רשלנות סוכן ביטוח בביטוח חוות סוסים

כל טענותיו של התובע הנן טענות "כבושות" וכתוצאה משיהוי זה נגרם לה נזק ראייתי רב. לעניין נסיבות הארוע הנטען, טוענת מנורה כי נסיבות התאונה שונות מהמתואר בכתב התביעה והן כדלהלן: בתאריך 4.10.05 הפליג נאיף על אופנוע א' מחוף הסוסים בעכו לכיוון דרום כשהתובע ישב מאחוריו.

תביעה זו נמחקה ע"י בימ"ש השלום קריות בהחלטה מיום 18.10.09 עקב חוסר מעש מצד התובע בגין אי הגשת סיכומים לעניין המחלוקת בשאלת הכסוי הבטוחי למרות מס' התראות שניתנו לו. אין חולק כי לאור הפערים בחוות הדעת הרפואיות שהגישו הצדדים בהליך הקודם, מונה פרופ' אדלסון כמומחה מטעם ביהמ"ש, לבדיקת התובע ולקביעת גובה נכותו הצמיתה עקב התאונה.

לאחר תום תקופת הביטוח הנ"ל חודש הביטוח הימי של אופנוע ב' אצל שרביט לתקופה נוספת באמצעות אותו סוכן ביטוח שטיפל בפוליסת הביטוח נשוא התביעה.

"...יש מקום להבחין בין מאפיינים מהותיים של הסחר הימי, לבין פעולות הנילוות להשטת כלי שייט. בעל כלי שייט שבמהותו הוא לשימוש פרטי, המבקש לקחת נוסעים עמו, חייב לתת דעתו לנושאים אלה, לרבות ביטוח חבות כלפי צד שלישי, הכולל גם ניזקי גוף...מכאן שאין כל הצדקה להחריג את נושא ניזקי הגוף מחוק חוזה הביטוח, ו/או להפנות להסדר הדין האנגלי ככל שמדובר בנזקי גוף צד ג'". תחולתו של סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח הפוליסה נשוא התביעה מסדירה את המערכת החוזית שבין המבוטח לבין שירביט, שהתובע אינו צד לה. עם זאת, פוליסה זו, אמורה לכסות בין היתר, ניזקי גוף שנגרמו לצד ג' כתוצאה מרשלנותו של המבוטח בעת שימושו בכלי השיט.

...

יחד עם זאת, מאחר ונקבעה נכות צמיתה נראה לי כי יש מקום לפסוק לתובע בגין הפסד שכר חלקי בעבר, על דרך האומדנה, סך של 12,500 ₪.

אני מחליט לפסוק לתובע פיצוי בסכום גלובלי ע"ס 10,000 ₪.

סוף דבר אני פוסק כדלקמן: אני מקבל את התביעה נגד הנתבעת מס' 2 ומחייב אותה לשלם לתובע את הסך 149,800 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ. אני מחייב את הנתבעת מס' 2 לשלם לתובע החזר אגרת משפט ששולמה.

בית משפט השלום בירושלים תא"מ 39356-11-16 טנגר נ' אברהם ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופטת קרן מילר תובע יניב טנגר נתבעים 1.יאיר אברהם 2.קש חתמים בנלאומיים סוכנות לביטוח כללי (2010) בע"מ ב"כ התובע עו"ד גיא לי בן עמי ב"כ הנתבעים עו"ד אלעד סוקולובר פסק דין

המחלוקת בין הצדדים נסבה על נסיבות התאונה ועל השאלה רשלנותו של מי מהנהגים גרמה לתאונה.

כמו כן הסביר הנתבע כי בשל כך שרכבו היה מחובר משני חלקים ("סוס ועגלה") ובשל האורך הכולל של הרכב הוא נאלץ לפנות באמצעות סיבוב רחב.

ניתן למצוא איבחון של הלכה זו ככל הנוגע לבעלי רכב שהוא אדם פרטי, מאחר שלגביו ההנחה היא שהוא יאלץ לשלם לצורך התיקון את הסכום שצויין בחוות דעת השמאי (תא"מ (הרצ') 40972-09-14‏ קנפו נ' גני (19.6.2016); תא"מ (ת"א) 43333-08-15‏‏ אלביט מערכות ל"א וסיגינט אלישרא בע"מ נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (26.2.2017)).

...

