רשלנות עירייה בשריפה במושב

לתצהיר צורפו המסמכים הבאים: אישור התאמה לתקן מיום 31/12/2012 ובו נקבע שהגן אינו מתאים לתקן מחמת העידר מחסום יציאה לכביש ולחניה משטח המשחק, והודעה שמושב הנדנדה לא יושלם עד לבצוע המחסומים; גיליון תיקון לת"י 1498 חלק 7; דו"חות בדיקה של א"ד מיום 1/5/2014 ומיום 25/6/2014; דו"ח בדיקת תקן מיום 9/9/2014; תחזית מזג אויר ליום 2/5/2014; תצהיר גילוי מסמכים ותצהיר תשובות לשאלון של התובע.

בניסיון להסביר מדוע אין ברשות הנתבעת דו"חות בדיקה משנת 2014 שב העד והזכיר שריפה שכילתה מסמכים בערייה בשנת 2010 (עמ' 129 ש' 20).

היתנהלות הנתבעת וצדדי ג' בכל הנוגע לאי הצגת דו"חות הבדיקה ויומני העבודה במסגרת גילוי המסמכים והגשת הראיות, מקורה באחת משתיים: רשלנות רבתי בניהול העבודה והפיקוח עליה או הסתרת מידע מכוונת מבית המשפט.

...

לאחר עיון נוסף, שוכנעתי שלא כך הדבר.

שוכנעתי שדו"ח הבדיקה מיום 1/5/2014 אינו מדויק, והדעת נותנת שחרף פגם בכבל שמחזיק את מושב הנדנדה סימן הבודק את המתקן כתקין (כשם שעשה חברו בבדיקה מיום 25/6/2014).

סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: (1) פיצויים בסך 594,500 ₪; (2) הוצאות משפט בסך 7,500 ₪ כולל אגרות ושכר מומחים; (3) שכ"ט עו"ד בסך 104,500 ₪.

לא הוגשו על-ידי הנתבעת חוות-דעת מומחה או תעודת עובד ציבור לביסוס טענה כי מזג האויר ביום הארוע היה חריג מבחינת עוצמת הגשם או כמותו, ואשר על כן לא הוכחה טענת הנתבעת כי הארוע נבע מכוח עליון או מגורם מיתערב זר. (ג) גם בעדותו לפני מסר התובע כי בכניסתו לכיכר היא לא הייתה מוצפת והוא העריך שיוכל לחצותה; בלשונו: "אני מגיע לכיכר וראיתי רכב 20 מ' לפניי בערך חצה את הכיכר, אני מתקרב לכיכר ואני רואה את האבן שפה של הכיכר, אבן שפה נמוכה שקופה, רואים אותה, ראיתי שיש לי אפשרות לחצות את הצומת, כשנכנסתי לכיכר נכבה לי המנוע וניסיתי להניע כשגובה המים היה בערך 3 ס"מ , דבר שרכב פרטי יכול לעבור ונכבה לי המנוע, ניסיתי להניע והמים התחילו לעלות ולעלות, אני חייב לציין שבצד הימין של הכיכר יש נקוז, פתח נקוז, שכנראה נסתם והמים התחילו לעלות. כשניסיתי לפתוח את הדלת ראיתי שגובה המים הגיע כימעט לאמצע הדלת, לא יכולתי לפתוח. אז הופיעו כיבוי אש ודרך החלון עזרו לי לצאת" [עמ' 9 ש' 18-11].

כך או כך, בעדות שמאי התובעת היה כדי לתקף את חוות-דעתו, להצביע על חדירת מים לרכב בהקף משמעותי שהגיעה עד לחלק העליון של המושבים, ולקשור בין העבודות שנימנו בחוות-הדעת לבין חדירת המים והנזק שהסבו לרכב.

כלל הוא שעל רשות מקומית למלא את חובותיה במיגבלות הסביר; לא כל ארוע נזק שניתן לשייכו למערכת הנקוז או הביוב ברחובה של עיר מעיד מניה וביה על התרשלות: "אמנם, תקלות אלה או אחרות במערכת ביוב אינן דבר בלתי שכיח כשלעצמו, והן לעתים פועל יוצא של השמוש הרגיל והשוטף במערכת. לפיכך, אין להסיק דבר קיומה של התרשלות מאירועו של כל נזק שניגרם לפלוני בעטיין של תקלות כאלה. אולם, מחובתה של הערייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותה של מערכת הביוב אשר בתחום שיפוטה ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת, בין השאר, במבחנים של סוגי הנזקים הצפויים מאי-הסרת התקלות, חומרתם והסתברות התרחשותם; משך הזמן בו לא טופלו התקלות והפתרונות החלופיים להסרתם העומדים לרשות הערייה במסגרת אילוציה התקציביים" [ע"א 73/86 שטרנברג נ' עריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 347 (1989)].

...

לא זו בלבד שעדות עדה היחיד של הנתבעת אינה מעמידה הגנה מפני התביעה, היה בה כדי לצדד במסקנה כי בעיית ניקוז במקום האירוע הייתה קיימת וידועה עוד קודם להתרחשותו.

סיכומם של דברים התביעה מתקבלת אפוא בחלקה, בהתייחס ל-70% מן הסכום שנתבע.

הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים המצטברים שלהלן: לתובעת 1 – 23,771 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (13.2.2014) עד יום פסק-הדין.

