רשלנות רפואית אי התייחסות לתסמינים

]המשנה לנשיאה נ' הנדל: מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במרכז-לוד (ת"א 13874-05-09, כב' השופט צ' ויצמן), בגדריו נדחתה תביעת המערער לפצוי בגין רשלנות נטענת של אנשי הצוות הרפואי בבית החולים "שער מנשה" (להלן גם: בית החולים), המועסקים על ידי המשיבה, המתבטאת לפי הטענה בעיקרה באיבחון שגוי של ההפרעה הנפשית ממנה סבל המערער.

מעבר לכך צוין כי המומחה מטעם המערער עצמו הודה שחלק מן התיאורים לגבי מצבו של המערער יכולים להתאים לאבחנה של סכיזופרניה, וכי ההבחנה בין תסמינים של סכיזופרניה ובין אלה של OCD אינה פשוטה.

מעבר לכך, טוען המערער כי בית המשפט קמא לא היתייחס לטענתו שלפיה נכפה עליו הטיפול התרופתי בבית החולים.

...

חרף כך מאז ועד היום לא העלה המערער כל טענה ביחס לעילה זו, לא שב וביקש לתקן את תביעתו ולא הזכיר בסיכומיו דבר לעניין זה, באופן שמחייב את המסקנה כי זנח את הטענה.

בנסיבות אלה, ומשלא הוצג כל הסבר לשיהוי האמור, אין לאפשר כעת למערער להוסיף עילה חדשה לתביעתו מקום שניתן כבר פסק הדין והבקשה לתיקון כתב התביעה על רקע ההחלטה הרלוונטית מועלית רק בשלב הערעור (ראו גם: רע"א 867/17 פנינת הצומת בע"מ נ' ש. שלמה מכירת רכב (2000) בע"מ) פסקאות 12-11 (22.3.17)).

סוף דבר: הערעור נדחה.

אשר לאיחור באיבחון המחלה, נטען כי הטיפול הרפואי שניתן לתובעת בקופה"ח היה רשלני בשל אי ביצוע בדיקות סקר לאיבחון מחלת סרטן הריאות והעדר היתייחסות מתאימה לתלונות שעל פי הנטען לא תועדו בתיק הרפואי ואשר היה בהן כדי להעלות חשד שהתובעת לקתה בסרטן, במיוחד נוכח היותה מעשנת כבדה.

העדר היתייחסות לתלונות ותסמינים מחשידים לסרטן הריאה הטענה בדבר העדר היתייחסות לתלונות ותסמינים המעלים חשד שהתובעת לקתה בסרטן, מבוססת בעיקרה על טענה מקדימה הנוגעת לאמינות התעוד הרפואי, כדברי ד"ר מילר בחוות דעתו: "מצאתי ליקויים רבים ברשומות שעמדו בפני ובמיוחד חוסר רישום תלונותיה הסובייקטיביות של (התובעת) ברוב הביקורים" (עמ' 6 לחווה"ד).

חרף אמירה זו, ד"ר מילר אישר בחקירתו הנגדית שהוא לא פגש את התובעת ולא שוחח עימה טרם עריכת חווה"ד (עמ' 17 לפרוטוקול), כך שהוא לא שמע מפי התובעת מה היו תלונותיה במועדים השונים בהם ביקרה אצל רופאי קופה"ח. זאת ועוד, ד"ר מילר לא היתייחס בחוות דעתו לתלונות שתועדו בתיק הרפואי ולא טען כי נוכח תלונות התובעת, כפי שתועדו, היה מקום לחשוד, במועד זה או אחר, שהתובעת לקתה בסרטן הריאות.

...

הנתבעת מכחישה את טענות התובעת וטוענת כי היא לא עמדה בנטל להוכיח את טענותיה כך שדין התביעה להידחות.

אין בידי לקבל את טענות התובעת כי שורה ארוכה של תלונות וסימפטומים עליהם התלוננה תכופות בפני הרופאים המטפלים, לא תועדה בתיק הרפואי.

לצורך תחולת הכלל האמור יש להוכיח שלושה תנאים מצטברים: כי לתובע לא הייתה ידיעה מה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק; כי הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו; וכי נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה.

עם זאת, כאמור, תביעתה של התובעת לא הוכחה ודינה להידחות.

יודגש, כי חוות הדעת אינן מבחינות בין הדסה לבין קופת החולים, ואינן מציינות, בודאי לא במפורש, מי מהם הגורם לו מיוחסת רשלנות באי היתייחסות לאיזה מן התסמינים הנטענים.

חוות דעתו של פרופ' הדני ב"כ התובעת טען, כי יש לפסול את חוות דעתו של הנוירוכירורג שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, פרופ' הדני, כיוון שזו לא התייחסה לאמור ולנטען בחוות דעתו של הנוירולוג פרופ' ורדי; כיוון שפרופ' הדני ציין, כי עיין רק בחלק מן הספרות הרפואית שאליה הפניתה חוות דעתו של פרופ' ורדי; וכיוון שבחקירתו הנגדית אמר שפרופ' ורדי הוא גניקולוג, אף שמדובר בנוירולוג.

...

