיעה עצבית לתובע אשר גרמה לחוסר שליטה ביציאות; התרשלות בתכנון ובמהלך הקדם-ניתוחי ובתכנון ובמהלך הניתוח; אי-איבחנה כיאות וכנדרש של מצב התובע טרם הכנסתו לחדר הניתוח; לא הסבירו לתובע את כל הסיכונים בניתוח, או את אפשרויות הטיפול החלופיות, ולא הציבו בפניו את הסכויים והסיכונים ממנו, באופן שיאפשר לו להחליט האם לבצע את הניתוח אם לאו; לא קיבלו מהתובע הסכמה מדעת; התרשלו במתן הטיפול הרפואי; לא פיקחו בצורה נאותה על הסגל הרפואי והפרה-רפואי והעובדים; י"א לא ביצעו לאחר הניתוח את הבדיקות הנחוצות ולא נתנו את הטיפולים הרפואיים הדרושים, ושחררו אותו מוקדם מהמצופה מבלי שבדקו יכולת צואה.

...

לאור האמור לעיל, הנני דוחה את טענת התובע לפיה הוא לא הסכים, ומדעת, שיוצא טחור במסגרת הניתוח.

סיכום התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעים יחד ולחוד שכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪.

"...ידוע כי לא כל ניתוח מצליח, גם אם הרופאים הנם בעלי ידע מעולה, נוהגים בזהירות, וידיהם מאומנות והצוות של הניתוח פועל כהלכה. לכן דרושים בדרך כלל נתונים נוספים כדי שבית-המשפט יוכל לקבוע שעל הרופא להראות או להוכיח שלא הייתה פשיעה מצידו..." בעיניין זה אפנה גם לע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, (1991) לדבריו של כב' השופט בייסקי בעמ' 172 שם קבע בעיניין זה כך: "...המבחן אשר על בית-משפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר-ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהוה רשלנות...לא כל שכן זהו המצב, כאשר לא בטעות טיפולית המדובר אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות, שהרפואה יודעת אותן אותו זמן ושהיא סבירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא הממוצע לגבי החולה המסוים. אמת-המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, דהיינו,על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם, והכול - בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה..." (הדגשה שלי- א.ב) בדיון הנוסף בעיניין קוהרי, נקבע כי מבחן "הרופא הסביר" איננו מבחן של חכמה לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה.

בין יתר הדברים שנדרשים להסבר, הם הסכויים/ הסיכונים הנלווים לבצוע אותו טפול ביחס לסיכונים/סכויים של טפול חלופי אפשרי או של העידר חלופה כאמור.

...

אין בידי לקבל טענה זו בהיותה סותרת מסמך בכתב כאמור לעיל.

אין בידי לקבל טענה זו. טיבה וטבעה של היכרות מקצועית זו בין השניים, בכלל זה כמה זמן נמשכה, מתי התקיימה, כמה זמן חלף מאז שהופסקה- לא הובררו דיה בחקירה הנגדית ונותרה סתומה.

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל, באתי לכלל דעה כי דין התביעה להידחות.

הסוגיות המשפטיות המרכזיות בהכרעה שניתנת להלן בעיניינה של תביעה בטענת רשלנות רפואית בטיפול שיניים - הן שתיים: האחת, סוגית הקשר הסיבתי בין הטיפול הרפואי שנתן הנתבע 1 לשקום שיני התובעת, שנימצא (בהעדר תעוד מספק) שהיה 'טפול יתר', לבין תיסמונת שאובחנה אצל התובעת לאחר מתן הטיפול, תיסמונת שהאטיולוגיה המדויקת שלה איננה ידועה; והשנייה, סוגית העדר 'ההסכמה מדעת' הנטענת מטעם התובעת בנסיבות של העדר תעוד מספק למצב הרפואי טרם הטיפול ולשיקולים שהובילו לבחירת מתוה הטיפול שהוצע ובוצע בפועל - מתוך אפשרויות טפול נוספות; וזאת, על רקע העדר אינדיקאציה כתובה לפיה עמד הנתבע 1 בהקף הגילוי והיידוע שעל פי הדין חובה על הרופא המטפל לנקוט מול המטופלת שלו טרם מתן טפול לשקום שיניים.

הדין בענין העדר 'הסכמה מדעת' - חובת הגילוי וחובת היידוע סעיף 13 (א) לחוק זכויות החולה קובע כי "לא יינתן טפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה". סעיף 13 (ב) לחוק מוסיף וקובע כי "לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטפול המוצע..." וכן למסור למטופל "סכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טפול רפואי". מידע רפואי הדרוש באורח סביר למטופל לצורך קבלת החלטה מושכלת, מוגדר בסעיף 13 (ב) לחוק זכויות החולה ככולל, בין היתר, הסבר על האבחנה והפרוגנוזה, מהות הטיפול המוצע, סיכונים וסכויים של הטיפול המוצע ומידע לגבי טיפולים רפואיים אלטרנאטיביים.

...

בשולי הדברים, יובהר, כי בכל הקשור לעלות הטיפול, משנמצא שהטיפול שניתן לתובעת היה 'טיפול יתר' אך איכותו היתה סבירה והגשר שהותקן הוא סביר, ומשמצאתי כי התובעת שילמה לנתבע בסך הכל 17,600 ₪ [כרטיס כספי], היינו – כמחצית בלבד מהתמורה שהוסכמה, אינני מוצא לחייב את הנתבע בהשבה של השכר ששולם לו. כעולה מהפיצויים שנקבע כי התובעת זכאית להם בפרק זה, עולה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, באופן שהתובעת זכאית לפיצויים בסך של 150,000 ₪ [30,000 + 120,000].

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, לתובעת סך של 150,000 ₪.

כמו כן, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעת בגין שכר טרחת עו"ד סך של 35,100 ₪, וכן החזר הוצאותיו בגין המומחים (לפי קבלות), והחזר אגרה; ההחזרים - בליווית הצמדה וריבית כדין, ממועד ההוצאה בפועל.