לשם הוכחת רשלנות המועצה, לא די למנות את שלל תפקידי המועצה וסמכויותיה, יש לטעון ולהוכיח אלו אמצעים היה על המועצה לנקוט לשם מניעת דליקות בשטחים המצויים בתוך תחום המשבצת של מושב אורה, אף שמדובר בשטחים שהוקצו למושב שעליו החובה לדאוג לתחזוקתם התקינה.

"כידוע, לא די בהתרשלות כשלעצמה על מנת לחייב את הגורם המתרשל בנזיקין, אלא יש להוסיף ולהוכיח, בין היתר, קשר סיבתי משפטי בין ההיתנהגות הרשלנית לבין ניזקי התובע" (ע"א 1751/18 עריית אשקלון נ' פלוני; וכן ראו למשל ע"א 5530/18 עדיקה נ' אמסטר; ע"א 3518/16 עמוס פוגל נ' עריית טבריה).

...

פוליסת הכשרה אינה מכסה את חבות הוועד המקומי אורה, והטענה לכפל ביטוח נדחית.

ההודעה לצד שלישי ששלחו המועצה והכשרה נגד קק"ל נדחית במלואה.

ההודעה לצד שלישי ששלחו מושב אורה וכלל נגד קק"ל, המועצה והכשרה נדחית במלואה.

במוקד התביעה ניצבות טענות התובע כנגד היתנהלות הנתבעת ועובדיה בכיבוי השריפה במטע, היתנהלות אשר היתה לטענתו רשלנית ואשר הסבה לו נזקים אותם העמיד בכתב התביעה ע"ס 400,000 ש"ח. רקע: התובע הוא בעליו של מטע תמרים במושב שדה תרומות.

כפי שנקבע פעמים רבות בפסיקה, גופים מינהליים הפועלים על-פי דין, עשויים לחוב חובת זהירות מושגית כלפי מי שעלולים להפגע מפעולותיהם; "הסמכות השלטונית מעניקה שליטה, פקוח וכוח. נוצרת מציאות של תיפקוד, הסתמכות וציפייה, העשויים להקים חובת זהירות מושגית" (ע"א 243/83 גורדון נ' עירית ירושלים, פ"ד לט(1), עמ' 153).

...

" דין הטענה לביצוע עוולה של הפרת חובה חקוקה להידחות.

ברי כי הוראות הדין האמורות אינן קובעות חובת הצלחה בכיבוי כל שריפה ושריפה ומניעת כל נזק אש. בנסיבות שפורטו המסקנה היא כי היא לא הפרה את הוראות החוק אליהן מפנה התובע ולא ביצעה עוולה של הפרת חובה חקוקה כלפי התובע (וזאת אף מבלי להידרש בפרוטרוט ליסודות העוולה האמורה כפי שפורשו בפסיקה).

סוף דבר: נוכח כל המפורט לעיל, התביעה נדחית.

התובעת הפנתה לתמונות שצורפו לתצהירה, שם נראית ילדה יורדת מהקרוסלה והסבירה, לגבי אופן הנפילה, כי התובע "בא לנסות להיתלות וכשבא להרים את הרגל, כדי להיאחז במושב ולעלות, אז הקרוסלה הסתובבה מאד מהר...

בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות לא ניתן להכריע בשאלה כה מרכזית שבמחלוקת רק על פי עדות זו ולא השתכנעתי כי יש מקום לקבל גרסת התובעים בעניינינו בנושא קרות הארוע רק בהסתמך על עדות יחידה זו. למרות זאת, גם אם אתן אמון בגרסה ה"בסיסית" של התובעים, כי התובע נפל בעת שניסה לעלות על המתקן נשוא הדיון, עדיין, מסקנתי היא כי לא הוכחו יסודות עוולת הרשלנות או הפרת חובה חקוקה כלפי מי מהנתבעות.

עם זאת, אני סבורה כי בעניינינו הוכיחה הנתבעת 1 כי היא עמדה בחובתה לנקוט אמצעי זהירות סבירים, שהרי אין על הנתבעת 1 חובה למנוע כל נזק ואחריותה תתגבש רק אם לא נקטה אמצעי זהירות סבירים וראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש,פ"ד לז(1) 113, 131; ע"א 343/74 גרובנר נ' עריית חיפה,פ"ד ל (1) 141, 157; ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 107; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 509; ע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ"ד נ(3) 784, 790.

...

בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות לא ניתן להכריע בשאלה כה מרכזית שבמחלוקת רק על פי עדות זו ולא השתכנעתי כי יש מקום לקבל גרסת התובעים בענייננו בנושא קרות האירוע רק בהסתמך על עדות יחידה זו. למרות זאת, גם אם אתן אמון בגירסה ה"בסיסית" של התובעים, כי התובע נפל בעת שניסה לעלות על המתקן נשוא הדיון, עדיין, מסקנתי היא כי לא הוכחו יסודות עוולת הרשלנות או הפרת חובה חקוקה כלפי מי מהנתבעות.

בנסיבות אלו, אני סבורה כי במקביל לאמצעים פאסיביים, דהיינו, תיקון ליקויים עקב קבלת תלונות תושבים, הרי שבדיקה יזומה של המתקן פעם בחודש, לרבות בדיקת כמות החול, כפי שנעשתה על ידי הנתבעת 1, והקפדה על תיקון הליקויים המתגלים בבדיקות – הן פעולות אשר עומדות בדרישת האמצעים הסבירים.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה כנגד שתי הנתבעות.

משכך, נדחות גם ההודעות לצדדים השלישיים.