רשלנות רפואית באנדוקרינולוגיה - תביעה אזרחית

בית המשפט אמנם ציין, כי ספק אם המערער הוכיח את קיומה של פוליאוריה ברמת ההסתברות הנדרשת (פסקה 95 ופסקה 101); אך קבע, כאמור, כי רשלנות המשיבה בכל הנוגע לטיב הרישום הרפואי ולהיקפו מעבירה את הנטל לכתפיה - והיא לא עמדה בו. "יתרה מזאת" (כדבריו בפיסקה 102) נידרש בית המשפט לארבעה עניינים נוספים בהם סטו הרופאים "מסטאנדארט ההיתנהגות הסביר, של רופא ילדים סביר" אף אלולא סבל המערער מפוליאוריה (פסקה 102).

בהנתן רקע מדעי זה קבע בית המשפט: "לכאורה, על פי המבחנים המקובלים של דיני הראיות, צריכה היתה התביעה להדחות, שכן, התובעים אינם יכולים להוכיח מעבר למבחן ההסתברות (מעל 50.1%) כי אכן האיחור באיבחון - שהוא הוא ההתרשלות של רופאי קופת החולים - הוא אשר גרם את הנזק לתובע" (פסקה 132).

בית המשפט דן בפירוט והכריע בין חוות דעת שהוגשו בתחומי הרפואה (אנדוקרינולוגיה; נוירולוגיה; עיניים; פסיכיאטריה), והעמיד את נכותו הרפואית המשוקללת של המערער על 87.4%.

במאזן ההסתברויות הנידרש במשפט אזרחי, נראית עמדת המשיבה, לפיה בשנת 1994 התלונן המערער בפני ד"ר סקלי על ארוע (למיטב ידיעתנו, חד פעמי) של תכיפות וצריבה במתן שתן, ארוע שאף אם נפלו פגמים באופן בו טופל (ואינני אומר כי כך היה), אין לו קשר מוכח לקרניופרינגיומה העומדת ביסוד תיק זה. מאחר שנקבע, כי בטיפול בכאבי הראש לא נפלה התרשלות מצדה של המשיבה (ובהנתן פסק הדין המוסכם בכל הנוגע לחלקה של משיבה 2 בפרשה), אין בפנינו עילה לחייב את המשיבה בפצוי המערער.

...

ואולם, סבורני כי במספר מובנים המקרה שלפנינו אינו מקרה רגיל, ולמעשה חל הכלל לפיו, "כאשר מדובר בסבירותה של גירסה ולא במהימנות העדים, יכול גם בית המשפט שלערעור לשקול את הסבירות" (ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 - השופט טל).

סוף דבר, איננו יודעים אם עריכת בדיקת הדמיה בשנת 1994 היתה מביאה לזיהוי הגידול: נוכח ספקות בית המשפט לגבי יעילות בדיקות ההדמיה (בפרט במקרים בהם לא הופיעה פוליאוריה), יתכן שאף אילו נערכה בדיקה, לא היתה מגלה את הגידול.

סוף דבר מוצע איפוא להיעתר לערעור המשיבה (ע"א 10277/05) ולא להיעתר לערעור המערערים (ע"א 9213/05), ונוכח האמור גם לא לבקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה (רע"א 5652/06).

הרקע לבקשה עסקינן בתביעת רשלנות רפואית שעניינה טענה לאי איבחון וטפול במחלת האשימוטו ממנה סבלה התובעת 1 (להלן – המנוחה) ואשר הובילה למותה בטרם עת ביום 28.2.2012, בהיותה בת 18 שנים בלבד.

בהמשך לכך, ביום 14.1.2021 הגישו הנתבעים ארבע חוות דעת מטעמם: פרופ' אלכסנדר בטלר, מומחה בקרדיולוגיה; פרופ' דוד צנגן, מומחה באנדוקרינולוגיה ילדים; ד"ר ערן רום, מומחה ברפואת ילדים וד"ר סופיה זילבר, מומחית בפתולוגיה אנטומית.

בעיניין רע"א 1023/16 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (נבו 19.6.2016), להלן – עניין פלוני) אשר היתייחס לסעיף המקביל בתקנות הישנות (תקנות סדר הדין האזרחי – תשמ"ד-1984) נקבע כי הסעיף אינו מבחין בין תובע לנתבע, כך שאם נתבע הגיש חוות דעת בתחום רפואי שלא בא זכרו בחוות הדעת שצורפו לתביעה, עומדת לתובע הזכות להגיש חוות דעת נגדית בתחום זה (עניין פלוני, בפיסקה 13) (ר' גם רע"א 3675/19 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (נבו 05.09.2019)‏‏.

...

בעניין מומחיותו של פרופ' גיל שהינה מומחיות חדשה, הרי שמקובלת עלי לשלב הדיוני הנוכחי ומבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, טענתם של התובעים כי פרופ' גיל המומחה לגידולי ראש וצוואר יכול לתת חוות דעת בעניין מחלת האשימוטו הקשורה לבלוטת התריס אשר ממוקמת בצוואר.

סוף דבר, אני מתיר לצרף לתיק את חוות דעתו של פרופ' גיל.

ככל שלא תהיה הסכמה בין הצדדים, אני קובע את התיק לישיבת קדם משפט ליום 12.7.22 שעה 9:30.

