הודגש כי המומחה לא טען כי בשל התרשלות המשיבה נימנעה ממנו היכולת לחוות דיעה באותם עניינים, בנגוד לטענת המערער בסיכומיו לקיומו של "נזק ראייתי". מעבר לכך, צוין כי המומחה מטעם המערער התקשה לבסס בחקירתו הנגדית את קביעתו שלפיה "הכלל הוא שהניתוח עוצר את המחלה". מנגד, ניתנה הדעת לעדותו של המומחה מטעם המשיבה, פרופ' בורנשטיין, שלפיה איבחון מוקדם יותר של המחלה במספר חודשים לא היה בו כדי לשנות ממצבו של המערער.
עם זאת, לא ברור עד כמה תחושות אלה נבעו מכך שלא אובחנה נכונה המחלה ממנה סבל, להבדיל מהעובדה שהטיפול שקבל לא סייע בהקלת כאביו.
במקרה דנן, משמעות הדבר היא שהיה על המערער להוכיח באמצעות חוות דעת רפואית לא רק כי המשיבה התרשלה בכך שד"ר עזיז מזאריב, הנוירולוג אשר טיפל בו מטעמה (להלן: הנוירולוג) אבחן את המחלה רק במרץ 2012, באיחור של כארבעה חודשים, אלא גם מהי הפרוגנוזה ביחס למצבו אילו האבחון היה מבוצע במועד, דהיינו בנובמבר 2011.
...
כפי שיובהר בהמשך, ערעור זה נסב על השאלה האם הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות שמצא בית המשפט המחוזי בטיפול הרפואי שניתן על ידי רופאי המשיבה, לבין נזק שנטען שנגרם למערער.
המסקנה המתבקשת היא שתביעת המערער, בעיקרה, צריכה להידחות.
לפיכך, אציע לחבריי, כי נפסוק לטובת המערער בראש נזק זה סכום של 100 אלף ש"ח בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% בצירוף מע"מ.
השופט ג' קרא:
אני מסכים עם חברי, המשנה לנשיאה נ' הנדל, כי דינו של הערעור להידחות.
אשר על כן, הערעור נדחה כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה נ' הנדל.
