רשלנות רפואית באבחון ובטיפול בנסיון התאבדות

הידע המקצועי והניסיון בתחומי הרפואה הייחודיים חיוניים לקבלת ההחלטות הטיפוליות וגם למתן חוות דעת מקצועית, שכן חוות הדעת ניתנת על יסוד הפרקטיקה והמידע הרפואי העדכני.

"המידזולם רצפטורים למידזולם בלב הם בכלל, הם לא יכולים לגרום לתמותה, התמותה של הלב נגרמת או כתוצאה מזה שיש חסימה של עורק קורונרי או כתוצאה מהפרעות קצב, מידזולם לא עושה לא את זה ולא את זה, מה שהוא כן עושה כשנותנים אותו במינון יתר, האיש מפסיק לנשום וברגע שהוא מפסיק לנשום הוא הופך להיות היפוקסי והוא לא מונשם, ככה אנשים מתאבדים" (עמ' 702, 16; עמ' 703, 27).

לטעמה – כתובעת וכמומחית – הרופאים המטפלים זילזלו במנוחה בשל גילה, התרשלו בטיפול הרפואי ושגו באיבחון ובטיפול שניתן למנוחה וכך גרמו להתדרדרות במצבה הבריאותי ואף למותה.

...

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעת 1 שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ והוצאות משפט בסך 26,197 ₪.

התובעים ישלמו לנתבעת 2 שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ והוצאות משפט בסך 13,700 ₪.

בחוות הדעת קובע ד"ר אופנהיים ש"אפשר להגדיר את המנוחה כחולה פסיכיאטרית בסיכון גבוה", כאשר "קיימת סבירות גבוהה כי סבלה ממחלה דיכאונית (Major Depression) אשר דרשה טפול תרופתי אנטי דיכאוני מיידי". איבחנה זו מבוססת על העובדה שהניסיון האובדני הקודם, בוצע ע"י קפיצה מגובה, אקט שבדרך כלל מעיד על כוונה רצינית להיתאבד.

כיוון שבהתאם לרישום ביום 24.3.05, המנוחה סירבה לפנות למרפאה לבריאות הנפש, וגם ביום 24.7.06 סירבה המנוחה לפנות לפסיכיאטר במיון או בהפניה, קבע פרופ' זמישלני שד"ר הרמן לא התרשל, אלא הציע למנוחה טפול נפשי, כפי שמצופה היה ממנו.

לפיכך, אף אם נכונה הטענה שהמנוחה נזקקה לטפול נפשי כבר בשנת 2005, לא ניתן לייחס לד"ר הרמן רשלנות בגין המנעותה מלקבל טפול זה. עוד ובנוסף, על מנת להוכיח קשר בין העידר הטיפול אצל פסיכיאטר דוקא לבין היתאבדות המנוחה, היה על התובעות להוכיח שטיפול אצל פסיכיאטר מומחה יכול היה למנוע את ההיתאבדות.

...

טענות התובעות וחוות הדעת מטעמם התובעות טוענות כי סמיכות המועדים מחייבת מסקנה כי הצוות הרפואי של הנתבעת ו/או ד"ר הרמן התרשלו.

בנסיבות אלה, אני סבורה שיש להעדיף את דו"ח החובש של מד"א, אשר קבע שסיבת המוות היא תלייה, ולא התרופות שנטלה.

לסיכום המנוחה סבלה מהפרעת אישיות קשה, שלוותה בחרדות, הפרעות שינה ואימפולסיביות.

בנסיבות אלה, אין מנוס מדחיית התביעה.

שני המומחים הדגישו כי לדעתם לא נפל פסול בהתנהלות ד"ר הרמן, אשר אבחן את התובעת כפי שאיבחנו קודמיו, כמי שסובלת מהפרעת אישיות, ונמצאת במצוקה, הציע לה טפול נפשי, לו היחא סירבה, ולפיכך נתן לה תרופות הרגעה בסוג ובמינון המקובל.

הנתבעת מצידה הגישה, נוסף לחוות הדעת, את תצהירו של ד"ר הרמן, אשר לא היה חתום, וכן תיק מוצגים ובו תיקה הרפואי של המנוחה בקופת חולים וכן דו"ח מד"א ממועד ההיתאבדות וסיכום מלה מבית החולים הדסה עין כרם בגין נסיון היתאבדות קודם.

בנסיבות אלה, הרלוואנטיות של עדות נוספת אודותיהם מוטלת בספק, ומכל מקום, משקלה לצורך קביעת רשלנותו של ד"ר הרמן אינו רב. אופיה של הראיה המבוקשת אף הוא מטה את הכף נגד מתן הרשות להביאה בשלב כה מאוחר בתיק, שכן הרשומה הרפואית עצמה קיימת בתיק בית המשפט, ותוספת המידע שייתן עורך הרשומה המוסדית אודות רשומה שערך לפני כעשור מוטלת בספק.

...

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה להגשת העלון.

לסיכום באופן כללי ייאמר לגבי הגשת כל הראיות שנתבקשו שאל מול זכותן של התובעות להביא גם ראיות שוליות יחסית, קיימת זכותו של ציבור המתדיינים לזמן שיפוטי שהוא משאב ציבורי.

