רשלנות רפואית אי מתן טיפול רפואי מתאים בזמן הלידה

לעניין העדר תצהיר טענה התובעת כי חובת צירוף תצהיר בוטלה בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "תקסד"א" או "תקנות סדר הדין האזרחי החדשות"), וכי התיקון מתבסס על טענות שברפואה ולא על טענות של עובדה.

קופת החולים מפנה לע"א 4371/19 שנזכר לעיל ולקביעת כב' השופטת וילנר שם כי: "... במקרים אחרים, שבהם במסגרת התביעה המקורית הועלו טענות ביחס להתנהלות צוות רפואי במסגרת טפול מסוים בתובע, ולאחר מכן נתבקש תיקון כתב התביעה על דרך של הוספת טענות ביחס לטפול אשר ניתן בפרק זמן אחר, נקבע כי מדובר בהוספת עילת תביעה חדשה, גם אם הטיפול האחר ניתן באותו מוסד רפואי וביחס לאותו איבר (ראו: עניין מחאמיד, שם; והשוו: רע"א 4699/18 פלוני נ' בית חולים העמק, [פורסם בנבו] פסקה 6 (15.8.2018))". על בסיס פסקה זו מבקשת קופת החולים לקבוע כי הטענות שנזכרו לעיל מהוות עילת תביעה חדשה, שכן הן מתייחסות למחדל נטען של הצוות הרפואי בתקופת זמן אחרת.

ברע"א 4699/18 נסב כתב התביעה המקורי על טענה להתרשלות הצוות הרפואי במהלך הלידה, ואילו התיקון המתבקש ייחס למשיבים שם התרשלות במהלך ההריון.

בעיניין מחאמיד [רע"א 6863/12 מחאמיד נ' שירותי בריאות כללית (24.2.13)] נקבע: "...ואילו כעת מבקש המבקש להסיט את טענת הרשלנות הרפואית מטענה בדבר פעולות כירורגיות שבוצעו לאחר הניתוח בהקשר של אי תפירת הצלקת, לפעולת שנעשו במהלך הניתוח – כריתת יתר; וכן לטענות של העדר רישום רפואי מתאים. מדובר בטענות שהן שונות באופן מהותי מהטענות המקוריות, החורגות מגדרה של עילת התביעה המקורית". ברור כי אף בעיניין מחאמיד, אין מדובר רק בפרק זמן אחר, אלא גם ברשלנות נטענת השונה מהותית מהרשלנות שנטענה בכתב התביעה אותו מבקשים לתקן.

...

ואולם דין טענתה זו של קופת החולים להידחות.

בעניין זרוק שנזכר לעיל ציין כב' השופט סולברג, כי נכון "כי הכלל הוא שבקשות לתיקון כתבי טענות צריכות להיבחן באופן ליברלי, על מנת לאפשר ולקדם בירור ממצה ויעיל של הסכסוך; וכי ככל שניתן, מוטב לרפא את הפגיעה שיסב התיקון להליך או לבעל הדין שכנגד, ככל שכזו מתרחשת, באמצעות חיוב בתשלום הוצאות", אך "גם לגישה זו ישנן גבולות, ולא בכל מצב יעתר בית המשפט לבקשה לתיקון כתב טענות. בבואו לבחון בקשה כאמור, על בית המשפט לשקול מגוון שיקולים, ובכללם: האם התיקון דרוש לצורך בירור השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת; התנהגות המבקש ומועד הגשת הבקשה; האם התיקון עלול לפגוע באינטרס של בעל הדין שכנגד, כאשר דוגמה מובהקת לכך היא מקרה שבו התיקון ימנע ממנו להעלות טענת התיישנות; האם העתרות לבקשה תגרום להכבדה רבה, להארכת הדיון וסרבולו, על חשבון אינטרס בעל הדין שכנגד והאינטרס הציבורי שבייעול הליכים וחיסכון בזמן שיפוטי". בענייננו, בחינת השיקולים דלעיל מצביעה במובהק על כך שיש להיעתר לבקשת התיקון.

אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעות את הוצאות בקשת התיקון בסך 10,000 ש"ח – סך של 6,000 ₪ לנתבעת 1, וסך של 4,000 ₪ לנתבעת 2.

התובעים טענו לרשלנות הנתבעת בין היתר מאחר והמום לא התגלה לאחר הלידה ובמהלך אישפוז 2005; משום שלאחר גילוי המום לא ננקטו פעולות שהיה בהן להקטין את נזקיה של הקטינה או למנוע הדרדרות במצבה; מאחר והצוות הרפואי לא צפה, על אף שהיה עליו לצפות את הארוע והנזקים שנגרמו לקטינה; ומאחר והנתבעת היתעלמה ממצבה של התובעת ולא נתנה לה את הטיפול המתאים בנסיבות העניין.

...

בנסיבות אלו, ולנוכח כל האמור לעיל שוכנעתי כי דין טענות התובעים בתביעה בעניין דינן להידחות.