המסקנה היא כי הנתבע כלל לא הבחין בתובע, המשיך לפנות ימינה בסיבוב רחב תוך שהמטען של המשאית חותך את רכב התובע בצידו של הרכב וגורם לו לנזק.

מכאן כי דין התביעה להתקבל.

אשר על כן הנתבעים ישלמו לתובע סך של 45,755 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.6.16, ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ והוצאות משפט.

לכתב התביעה צורפה תיכתובת שהתנהלה בין ב"כ המשיב ובין ב"כ המבקש עובר להגשת התביעה: מכתב דרישה והתראה טרם תביעה, אותו הפניתה ב"כ המשיב אל "חוות אורן - לידי רני"; ומכתב תשובה מיום 12.4.2018 של ב"כ המבקש, הכופר בטענות המשיב ובאחריותו לניזקי הסוס, ובו נכתב, בסעיף 1 - "למכתבך למרשי, רני אורן, מיום...". המשיב הגיש מספר בקשות למתן פסק דין בהיעדר הגנה, מהם עולה כי בוצעה למבקש מסירה פעמיים: האחת ביום 26.3.2019 והשניה ביום 28.7.2019, כאשר בשתי הפעמים בוצעה ההמצאה בבית העסק של המבקש בבית חנניה.

הלכה פסוקה היא, כי השיקולים שעל בית המשפט לשקול בהקשר זה הם שניים: האחד - סיבת המחדל שבאי הגשת כתב ההגנה במועד, והשני - סכויי ההגנה של המבקש, כאשר משקלו של השיקול השני גבוה יותר (ראה רע"א 2694/92 אינג' אליהו פבר נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל [5.8.1992]; רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ [29.10.2000]; ע"א 3521/04 רוזנפלד נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ [16.1.2005]; רע"א 1119/05 גודלסיל נ' ביליה רוברט נכסים ובניה בע"מ [27.2.2005]).

אשר לסכויי ההגנה, יש ממש בטענת המבקש, כי יש לבחון את נסיבות פציעתו של הסוס והאם המבקש ו/או החברה אחראים לה. עצם העובדה שהסוס היה בשליטתם של המבקש ו/או החברה בעת שניפגע (מה שעשוי להעביר את הנטל להוכיח כי לא התרשלו, על פי הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), עדיין אין בו כדי להטיל עליהם אחריות מוחלטת, אלא יש לאפשר להם להוכיח כי לא התרשלו כאמור.

...

אין בכל אלה כשלעצמם על מנת להביא למסקנה, כי ההמצאה למבקש לא היתה כדין.

מאותו טעם, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו בגין בקשה זו. סוף דבר: פסק הדין מבוטל.

(פרוטוקול הישיבה מיום14.01.19 (להלן: פרוטוקול) עמ' 14 שורות 20-23): "היום ההוא היה רגיל ולא היה לחץ של עבודה באותו יום והיינו אמורים לסיים מוקדם, זוהיר אמר לי אח"צ שיש עוד תיקון באותו ביניין ומקום התיקון היה של אחד הסוכנים של חסון." ואם לא די בכך, הרי שהתובע לא הניח כל תשתית עובדתית רלוואנטית, אשר על בסיסה ניתן לקבוע כממצא כי התאונה ארעה עקב שעות עבודה ארוכות וממושכות.

דיון והכרעה לאחר שקבעתי, מהן נסיבות התאונה, אדון כעת בשאלה, האם קמה בנסיבות אלה אחריות מושגית וקונקרטית של הנתבעת מס' 1 כלפי התובע? לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שניגרם בגינה.

עמד על כך כב' השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת ועקנין : "חיי היום- יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... מי שהולך בדרך או יורד במדריגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק...אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עימם בחיי היום- יום. ההולך לבית- מרחץ אינו יכול להתלונן על שהריצפה חלקה..., והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים.

גובה הנזק הנכות הרפואית מומחה מטעם התובע בתחום האורתופדיה, ד"ר מאוריציו פינקלשטיין, קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות אורטופדית לצמיתות בשיעור של 20% בהתאם לתקנה 35 (1) (ג) לתקנות המ.ל.ל. מומחה מטעם הנתבעות בתחום האורתופדיה, ד"ר מיכה רינות, קבע מנגד כי נותרה לתובע נכות לצמיתות בשיעור 10% לפי תקנה 35 (1) (ב) לתקנות המ.ל.ל. בשל הפערים בין חוות הדעת של מומחי הצדדים מינה בית המשפט את ד"ר מאג'ד גנאיים כמומחה רפואי בתחום האורתופדיה.

