רשלנות רפואית אי טיפול נכון במחלה

תביעה בטענה לרשלנות רפואית בגין אי טפול ראוי בחולה שמצבו הידרדר, עד שאובחן כחולה בשפעת חזירים ונפטר.

כך או כך, משלא הייתה התוויה ליתן טמיפלו במצבו של המנוח ביום 5.12.2010 ואף לא הייתה אינדיקאציה להפנותו לבית החולים – נדחית הטענה המייחסת רשלנות גם בעיניין זה. סיכום העידר רשלנות והיעדר קשר סיבתי שיקול דעת הרופאים הנתבעים נכון למצבו של המנוח ביום 5.12.2010 כפי שהוכח בפניי היה סביר ונכון ובודאי לא רשלני.

...

סוף דבר ענייננו בתביעת רשלנות רפואית בשל פטירתו של המנוח ביום 11.12.2010 ולאחר שאובחן כחולה בשפעת החזירים.

לאחר בדיקות אלו הידרדר מצבו של המנוח ובתוך יומיים הוא הגיע לחדר המיון בבית החולים הדסה, שם הועבר תוך זמן קצר לטיפול נמרץ ובהמשך הורדם והונשם אך בסופו של דבר נפטר.

לאור האמור התביעה נדחית.

הראציונאל העומד מאחורי החובה לערוך רישום רפואי בזמן אמת הובהרה בע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו (קטינה) כדלקמן: "בית משפט זה חזר ועמד על החשיבות הקנויה לעריכת רשומות רפואיות ראויות ומלאות, לתעוד הולם של התרחיש הרפואי ולשמירה על מסמכים רפואיים. הדבר נועד לשרת תכליות שונות. הוא מאפשר טפול עיקבי, רציף ונכון בחולה, המטופל לא-פעם לאורך זמן ועל-ידי אנשי צוות שונים. הוא מעניק כלים לניתוח מושכל של העובדות והממצאים, ובעקבות ניתוח זה - להסקת מסקנות ההולמות את מצבו של החולה ולהפקת לקחים מן ההתרחשויות. הוא נותן תוקף לזכותו של החולה לדעת מהו מצבו הרפואי, מה נעשה בגופו, ומהן האפשרויות העומדות בפניו. הוא מאפשר לחולה להוכיח את תביעתו מקום שהטיפול בו היה רשלני". אי קיום חובת עריכת רישום רפואי או אי שמירתו, עשויים להעביר את נטל השיכנוע לשכמי הנתבע.

...

נהפוך הוא, על פי החומר אשר הוצג בפניי, לרבות חוות דעת המומחים ועדויות המומחים, אני קובעת כי ד"ר מונדר פעל באופן העולה בקנה אחד עם הנהוג והמקובל ובאופן סביר וללא התרשלות מצדו.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן: עילת התביעה בהתייחס לניתוחים הראשון והשני התיישנה ולפיכך אני מורה על דחייתה.

לגבי הניתוח השלישי - דין התביעה כנגד הנתבע להידחות בהעדר התרשלות מצד הנתבע ו/או מי מטעמו בהתייחס לניתוח השלישי וכפי שפורט לעיל.

טיב הטיפול הרפואי שניתן למנוח : בכל הנוגע לטיב הטיפול הרפואי אשר ניתן למנוח, נטען על ידי דר' פרוכטר במהלך חקירתו בבית המשפט, כי המנוח קיבל טפול רפואי רשלני אשר לא מנע את התפרצות המחלה או את צימצומה, ואף את הפחתת רמת האובדניות כתוצאה משילוב של מצוקת כח אדם בצוות המטפל כך שנימנע מהמנוח קבלת טפול רפואי מידי ובשל אי מתן טפול תרופתי מתאים באמצעות מתן תרופות אנטי פסיכוטיות (ראה : עמוד 5 שורות 1-9 לפרוטוקול).

במקרה זה אנו מבכרים את עמדתו של דר' רוזיצקי על פני זו של דר' פרוכטר, בהיתחשב בכך שהתיעוד הרפואי מתוך תיקו הרפואי של המנוח העלה שהמנוח קיבל טפול נפשי מיטבי במהלך תקופת ריצוי עונש המאסר ואף בשלב האישפוז (ראה : עדות דר' רוזיצקי בעמוד 13 שורות 20-34 ; עמוד 14 שורות 1-19 לפרוטוקול), בעוד שמנגד בחוות דעתו דר' פרוכטר, הטענה שלפיה טפול אלטרנאטיבי נכון במחלת הסכיזופרניה היה מסייע בהתמודדות עם המחלה, נטענה באופן כוללני ביותר ולא פורטה ברמה הנדרשת (היתייחסות למחקרים רפואיים, הערכת טווח זמני הטיפול, סוגי התרופות האלטרנטיביות, אופי הטיפולים הפסיכותרפיים ומידת תכיפותם וכו').

...

פנייתך שבנדון נדחית מאחר ועפ"י חוות הדעת הרפואית המצ"ב, וחומר הראיות שהובאו בפנינו, לא נמצא קשר בין נסיבות פטירתו של בנך היקר אלכסיי ז"ל, לבין תנאי שירותו בשירות חובה בצה"ל. החלטתי התקבלה על בסיס החומר העובדתי והרפואי שעמד בפני ולרבות חוות הדעת מיום 23/01/2019 של דר' אהוד רוזיצקי.

סוף דבר : הערעור נדחה.

