התובעת, רות ציגל (להלן: "התובעת"), ילידת 6.2.45, לקתה, בשנת 1994, בגידול סרטני ממאיר של בלוטת התריס.
בנסיבות העניין, די באמור בתצהירו של הנתבע 2, כי למרות שבעת הפענוח, היה מודע להיסטוריה הרפואית של התובעת, דהיינו; כי מדובר בחולה שלקתה בסרטן בלוטת התריס, פענח את הצלום, ללא שעמדו בפניו צילומים קודמים ולמרות שהבחין בצל מתחת לצלע 1 ו-3, נחזה הממצא, בעיניו, ככלי דם רגילים ולכן פרש את הצלום כתקין, כדי ללמד על התרשלותו.
הן פרופ' לויט והן פרופ' ענבר, ציינו כי רוב סרטני הריאה, מתגלים ומאובחנים, בשלב מאוחר וזאת משום שאין מדיניות של ביצוע בדיקות לגילוי מוקדם ו"רוב החולים פונים לאבחנה בגלל הגרורות" (עמ' 18 לפרוטוקול), אלא שלגבי התובעת, אין בטיעון זה, כל רבותא שכן להבדיל מהאוכלוסיה הכללית לגביה אין מדיניות של גילוי מוקדם, היתה התובעת, תחת מעקב רפואי שמטרתו, אבחון וגילוי מוקדם של גרורות סרטניות בריאות ואין נפקא מינה שסופו של יום, התגלה הגידול, כסרטן חדש ולא כגרורה של סרטן בלוטת התריס.
...
יחד עם זאת, טוענים הנתבעים כי מסקנתו של פרופ' בר-זיו, הנה בגדר חוכמה שלאחר מעשה שכן פרופ' בר-זיו, בחן את הצילומים, ביודעו שהתובעת לקתה בסרטן הריאה ולכן, לטענתם, ידע מה "לחפש" בצילומים-אין בידי לקבל טענה זו.
ראשית דבר, משהנתבעים לא תמכו טענותיהם, בחוות דעת של מומחה, כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, אין בידם להוכיחה ובעניין זה, האמור בתצהיריהם של הנתבעים עצמם כי סביר שלא ניתן היה לזהות את הנגע החשוד "בזמן אמת", אינו שוקל כנגד חוות דעתו של פרופ' בר-זיו, שהרי אין אדם, לרבות מומחה רפואי, יכול להרים עצמו, כשהוא אוחז בציצית ראשו.
בעניין זה, מקובלת עלי טענת הנתבעים כי אחראים הם אך לנזק הנובע מהתרשלותם.
הלכה זו מקובלת עלי לגופה ונראה לי שהיא עדיפה מכל בחינה אפשרית, על הגישות האחרות, ובמיוחד על הגישה של "הכל או לא כלום".
היא מגלמת מדיניות ראויה לפיה זוכה הניזוק בפיצוי על כל הנזק שנגרם לו ברשלנותו של המזיק והמזיק אינו מחויב כלפיו מעבר לנזק שגרם לו, אלא רק כדי שיעורו.
סוף דבר, ראיתי כאמור לקבוע כי הנתבעים התרשלו בטיפול הרפואי שניתן על ידם לתובעת וכי התרשלותם זו, גרמה לאיחור באבחון מחלתה וכתוצאה מכך, לאבדן סיכויי החלמה שהוערכו בשיעור של 70%.