" (עת"מ (י-ם) 55231-05-15‏ ‏ ניצן בן שושן נ' משרד הבריאות (19.7.15)) אשר על כן אני דוחה את הבקשה להביא ראיות נוספות.

בהקשר זה ראיתי לציין כי הנתבעת ביקשה להסתמך על ע"א 7276/18 עיזבון המנוחה פלונית נ' מדינת ישראל המרכז לבריאות הנפש "מעלה הכרמל" , ניתן ביום 2.3.21 (להלן: "עניין עיזבון המנוחה"), שם דובר במנוחה, חולת נפש מאובחנת (מאניה דפרסיה), לאחר ניסיון אובדני שכמעט צלח (בתליה כפי שבסופו של יום גם יצא לפועל), הועברה מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה לאחר יומיים, הוצאה לחופשות לביתה, כאשר מתואר בפסק הדין כי החופשות היטיבו איתה, וכאשר חזרה לבית החולים מחופשתה האחרונה היא התאבדה בתליה במחלקה הפתוחה.

בהקשר זה אין לי אלא להפנות לעניין עיזבון המנוחה שם מתייחסים השופטים לקיומה של חובת הזהירות מצד בית חולים פסיכיאטרי וקובעים כי: "פשיטא הוא, כי בית חולים פסיכיאטרי, ככל גורם רפואי, חייב לטפל בחוליו במיומנות ובסבירות – בהתאם למקובלות הקיימות ברפואת נפש... משפטנו מכיר בקדושת החיים כערך עליון מקדמת דנא ...; וכפועל יוצא מכך, הוא מטיל על בתי חולים ורופאים פסיכיאטריים, לצד חובותיהם המוסריות שאינן עומדות לדיון לפנינו, את החובה המשפטית לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את היתאבדות המטופל הלוקה בנפשו או, למצער, למזער את הסיכון להתאבדות הנשקף ממנו. חובה זו איננה חובה מוחלטת, שכן אין ביכולתו של שום רופא ושום בית חולים פסיכיאטרי לסכל לחלוטין את מימוש הדחף להיתאבד שקיים אצל מטופל הלוקה בנפשו. לצד ההכרה בחוסר אפשרות מעשית למנוע התאבדויות כאלה, משפטנו קבע כי מניעתן היא בגדר מטרה חשובה-עד-מאד, אם לא מטרת-על, שלשם קידומה חייבים בתי החולים והרופאים הפסיכיאטריים לנקוט בכל האמצעים הרפואיים והלוגיסטיים אשר עומדים לרשותם – בגבולות של סבירות, של הגיון ושל השכל הישר...בהקשר זה, כמו בהקשרים אחרים של דיני הנזיקין, חובת זהירות משמעה חובה לא להתרשל ... קביעת תוכנה של חובה כאמור איננה דבר פשוט. חובת זהירות איננה דורשת מאלו שכפופים לה למנוע כל סיכון אפשרי לקרות הנזק אשר נשקף לזולת. "התרשלות" – משמעה חשיפת הזולת לסיכון בלתי סביר של קרות הנזק .

קיצור תוחלת חיים וכאב וסבל למנוח לטענת התובעים המנוח היה איש צעיר ופעיל ואילמלא רשלנותה של הנתבעת באיבחון ובטיפול בו, הוא היה צפוי להמשיך לחיות עוד שנים רבות בבריאות מלאה.

...

כך גם מקובלת עליי טענתה כי לא ניתן לפסוק פיצוי בגין הוצאות אבל וימי זיכרון.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעים את נזקיהם תוצאת רשלנותה בסך של 2,181,500 ₪.

אני מעמידה את ההוצאות שתשלם הנתבעת בגין הצורך לנהל את ההודעה לצד ג' על סך 20,000 ₪.

האבחנה בין רשלנות טיפולית לבין רשלנות לוגיסטית בהקשר שבו עסקינן הוכרה כבר בשנת 1960 בפרשת פרצ'יק, שם נקבע כי אין צורך בעדות רפואית על מנת לקבוע שבית החולים הפסיכיאטרי לא נקט באמצעים מספיקים כדי למנוע את היתאבדות המטופל הלוקה בנפשו.

אם כך הוא הדבר, חובה עלינו לשאול את עצמנו – כפי שכבר שאלתי – מה עשה בית החולים במישור הניהולי והלוגיסטי כדי לנסות ולמנוע את מעשה ההיתאבדות מצד המנוחה? בטרם אענה לשאלה זו, אשוב ואדגיש כי בשאלות שעניינן התרשלות לוגיסטית או ניהולית, להבדיל מהתרשלות במישור הרפואי-טפולי, אין אנו – השופטים – מנסיגים את דעתנו-שלנו מפני חוות דעת של מומחים רפואיים.

...

ראוי לדייק ולשאול: האם ביחס למנוחה, היה על בית החולים לצפות את האפשרות כי ביום חזרתה מהחופשה השלישית, ולאחר שנרשם שיפור הדרגתי ויציב במצבה הנפשי, תתאבד המנוחה באמצעות תלייתה מהצנרת המצויה בפינת החי? אין בידי לקבוע זאת.

במקרנו, כך אני סבור, לא היה ניתן לצפות את התרחשות הנזק שאירע, מותה של המנוחה, בנסיבות שבהן הוא אירע.

סוף דבר, דעתי היא כי דין הערעור להידחות.