המומחה מטעם האלמנה סבר כי "לאור עדויות ברורות, לפי האנמנזה בביקור בחדר מיון או ביקור אצל רופאת המשפחה, על סבירות גבוהה מאוד לקיום מחלת לב כלילית משמעותית ולאור קיום עדות חד משמעית בתרשים האק"ג שבוצע 3 ימים לפני הניתוח למצב שלאחר אוטם שריר הלב אין להתפלא על הארוע שלאחר הניתוח ביום 6.3.2014. עבודות שלפני יותר מ 20 שנה הראו כי הסיכון לאוטם שריר הלב לאחר ניתוח הוא גדול עד פי 10 ואף עד פי 50 במנותחים שהם כבר במצב לאחר אוטם שריר הלב או [שקיימת אצלם] עדות למחלת לב כלילית. היות ובאק"ג שבוצע ביום 3.3.2014 יש עדות למצב אחרי אוטם שריר הלב והיות ואין לדעת את גילו ולכן לא ניתן לשלול כי אירע גם בימים האחרונים, עצם עובדה זו מהוה התוויה נוגדת (קונטרה אינדיקאציה) מוחלטת לניתוח אלקטיבי". לאור כל האמור, כך סיכם המומחה את חוות דעתו: מותו של המנוח ז"ל, נגרם כתוצאה משרשרת של מעשים רפואיים רשלניים: אי טפול נכון באנמיה המשמעותית שהלכה והחמירה, אי ביצוע המלצות מפורשות של חדר מיון רמב"ם מ 17/02/2013, הפניה סתמית לניתוח מז'ורי ללא העברת כל המידע הרפואי הרלבנטי, אי פיענוח של אק"ג שהיה פתולוגי וחייב ייעוץ קרדיולוגי, הערכה טרום ניתוחית לקויה ביותר – הן במרפאה הפרוקטולוגית והן בעיקר בהערכה הטרום ניתוחית של המרדים.

...

עוד מתבקשת המסקנה, כי פרופ' הלפרין מודה כי המנוח לא רק שסבל מגורמי סיכון ועבר התקף לב לאחר הניתוח עקב אותם גורמים, אלא שסבל מאוטם לבבי לפני הניתוח, במהלך שהותו בבית החולים, אך האוטם לא אובחן ובית החולים החליט לבצע ניתוח אלקטיבי במצב של אירוע לבבי פעיל.

לאור כל האמור לעיל, טענה הנתבעת 1, כי במעשים הנ"ל, רופאי המדינה לא רק שהפרו את הסטנדרט הרפואי המקובל; אלא שמעשיהם אף ניתקו את הקשר הסיבתי בין מעשי רופאי הקופה, לבין הנזק.

הכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק המסמכים המשותף, שהוגש מטעם הנתבעות, שוכנעתי כי יש לחייבת את הנתבעת 1 בתשלום 15% מיתרת סכום הפיצוי, בעוד שהנתבעת 2 תישא בתשלום 85% מהיתרה כאמור.

בנסיבות סיום התיק, אני מורה על מתן פטור מתשלום יתרת האגרה.

בפיענוח הבדיקה נכתב, כי "יש תמונה המתאימה למיאלופתיה ספונדילאטית". ביום 8.6.10, היינו כחודשיים וחצי לאחר שלתובע נערכה בדיקת MRI, התובע הובא לבית החולים רמב"ם בחיפה ונבדק ידי נוירוכירורג, שכתב: "בן 48 סובל מכאבי צואר עם חולשה מיתקדמת בידיים ורגליים R e L ונימול". הנוירוכירורג קבע, שהתובע "זקוק בהקדם לטפול בניתוח". ביום 1.7.10, היינו כשלושה שבועות לאחר מכן, התובע נותח בבית החולים רמב"ם. המומחה מטעם התובע, פרופ' רייס, הסביר במהלך עדותו בבית המשפט מהי הבעיה הרפואית שממנה התובע סבל, והוא הבהיר שהניתוח הצליח לעצור את היתקדמות המחלה אך לא לרפא את הנזקים שכבר נגרמו.

וכך פרופ' רייס כותב בחוות דעתו: "תיסמונת דרמאטית של פראפרזיס ספסטי מסיבת לחץ על חוט השידרה הצוארי קיבל את הטיפול הנכון רק כעבור 10 חודשים (!) מיום פנייתו הראשונה של החולה לרופא. עובדה זו מהוה מחדל שאינו תואם את רמת הטיפול המקובל בארצנו.

כפי שציינתי, גם אין לזקוף לחובת הנתבעת או לחובת נתבעת 2 את הזמן שהיה חולף ממילא לצורך עריכת הבירור הרפואי גם במצב הדברים הרצוי, וכן את הזמן שהתובע היה מצוי למעשה בטיפול של בית חולים רמב"ם. במילים אחרות, אני סבור שיש לקבל את טענת הנתבעת, אך רק באופן חלקי, ולקבוע שגם אם אף אחת מהנתבעות לא הייתה מתרשלת, התובע היה נותר עם נכות כלשהיא.

...

לאחר ששקלתי בדבר, אני קובע כי מצבו הבריאותי והתפקודי של התובע מצדיק מתן פיצוי של 3,000 ₪ לחודש עבור עזרת הזולת לעבר ולעתיד.

על דרך האומדן אני קובע כי מצבו הבריאות והתפקודי של התובע מצדיק פיצוי בסכום של 50,000 ₪ בראש נזק זה. נזק לא ממוני – כאב וסבל בשונה מראשי הנזק האחרים, הערכת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני נעשית על פי המבחנים הנוהגים ביחס לניזוק ישראלי, כך שאומדן הפיצוי בגין כאב וסבל יחושב על פי אמות המידה הישראליות, ללא התחשבות במוצאו ואזרחותו של הנפגע (סעיף 42 סיפא לפסק הדין בת"א 14078-04-20).

לאחר ששקלתי בדבר, אני קובע כי מצבו של התובע ונסיבות העניין מצדיקים מתן פיצוי בסך 400,000 ₪ בגין נזק לא ממוני.