רשלנות רפואית באבחון מחלת כיס המרה

לטענת התובעים 2 ו- 3, רשלנות רפואית באיבחון וטפול בבנם המנוח גרמה למותו.

שבוע לאחר אשפוזו עבר המנוח ניתוח לסגירת הכיב, אלא שבמהלך הניתוח התברר שהכיב חדר לכבד ולכיס המרה.

גם אם ניתן להלום שאין זה תפקידו של רופא המשפחה ליזום פניה אל מטופל לברר מה נאמר לו בחדר המיון, ואינני קובעת כך, קשה לאשר את היתנהלות הרופא כאשר האב יזם פניה אליו, והרופא נימנע מלברר עימו מה היו המלצות הצוות הרפואי של בית החולים.

...

בחלוקת האחריות בין הנתבעים, אני סבורה שיש להטיל על בית החולים 70% מהאחריות, ועל הקופה 30% ממנה.

עניינה של התביעה בטענת התובעת כי טפול רפואי תרופתי שניתן לה לטפול במחלה שאובחן כי היא חולה בה, גרם לה לניזקי גוף.

בין היתר טוענת התובעת שעקב השמוש בתרופה היא חלתה בסוכרת, נגרמו לה פגיעה קשה במערכת ההורמונאלית ועשרות של ציסטות בחזה עם חשש כבד לממאירות, נגרמה לה ירידה ניכרת בצפיפות העצם והיא חלתה באוסטרופוזיס, קטרקט בשתי העיניים, פולינוירופאתיה (שתסמינה בין היתר בתופעות של עקצוץ, דקירות ונימול), רפלוקס (התובעת טוענת כי סבלה מקוצר נשימה שהלך והחמיר לכדי שיעול כרוני כבד, סינוסיטיס, גודש בריאות, כיב בושט, קשיים בנשימה בבליעה ובדיבור), זיהומים במעיים שעברו אל כיס המרה, אי סדירות בקצב הלב ובעיה בתפקודי הכליות.

כן נפסק, כי כאשר מדובר בתביעה שעילתה היא רשלנות רפואית, כמו במקרה זה, החובה לצרף חוות דעת רפואית לכתב התביעה היא בעלת משמעות מיוחדת שכן "אז תלויות הן הוכחת החבות והן הוכחת הנזק בחוות-דעת כזו" (ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה(4) 898).

...

אך גם זאת לא נעשה, וכאמור לא שוכנעתי כי נעשה מאמץ סביר לעשות כן. המסקנה העולה מן האמור היא כי התובעת לא הרימה את הנטל הכבד לשכנע, ובאופן המגובה בראיות, כי היא נקטה במאמצים סבירים לצורך השגת חוות דעת וצירופה לתביעה וכי למרות מאמצים אלה לא עלה בידה לעשות כן. על כן, הבקשה לפטור מצירוף חוות דעת רפואית לתביעה נדחית.

על כן, משלא צירפה התובעת חוות דעת רפואית להוכחת טענותיה ומשנדחתה בקשתה לפטור אותה מצירוף חוות הדעת, נראה כי יש ממש בטענות הנתבעים כי בית המשפט לא יוכל להזדקק להוכחה של עניין שברפואה ועל כן דין התביעה להימחק על הסף.

לאור החלטתי בבקשה זו איני נדרשת לטענות אלה בשלב זה. נקבע לתזכורת פנימית ליום 15.3.2020.

הנתונים שעמדו בפני ד"ר ארנוביץ בבואו לטפל בתובעת היו אלו: התובעת סובלת כשנה וחצי מהקאות מדי 3 שבועות מלוות בכאבים בבטן עליונה ימנית (בדרכי המרה); התובעת עברה ניתוח לכריתת כיס מרה בשנת 1994; התובעת עברה בשנת 1996 בדיקת ERCP (בדיקת איבחון וטפול במחלות של דרכי המרה), והיא מעוניינת בבצוע הבדיקה פעם נוספת על אף הסיכונים הכרוכים בכך.

יחד עם זאת אין מקום להציב בפני הרופא המטפל רף גבוה מדי לפיו בכל מקרה יש לחשוד בתהליך האיבחון במחלות נדירות וזאת בהיתחשב במכלול התלונות והממצאים הקליניים שעמדו בפניו: "בבואו של בית המשפט לקבוע האם האיבחון השגוי עולה כדי רשלנות, ברור שאין להכריע בדבר על יסוד חוכמה שלאחר מעשה (והרי זו חכמת חלם), אלא על יסוד בחינת סטאנדרט הטיפול הרפואי הסביר בעת ההפרה הנטענת ... לא כל טעות באיבחון, ודאי של מחלה נדירה, מהוה בהכרח רשלנות ... רופאים, ובכללם פתולוגים, אינם אלא בשר ודם, ועלולים לטעות באבחוניהם, ודאי כאשר הם מצויים ב"תחום האפור" הרחב של אפשרויות הטיפול, או האיבחון.

