רשלנות מקצועית של עורך דין פלילי

הנתבע העיד כי הוא משמש כעורך דין בתחומים שונים: פלילי, תעבורה ונזיקין ויש לו ניסיון רחב בתחומים אלה.

לעניין המגעים עם התביעה- אמנם, על פי הדין, נידרש עורך הדין להזהיר את לקוחו ולהסביר לו את מכלול הסכויים והסיכונים שבבחירתו, כדי לעמוד בסטאנדארט המיומנות והזהירות הנידרש ובכך להמנע מחבות ברשלנות מקצועית.

גם אילו קבעתי שהנתבע טעה בשקול דעתו, (ואין בידי לקבוע זאת), עדיין לא היה בכך כדי ללמד על התרשלות, כפי שנקבע בע"א 7633/12 ‏קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב ואח' עו"ד בע"מ): עם זאת, אחריותו של עורך הדין לפעול במיומנות ובזהירות כלפי לקוחו אינה אחריות מוחלטת, ולא כל טעות מהוה מעשה של רשלנות.

...

הנתבע טען בכתב ההגנה כי אמנם נשכר על מנת לייצג את התובע ונכרת ביניהם חוזה שכר טרחה, לפיו הוסכם כי התובע ישלם לו את הסכום של 16,000 ₪, כולל מע"מ. הנתבע צירף את החוזה כנספח לכתב ההגנה.

גם אילו קבעתי שהנתבע טעה בשיקול דעתו, (ואין בידי לקבוע זאת), עדיין לא היה בכך כדי ללמד על התרשלות, כפי שנקבע בע"א 7633/12 ‏קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב ואח' עו"ד בע"מ): עם זאת, אחריותו של עורך הדין לפעול במיומנות ובזהירות כלפי לקוחו אינה אחריות מוחלטת, ולא כל טעות מהווה מעשה של רשלנות.

לאור זאת, אני דוחה את הדרישה להשבת כספים.

סוף דבר אני דוחה את התביעה.

בעיניין זה, נסמך בית הדין על מאמרו של כבוד השופט עדי אזר ז"ל, רשלנות מקצועית של עורכי דין, הפרקליט מ"ה (ב) 279, שם הביע את הדיעה, כי ראוי לקבוע ש"רשלנות מקצועית גרידא איננה עבירת אתיקה", שכן לדעתו, ישנו "ספק של ממש אם יש לכלול" בגדר סעיף 54 לחוק "טעות מקצועית ואפילו חמורה, הנעשית בתום לב מצד עורך דין מסור, או שמא יש לייחדה למקרים של חוסר יושר, חוסר תום לב וחוסר הגינות" (שם, בע' 282).

לענייננו, אישר כבוד הנשיא גרוניס את קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי בעבירות לפי סעיף 53 ו-54 לחוק (בהן גם הורשע המערער שלפנינו), ניתן להסתפק ביסוד נפשי של רשלנות ולא נידרשת הוכחתה של מחשבה פלילית (ר' בעמל"ע (י-ם) 10566-10-10 אהרון נ' הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין, ניתן ביום 21.10.12).

...

בהפנותו לנימוקיו של בית הדין המחוזי, דחה בית הדין הארצי את טענתו של המערער, כי דין הקובלנה להידחות מהטעם שהוא כלל לא טיפל בתאונה שארעה בשנת 1999.

לנוכח כל אלה, מסכים אני עם אב"ד הארצי, כי אי הגשת התביעה לפני תום תקופת ההתיישנות, "כשלעצמה, מהווה עבירת משמעת" לפי סעיפים 43 ו-54 לחוק (בע' 5 לפסק הדין), גם אם היא נעשתה בתום לב. בהמשך לכך, מקובלת עליי קביעתה, כי אין המדובר, כטענת המערער, בטעות בשיקול דעתו המקצועי, אלא ב"הימנעות מעשיית מעשה המתחייב בנסיבות העניין, כאשר עורך הדין, אף שהיה מודע לקיומו של מועד ברור שעד אליו נדרש להגיש תביעה, כמו גם לתוצאה הכרוכה בהכרח מאיחור בהגשתה, לא פעל כנדרש לאור זאת" (בע' 3 לפסק הדין).