גריעה מכושר הישתכרות קביעת הפצוי שלו זכאי נפגע בשל הגריעה מכושר הישתכרותו תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של הנפגע, מידת היסתגלותו לעבודתו על אף נכותו, תיפקודו, כישוריו וסגולותיו (ראו לעניין זה ע"א סטוצינר נ' פומרנצ'יק, פ"ד י' 1050, 1060 (1956); ע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ'(4) 687; ע"א 286/99 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, [פורסם בנבו] (מיום 25.5.1991); ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג(1) 137; וע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 797).

...

כמו כן, איני מקבל את טענת התובע, כי התאונה אירעה לאחר תום יום עבודה לחוץ באופן חריג ובמקום שיסע התובע הביתה, נתבקש על ידי אביה לבצע את עבודות התיקון בדוד המים של תומר.

אילו הייתה התביעה מתקבלת, הייתי פוסק לתובע פיצוי בסכום של 10,000 ₪ (לעבר ולעתיד).

סוף דבר בהעדר אחריות מטעם הנתבעת מס' 1, התביעה נדחית.

התביעה נדחית אפוא ללא צו להוצאות.

הנתבעת, בהקשר של הנתונים אשר הוצגו על ידי התובעת, העלתה טענה מקדמית כי הנתבעת אינה מהוה המבוטחת כלל, וכי אין ולא נקשר כל קשר חוזי בין התובעת לחברת הביטוח, שכן המבוטחת, הן בפוליסת הביטוח והן בחוות דעת השמאי, הנה הגב' אלפסי אודט, בעוד התובעת אינה המבוטחת ואינה המוטבת על פי הפוליסה.

זאת, משום שעיון במסמכים אשר הוצגו בפני במסגרת הדיון אשר נערך ביום 2.5.2013, מעלה כי במסגרת דו"ח החוקר, התייחסה הנתבעת לתובעת כמבוטחת; עוד ייאמר כי הטענה המקדמית, שהנה מהותית, לא נטענה כלל בהזדמנות הראשונה, וזכרה של הטענה הובא אך ורק במסגרת המועד שהיה קבוע לשמיעת ההוכחות; כמו כן, המסגרת ה"הודעה על תאונת דרכים" אשר צורפה לכתב ההגנה – ומדובר במסמך אשר נערך אצל סוכן הביטוח, נרשמה התובעת כמבוטחת; לפיכך, לא מצאתי בטענה המקדמית משום יצירת מחסום בפני דיון בתובענה לגופה.

התובעת הציגה גרסה לא אמינה ולא הגיונית לארוע התאונתי בהצגת הארוע התאונתי, במסגרת ההודעה על תאונת דרכים, ציינה הנתבעת אמירה כללית וסתמית, לא מפורטת בעליל, "ביציאתי מהשביל של חוות הסוסים בנתיב צר ניכנס בי רכב מאחורה ובכח במהירות ולא השאיר פרטים". כאשר נישאלה התובעת בחקירתה, לגבי זהות כלי הרכב הפוגע, לא ידעה התובעת לספר באיזה צבע של כלי רכב היה מדובר, ומאיזה סוג.

רשלנותה של התובעת בטיפול (המגעת כדי רשלנות רבתי), הזנחת הטיפול משך חודשים ממושכים (ואיני רואה בתקופת הלימודים כאמור כאיחור מסיבה מוצדקת כאמור בסעיף 24 לחוק חוזה הביטוח), גירסתה המבולבלת והלא-עקבית, מצדיקים הפחתה ניכרת, כניכוי אשם תורם בבירור החבות, בהקף של שני שלישים מהנזק הנטען.

...

לאחר בחינת הראיות והעדויות, הגעתי לכלל מסקנה שלא ניתן לקבל את התובענה במלואה, אלא שבשל רשלנותה של התובעת וטיפול לקוי בתאונה, יש לנכות 66% מהנזק הנטען, מסכום עלות התיקון הנטען.

התובעת לא הביאה כל ראיה פוזיטיבית באשר לדיווח שנעשה בחודש מאי 2012, וצירפה את הדיווח מיום 30.8.2012, ולפיכך אני קובע שהתובעת לא הוכיחה כי דיווחה על התאונה בהתאם לחובתה כאמור בסעיף 22 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א 1981.

לאור האמור אני מחייב את הנתבעת לפצות התובעת בסך של 4,702 ₪ בלבד.