...

לסיכום, היה על ד"ר נויברגר לנסות לאבחן את מחלת התובעת, והחלטתו כי המשך הבירור יעשה בדרך של בדיקת קפסולה במסגרת הקופה בנסיבות בהן מצבה של התובעת לא חייב את המשך הבירור באשפוז היא סבירה.

בחקירתו הנגדית עומת פרופ' פלד עם הטענה כי לו הייתה מאובחנת התובעת בחודש נובמבר היו סיכויי החלמתה גבוהים יותר והשיב: "חוזר על תשובתי שבמרץ 2011 כבר היו גרורות. הבדיקות שבוצעו עד למועד המיפוי אינן רגישות מספיק כדי לשלול נוכחות גרורות במקומות אחרים. בהתחשב בפקטור השכפול הנמוך של הגדול המדובר, שהוא היה 3 אחוזים, ובהתחשב בנפח המחלה הגדול שנצפה במרץ 2011 ובספרות המקצועית שגם הבאתי את חלקה פה, תהליך המחלה הוא איטי ביותר בדינמיקה של שנים ולא של חודשים. לכן אני סבור על בסיס הניסיון הגדול שיש לי בתחום, שגם לו היתה מבצעת בדיקת מיפוי במהלך חודש 11/10 גם היינו מוצאים אז מחלה גרורתית" (עמ' 183 לפרוטוקול).

סוף דבר אני דוחה את התביעה.

המומחה טען לרשלנות של הנתבע בבצוע הניתוח במסגרתו פגע הנתבע ברקמת הכבד באיזור מיטת כיס המרה וחתך את צנור כיס המרה התוך כבדי.

לתובע היה ידוע עת פנה לנתבע כי יש צורך רפואי בהסרת כיס המרה (וגם כיום אין בפיו או בפי המומחים מטעמו כל טענה שלא היה צורך רפואי בהסרת כיס המרה).

ביחס לזיהוי מקור הדלף, הדרך היא באמצעות בדיקת איזוטופים, ERCP וצנור נאזו בליארי כפי שנעשה בנהרייה; ואכן באמצעים אלו אובחן הדלף אצל החולה בדרכי המרה בסגמנט 4,5 (סגמנטים אחוריים באונה ימנית של הכבד).

מהן הפגיעות שנגרמו בניתוח, והאם ניתן וצריך היה בפרקטיקה מיומנת ובמשקפי הרופא הסביר לאבחן אותם, בין במהלך הניתוח הלפרוסקופי ובין בתכוף לאחריו, ולפני הניתוח הפתוח בבלינסון? האם הגישה האבחנתית והטיפולית שעד לטפול בבלינסון הייתה סבירה? המומחה השיב כי בניתוח נגרמה פגיעה בדרכי מרה בסגמנט במיטת כיס המרה.

...

אני מקבל קביעה זו של פרופ' הלוי, כאשר המדדים האובייקטיביים של תפקודי כבד, אולטראסאונד של הכבד, וסיטי לא חשפו כל סיבוכים, ואין גם הפניה לתיעוד רפואי לאורך השנים, המלמד על תלונות של התובע שנזכרו על ידו.

לסיכום: ההסברים שקיבל התובע היו הסברים נאותים שכללו גם הסיבוכים הידועים שהתממשו של חיתוך צינור מרה, ועיכוב באיתור מקור הדלף במקרה שכזה.

אני דוחה את התביעה, וממילא את ההודעה לצד שלישי.

הטענה העיקרית של המערערת – בבית המשפט המחוזי וגם היום – היא כי המשיב 2, רופא המשפחה שטיפל בה בין השנים 1984 ל- 1994, התרשל בכך שלא אבחן במועד כי המערערת סובלת ממחלה בכיס המרה.

המערערת שבה ומפנה לעדותו של המומחה מטעמה, וטוענת כי המשיב 2 התרשל בכך שלא אבחן את מחלתה, לא ביצע בדיקות והתייעצויות כנדרש ולא ניהל רישומים רפואיים הולמים.

...

המשיבים סבורים כי אין להתערב במסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בפסק-דינו.

לאחר שעיינו בחומר שבפנינו, ושמענו את עמדות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

הערעור נדחה, אפוא.