אני סבור, כי השעיה לפרק זמן כזה, עלולה לגרום לו נזק של ממש.

סיכום התוצאה היא, אפוא, שהערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש מתקבל באופן חלקי, כך שעונש ההשעיה בפועל של ששה חודשים שנגזר על המערער בבית הדין הארצי, יופחת לארבעה חודשים, מהם ינוכו 36 הימים בהם כבר היה מושעה המערער.

על פי הפסיקה: "..כלל הוא, כי ממצאים ומסקנות שנתקבלו בהליך פלילי אינם מהוים השתק פלוגתא בהליך אזרחי בעוולת רשלנות המוגש כנגד הרשות הציבורית, וזאת אפילו שני ההליכים הם בין אותם צדדים, ומעלים שאלות דומות, ואף זהות. על-פי עיקרון כללי, פסק דין פלילי אינו מהוה מעשה בית דין בהליך אזרחי, וזאת בעיקר בשל ההבדל המהותי בסדרי הדין ובדיני הראיות הנהוגים בשני מסלולים דיוניים אלה (ע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל פ"ד כז(2) 513, 527, 530 (1973); בג"צ 13/57 צמוקין נ' בית-הדין המשמעתי לעובדי המדינה, פ"ד יא 856, 868 (1957); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 19 (פסקה 9) (1991)). חריג לכך מצוי בסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, העוסק במקרה ספציפי שבו ניתן פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם. בנסיבות כאלה, קובעת אותה הוראה, כי ממצאים ומסקנות שנקבעו בפסק הדין המרשיע יהיו קבילים במשפט אזרחי כ"ראיה לכאורה" לאמור בהם, כאשר המורשע או חליפו הם בעלי הדין בהליך האזרחי (ראו גם הוראה משלימה בנושא זה בסעיף 42ג לפקודה)" ( 3580/06 עיזבון המנוח חגי יוסף בע"מ נגד מדינת ישראל (21.3.2011), פיסקה 95).

הבסיס הנזיקי נעוץ בעוולת רשלנות מקצועית: "אמור מעתה - עורך-דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בעינייני לקוחו בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. מובן שמידתן של אלה רבה, אם לא החלטית, אך עם זאת לא כל כשלון של עורך-דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהן רחבות למדיי, מכירים עדיין בכך, שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשקול-דעת. טעות כזו אין בה כדי לחייב עורך-דין ברשלנות" (ע"א 37/86 לוי נגד שרמן , פ"ד מד, חלק שני,446, 464).

...

"לטעמי, בקבעו את סכום הפיצויים הרלבנטי על בית המשפט ליתן כמובן משקל לעצם המעצר או העיכוב ולנסיבותיהם, עוד בטרם חישובו של משך שלילת החירות – ומכאן, כי לא ניתן להשוות לענייננו מקרה כדוגמת עניין שירי בו נפסקו למבקש סכום של 80,000 ש"ח בגין מעצר שווא של 29 יום, על-ידי חלוקת הסכום המצטבר ב-29, כפי שנדמה שעשה בית המשפט המחוזי; והרי אין לדבר סוף, כי אף את היום ניתן לחלק למספר השעות, מקום שאין המדובר בעיכוב שארכו יממה שלמה, ובהתחשב בעובדה שמדובר בעיכוב ולא במעצר מאחורי סורג ובריח, יימצא כי ישולם סכום כסף מזערי שאינו מצדיק הגשת התביעה מעיקרא. כפי שציין לעניין זה המשנה לנשיא מנחם אלון, "אין מידה ואין שיעור לערכה ולאורכה של חירות אדם" (בג"ץ 5304/92 פר"ח נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715, 765 (1993)), ולכן לעצם המעצר או העיכוב.

בהתחשב במכלול הדברים שהובאו לעיל, סבורני כי סביר לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 700,000 ₪, נכון להיום.

סוף דבר אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 700,000 ₪ בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין בשיעור 23.6%.

בפניי תביעה כספית על סך 860,400 ₪ (נכון למועד הגשתה), שעניינה רשלנות מקצועית נטענת מצד עורכי הדין הנתבעים, אשר ייצגו את התובעים בעסקת מכר מקרקעין, במהלכה נפלו קורבן למעשה הונאה ונוכלות, וכתוצאה מכך הפסידו את מרבית סכום התמורה ששולמה על ידם, בגין רכישת המקרקעין; קרקע פנויה בשטח רשום של 998 מ"ר, ברח' שפרינצק 70 בקרית אתא הידועה כחלקה 33 בגוש 11041 (להלן: "המיגרש" או "המקרקעין").