לטענת התובע במשך כ- 7 שנים סבל מטיפול רשלני ולקווי שניתן לו על ידי הנתבעים, שבסופו הוא נותר עם נכות רפואית ותפקודית קשה.

ביחס לחוות הדעת האנדוקרינולוגית טוען התובע כי כבר בכתב התביעה טען שהוא סובל מבעיות בתחום וצרף תעוד רפואי רלוואנטי שמלמד על תלונותיו ועל טיפולים שעבר.

על פי תקנה 46(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018: "בית המשפט רשאי בכל עת להורות כי יתוקן כל עניין בכתב טענות או כי יצורף בעל דין או יימחק שמו של בעל דין מכתב התביעה, לשם קיומו של הליך שפוטי ראוי והוגן, תוך היתחשבות, בין השאר, בהתנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה, והמטרה שהתיקון צפוי להשיג". כתב התביעה הוגש אמנם במאי 2017, אולם טרם היתקיים בתיק קדם משפט עינייני לאור הזמן שלקח לנתבעים להשלים את מערך חוות הדעת מטעמם (חוות דעת אחרונה מטעם נתבעת 3 הוגשה ביום 26.12.19), ולאור הזמן שלקח לצדדים לקבל אישורים להליך הגישור (ביום 3.6.20 הודיעה נתבעת 3 על הסכמה לפנות להליך גישור).

...

לכן, דין הטענות להידחות מחמת התיישנות (ולכל הפחות שיהוי) שהרי כתב התביעה מתייחס לאירועים משנת 2010.

אני דוחה, אפוא, את טענת ההתיישנות.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים 31 ינואר 2013 רע"א 9962-12-12 ד"ר גולן ואח' נ' שלתיאל בפני כב' השופטת תמר בזק-רפפורט המבקשים 1. ד"ר יעקב גולן 2. המרכז הרפואי שערי צדק המשיבה ברוניה שלתיאל החלטה

אלה עיקר העובדות הנחוצות לעניין: המשיבה הגישה תביעה נגד המבקשים בגין רשלנות רפואית נטענת בהוצאת שתלי סלקון שדלפו מגופה.

מכאן בקשת רשות העירעור, שבגדרה טוענים המבקשים כי הוספת חוות הדעת מהוה הוספה של עילת תביעה, שכן בכתב התביעה לא נזכרו נזקים בתחום האנדוקרינולוגיה, ולכן מתחייב תקונו של כתב התביעה.

...

אחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל החלטה כי דין הבקשה להידחות, בלא צורך בתשובה.

עמדה בסיסית זו בצירוף ראייה רחבה של ההליך בכללותו מובילה למסקנה, כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת בית משפט קמא, כפי שיפורטו הדברים להלן.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

מדובר בתביעה שעילתה רשלנות רפואית שעל פי הנטען, גרמה לאיחור באבחון מחלת סרטן הריאה.

הנתבעת 3, ד"ר מכליס, הנה רופאה מומחית לאנדוקרינולוגיה, אשר ניהלה את המעקב הרפואי שניתן לתובעת, לאחר האבחון והטיפול בסרטן בלוטת התריס.

בע"א 1892/95 אבו סעדה נ' משטרת ישראל ואח', פ"ד נא (2) 704, עמדה כב' השופטת שטרסברג-כהן, על האבחנה בין שתי שאלות, הניצבות בפני בית המשפט, במקרים כגון דא. השאלה הראשונה; האם הוכח, במידת הסתברות מספקת במשפט האזרחי, כי רשלנות רפואית, גרמה לאבדן סכויי החלמה כלשהם ואם כן, מהו שיעור אבדן סכויי ההחלמה.

...

יחד עם זאת, טוענים הנתבעים כי מסקנתו של פרופ' בר-זיו, הנה בגדר חוכמה שלאחר מעשה שכן פרופ' בר-זיו, בחן את הצילומים, ביודעו שהתובעת לקתה בסרטן הריאה ולכן, לטענתם, ידע מה "לחפש" בצילומים-אין בידי לקבל טענה זו. ראשית דבר, משהנתבעים לא תמכו טענותיהם, בחוות דעת של מומחה, כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, אין בידם להוכיחה ובעניין זה, האמור בתצהיריהם של הנתבעים עצמם כי סביר שלא ניתן היה לזהות את הנגע החשוד "בזמן אמת", אינו שוקל כנגד חוות דעתו של פרופ' בר-זיו, שהרי אין אדם, לרבות מומחה רפואי, יכול להרים עצמו, כשהוא אוחז בציצית ראשו.

בעניין זה, מקובלת עלי טענת הנתבעים כי אחראים הם אך לנזק הנובע מהתרשלותם.

הלכה זו מקובלת עלי לגופה ונראה לי שהיא עדיפה מכל בחינה אפשרית, על הגישות האחרות, ובמיוחד על הגישה של "הכל או לא כלום". היא מגלמת מדיניות ראויה לפיה זוכה הניזוק בפיצוי על כל הנזק שנגרם לו ברשלנותו של המזיק והמזיק אינו מחויב כלפיו מעבר לנזק שגרם לו, אלא רק כדי שיעורו.

סוף דבר, ראיתי כאמור לקבוע כי הנתבעים התרשלו בטיפול הרפואי שניתן על ידם לתובעת וכי התרשלותם זו, גרמה לאיחור באבחון מחלתה וכתוצאה מכך, לאבדן סיכויי החלמה שהוערכו בשיעור של 70%.