אינני סבורה כי יש בטיעונים אלו כדי להוביל למסקנה בדבר התרשלות מצד הדסה בבירור תסמיני גידול במוח שבאו בפניה, כביכול, בעת האשפוז השני ב - 98'.

סוף דבר לא נעלמו מעיני טענותיה של התובעת בדבר עמימות עובדתית, נזק ראייתי והעברת נטל לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

על יסוד כל האמור, התביעה נדחית.

כך, התובעת נבדקה ע"י ד"ר אור ביום 12/10/2021, כשנה לאחר בדיקתה על ידי הועדה מטעם המוסד, שם אובחנה פעם נוספת כסובלת מפוסט טראומה, כאשר הוא כותב: "אני סבור כי הנבדקת החלה לסבול לאחר התאונה הראשונה ובגללה מהפרעת חרדה לא מוגדרת עם ביטויים בתר חבלתיים ועם תסמיני דכדוך נלווים. הפרעה זו שככה הדרגה בעוצמתה, אך התגברה לאחר התאונה השניה ובגינה." פערים אלו, בין אבחנות הפוסט טראומה לבין קביעת הועדה, בטווחי זמן קצרים, לפני ואחרי קביעת הועדה, מטילים ספק בלב בית המשפט בקשר לעבודת הועדה ומביאים אותי לכלל מסקנה כי לא ניראה שעבודת הועדה נעשתה כראוי.

בשים לב אי היתייחסות כדבעי למסמכים רפואיים, פערים בין הקביעות במסמכים הרפואיים לבין קביעות הוועדה מבלי לנמק פערים אלו כדבעי, מקימים ספק בליבי כי עבודת הועדה הייתה תקינה, ולכן מן הצדק לתת במקרה זה היתר להבאת ראיות לסתור, גם ללא קשר לקביעות פרופ' אור.

בעיניין זה יפים דברי בית משפט העליון ברע"א 5511/16 פלונית נ' משרד הבריאות [פורסם בנבו] בו עסק בית משפט העליון בבקשה לפסילת חוות דעת מומחה רפואי, שמונה בתיק רשלנות רפואית והתבקש להתייחס לשאלת הנזק אך בחוות דעתו הוא נגע גם לשאלת הקשר הסיבתי תוך נגיעה בשאלות של חבות.

...

התוצאה בשים לב לאמור לעיל אני סבור שהשגותיה של התובעת על פעולות הוועדה הרפואית הצביעו על פגם בהתנהלותה אשר יש בו כדי להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור.

לכן אני מורה על קבלת הבקשה.

על כן אני מורה כי חוות דעתו של ד"ר אור תהווה ראיה הסותרת את קביעת הוועדה מטעם המוסד.

בחוות דעתו מפרט המומחה את התסמינים מובהקים אשר מופיעים במקרים בהם נוצר קרע טראומתי בשריר הסופרא ספינטוס.

לגישת התובעת לאור רשלנותו של הנתבע בהכנת חוות הדעת ואי היתייחסות לשאלות הבהרה אשר נשלחו אליו, אשר בסופו של יום הביא לתוצאת מוטעות בחוות הדעת.

התנהלותה של התובעת בהגשת תביעה אישית כנגד המומחה תוך תקיפת מסקנותיו הרפואיות מבלי שנסתרו על ידי כל מומחה אחר מטעם התובעת, ובטרם הסתיים ההליך בעיניינה איננה מקובלת עלי, נוגדת את תקנת הציבור (ראה ת"א 11667/08 רוכברג נ' שגיא מפי כב' השופט יאיר דלוגין) ומדיניות שיפוטית ראוייה שלא להרבות בהליכים משפטיים ולאפשר לצד למשפט להלך אימים על מומחים מטעם בית המשפט.

...

מנגד טען הנתבע בכתב הגנתו כי דין התביעה להידחות על הסף.

באפשרות הצדדים לתקוף חוות הדעת-חלקה או כולה ואף לטעון לפסילת המומחה, כל זאת במסגרת ההליך גופו, כך נעשה לא אחת (ראו למשל ע"א 409/84 מ"י נ' עו"ד ד"ר שגב, פ"ד מ(3) 706, וכן ע"פ 2457/98 הנ"ל).משכך, נראה לי כמדיניות ראויה, כי אין לאפשר לצד לפתוח חזית עצמאית כנגד המומחה בין אם לא מיצה הדרכים הפתוחות בפניו במהלך בירור התובענה על גלגוליה השונים ובין אם מיצה אותן וטענותיו נדחו.

" בנסיבות אלו ולאור כל האמור לעיל, אינני מוצא מקום להכנס למחלוקת בין הצדדים בשאלת טיבה של חוות הדעת וזאת במיוחד לאור העובדה כי הערכאה המוסכמת טרם הביעה את עמדתה בעניין.

אי לכך ולאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את בקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף התובעת תישא בהוצאות משפט וכן בסך של 5,400 ₪+מע"מ בגין שכ"ט עו"ד. המזכירות תשלח פסק דין זה בדואר רשום לצדדים ניתן היום, ט"ז באב, תשס"ח (17/08/2008), בהיעדר הצדדים.