לטענתם, אין קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין הפעולות או המחדלים הקשורים להתנהלות הנתבעים, והם תוצאה ישירה למעשי עבריינות ופשיעה של קנוניה מקצועית ומנוסה אשר מבצעיה אף הורשעו על פי הדין הפלילי.

בע"א 4612/95 איתמר מתיתיהו ואח' נ' שטיל יהודית ואח' (פורסם במאגרים משפטיים (27.10.97)), נדונה חובת הזהירות של עורך דין כלפי לקוחו, וכך נקבע; "על עורך הדין מוטלת החובה לפעול כלפי לקוחו ככל בעל מיקצוע מיומן נאמן וזהיר. אולם מעורך דין, מעצם הגדרת תפקידו, דורש המחוקק סטאנדרט היתנהגות גבוה יותר בכל אחד מהיבטים אלה. סעיף 54 לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, קובע כי "במילוי תפקידו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות". הוראה דומה קבועה גם בסעיף 2 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו- .

...

אשר לנזק הלא ממוני; בשים לב לקביעותיי בעניין אחריות הנתבעת, מהות הרשלנות, שיעור הנזק שנגרם לתובעים, תחושת התסכול ועגמת הנפש שנגרמה להם מחד, ולקביעותיי באשר לתרומה שלהם לנזק מאידך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים 1 ו- 3, דורון ואורנה בלבד, סך של 15,000 ₪ כל אחד.

סוף דבר השורה התחתונה מכל האמור היא, שהתביעה כנגד הנתבע נדחית במלואה ואילו התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת בחלקה, באופן שבו אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 543,145 ₪ נכון להיום, לפי החלוקה הבאה; לתובעים 1 ו- 2 סך של 331,447 ₪ ולתובעות 3 ו- 4 סך של 211,698 ₪.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000₪.

בתביעה לפסיקת פיצוי בגין רשלנות מקצועית של עורך דין, על התובע להוכיח כי מרכיבי עוולת הרשלנות מתקיימים.

העדרן של הסכמים אלה, מתיישב עם טענת הנתבע, לפיה כאשר ביקש מהמנוח להציג לפניו את הסכמי העבודה בינו לבין המהנדס והקבלן, לא יכול היה המנוח להציג לו כל מיסמך שכזה (עמוד 34 שורות 1-4 לפרוטוקול דיון מיום 21.2.2023) התובעים לא צרפו לראיותיהם אסמכתות שיש בהן כדי להעיד על תשלום הקנס שהושת על המנוח, הוצאות שכר טירחת עו"ד בהן נשא המנוח בגין הייצוג המשפטי במסגרת ההליך הפלילי (מעבר לחשבוניות שצורפו לכתב התביעה שמעידות על תשלום לנתבע על ייצוגו בתביעה בהליך האזרחי), וחוות דעת מומחה ממנה ניתן ללמוד על הפסדי הכנסה בגין עיכוב בבניית המבנה לכאורה, בהתאם ללוחות זמנים שנקבעו במסגרת הסכמים שנכרת בין המנוח למהנדס והקבלן- ככל שנכרתו.

...

סוף דבר לאור המקובץ, על-בסיס התשתית העובדתית והראייתית שהונחה לפניי, מצאתי לקבל כאמור את טענת התובעים בדבר התרשלות הנתבע בתפקידו כמייצג המנוח, לדחות את התביעה בכל הקשור לנזקים שנבעו מאי הגשת התביעה כנגד המהנדס והקבלן בשנת 2009 או בכלל, ולאשר מתוך תביעתם את החזרי התשלומים ששולמו על ידי המנוח לנתבע בעבור שכר טרחתו בתביעה, ואגרות בית המשפט.

הנני מחייבת את הנתבע בתשלום סך של 30,057 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת כתב התביעה שלפניי, ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף הנני מחייבת את הנתבע בתשלום שכר טרחת ב"כ התובעים בסך כולל של 3,517 ₪.