סיכום: המסקנה מכל האמור לעיל היא כי במקרה דנן לא הוכחו טענות התובעים כי נזקי הקטינה נובעים מרשלנות באבחון מצבה הרפואי באשפוז 2005, ומשכך דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה, ללא צו להוצאות.

ביום 19.11.2019, למעלה מ-18 שנים לאחר לידת התאומים, הגישו המערערים תביעה נגד המשיבים, קופת חולים כללית ומדינת ישראל, בטענה כי אלה התרשלו בטיפול הרפואי שניתן למערערת 1 (להלן: המערערת) עובר להיריון ובמהלכו, מה שהוביל להיריון בסיכון בשל ריבוי עוברים וללידתם המוקדמת של התאומים.

בכתב התביעה נטען כי המערערת פנתה לרופאה בקהילה מטעם קופת חולים כללית (להלן ובהתאמה: הרופאה המטפלת ו-המשיבה) לאחר שנה וחצי של ניסיונות כושלים להרות, והופנתה לטפול תרופתי לדחיית ביוץ באמצעות תרופה מסוג איקקלמין.

בהקש לענייננו, אפנה לדברי השופט רובינשטיין (כתוארו אז) בעיניין אחר: "מבחינה זו, כשאדם סביר מסיים טפול רפואי וממשיך לסבול עת רבה מכאבים או ממגבלות שונות, מצופה ממנו על פי השכל הישר להיתעניין ולברר האם אכן מדובר ב'גזרת גורל' או בלשון המערער 'מכה משמים' [...] אין לעמוד אל מול ניזוק עם 'שעון-עצר' ביד, ויש לנהוג גמישות וליברליות באשר למועד הפניה לבירור רפואי; אך גם לכך גבולות של בחירה חברתית של המחוקק (יחד עם נסיון חיים), ואחד מהם הוא תקופת ההתיישנות שקבע החוק, ושסטייה ממנה (שבה עסקינן כאן) אינה ניתנת מיניה וביה" (ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ, פסקה כ (16.1.2012)).

...

סיכומו של דבר, שלא מתקיים בענייננו החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

לנוכח כל האמור, אין מנוס מלקבוע כי תביעת המערערים אכן התיישנה ודינה להידחות.

אי לכך, הערעור נדחה.

אלא שנבצר מן התובעת להוכיח כדבעי את התרשלות הנתבעים ואת יסוד הקש"ס בשל אי הצגת מלוא המסמכים הרפואיים הרלוואנטיים ואי הבאת העדים.

בעוד שלטענת התביעה חולת השחפת שהוכנסה לחדר הגיעה לבית החולים בטיסה מאנגליה כשהיא סובלת משיעול דמי, ללא מסכה וללא חובת בידוד כלשהוא, הרי שפרופ' מוזס מטעם הנתבעת ציין כי על פי גיליון הקבלה אותה חולת שחפת נולדה באנגליה, לא שהתה באפריקה ולא היה בנתוניה כל גורם סיכון לשחפת.

עיון במלוא הראיות מעלה כי עמדתו של פרופ' מוזס לא התבססה על אדנים מוצקים דיים- הוכח כי לא עמדו לפניו מלוא הנתונים הרפואיים בקשר לחולה ויתרה מזאת, חלק ממסקנותיו אודות מצבה הרפואי של החולה הופרכו, כאמור לעיל, לרבות גירסתו בדבר מצב של הגיינת פה ירודה מאוד ונקודת מוצא שגויה לפיה לא ירדה במשקל בתקופה הנ"ל. להלן עקרי הנתונים העולים מן המסמכים הרפואיים של החולה ג"פ, כפי שצורפו ע"י הנתבעים: מיסמך קופ"ח מיום 30.4.15- ביקור אצל מומחית במחלות ריאה: "בת 41 מעולם לא עישנה, שנים סובלת מסינוסיטיס כרונית, השמנה, מספר אירועים חוזרים של דלקת ריאות, טופלה בAB, אזניל עם שיפור קליני, בוצע צלום חזה, הודגם תסנין פרהילרי משמאל...ללא שיפור, לכן בדיקה הושלמה בבדיקת CT חזה, הודגמו שינויים ברונכיאטטיים, ציסטה עם דופן מעובה ב-LUL, אטלקטזיס, סימני דלקת מסביב. יש לציין שסובלת מסינוסיטיס כרונית. רמת אימונוגלובולינים תקינה CRP 0.8. הבדיקה הדרושה: יש צורך בבצוע של ברונכוסקופיה, אין לשלול אבצס ראתי". ביום 4.6.15 עברה הכנה לברונכוסקופיה ותואם מועד לבצוע הבדיקה- ליום 8/6/15.

מיסמך קבלה רפואית לפנימית ב' מיום 8/6/15: "תלונה עיקרית: שיעול וירידה במשקל מזה כחצי שנה. ילידת אנגליה, מזה חצי שנה שיעול ליחתי לסירוגין. במהלך תקופה זו כ-4 אפיזודות של חום והתגברות בשיעול הליחתי, לעיתים בהתקף חזק וגם טיפות דם בליחה. טופלה באנטיביוטיקות שונות...כמו כן ירידה במשקל בתקופה זו (כ-4 קילו). שוללת הזעות או חומי לילה". צוין כי ב-3.3.15 במהלך אחת האפיזודות בוצע צל"ח בקהילה, הודגם תסנין משמאל, ללא עדות לתפליט או גודש.

בנסיבות העניין מתקבל יותר על הדעת לקבוע כי בראי נתוניה הידועים של החולה ג"פ כפי שעמדנו עליהם לעיל, לא ננקטו אמצעי זהירות נאותים, לא נילקחו כל הבדיקות הנדרשות, לא ניתנה הוראה על בידודה לאלתר עד לקבלת תוצאות הבדיקות ואף למצער לא ניתנה הוראה על חבישת מסכות לחולים והמבקרים ששהו בסמוך לחולה, כפי שמורה חוזר מנכ"ל. אציין כי לא נעלם מעיני שבמסגרת חוות דעתו הראשונה לא עמדו בפני פרופ' פרוכטר המסמכים הרפואיים של החולה.

...

לטענת התובעת יש להעביר את הנטל לכתפי הנתבעים מכוח סע' 41 לפקנ"ז. בכתב התביעה פורט בהקשר זה כי אין ביכולתה של התובעת לדעת מהן הסיבות אשר גרמו להידבקותה וכי נסיבות העניין מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר המסקנה שהם נקטו זהירות סבירה במהלך הטיפול בחולת השחפת.

סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה כמפורט לעיל.

בכל הנוגע לשכר טרחת עורך דין, אני סבור כי נכון להכביר שכר טרחת עורך דין בנדון שלא לפני 20% המקובלים בתביעות נזיקין או התעריף המינימלי המומלץ בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) תש"ס-2000.

בסופו של יום התביעה התקבלה ועל כן אני סבור כי נכון לזכותה בשכר גבוה מהמקובל והנקוב בתקנות לשכת עורכי הדין.

בפניי מקרה ייחודי ומורכב, במסגרתו הורשע הנאשם, רופא נשים ומומחה במיילדות וגניקולוגיה, לאחר שמיעת הראיות בשתי עבירות של טפול רפואי רשלני בנגוד לס' 338(א)(7) בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), במסגרת שני האישומים הראשונים בכתב האישום, טפול שעניינו ביולדות שהגיעו למיתחם אותו הפעיל בנחלת מגוריו, טפול שהיה בו כדי לסכן אותן ואת פרי בטנן, כמו גם בעבירות נוספות במסגרת אישומים נוספים אשר יפורטו בהמשך גזר הדין.

בהכרעת הדין קבעתי כי במהלך הלידה נקרע רחמה של היולדת, אך הנאשם לא חיבר לה ערוי, לא דאג לפינוייה במועד ובדרך אשר תבטיח את שלומה לבית חולים, ושילח אותה לדרכה ברכב המשפחתי בו נהג בעלה, ללא לווי רפואי וללא התראה לבית החולים, שם נותחה ניתוח חרום להצלת רחמה וחייה.

אשר לאישום השני, נקבע כי במועד הרלוואנטי לאישום זה עמד צו הפסקה מינהלי כנגד המיתחם, חתום על ידי רופאת המחוז, אשר הורה על הפסקת כל פעילות מיילדותית במיתחם ובכלל זה, קבלת נשים יולדות ומתן כל טפול רפואי בקשר ללידה במקום.

נקבע כי הסתרת הנתונים מבית החולים באשר למצוקה הנשימתית ממנה סבלה התינוקת, ואי מסירת כל מידע רפואי לגבי הלידה או מצב התינוקת ב-12 השעות בהן שהתה במרפאת הנאשם, השליכה על מהירות הטיפול בה ועל התאמת הטיפול למצבה, וכי מצבה הרפואי אשר כלל נוכחות מים מקוניאליים בלידה לצד קושי נשימתי חייבו את העברתה באופן מיידי לבית החולים.

...

לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים שנשקלו לעיל, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשת החילוט, אשר אינה הולמת את נסיבות המעשים.

סוף דבר בפני בית המשפט ניצב רופא אשר הורשע בביצוע מספר עבירות כלפי נשים שונות, שעניינן בטיפול הרפואי אותו נתן להן, לצד עבירות נוספות.

בחינת עמדות הצדדים לעונש – מאסר ממושך מזה, אל מול מאסר על תנאי מזה, הביאוני למסקנה כי הוצגו בפניי שתי עמדות קיצוניות, אשר לא ניתן לאמץ, ואשר אין בהן כדי לשרת את תכליות הענישה בתיק זה. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים אני מוצאת לפיכך להשית על הנאשם את העונשים הבאים: א.         9 חודשי מאסר אותם ירצה בעבודות שירות בהתאם לחוות דעת הממונה.