רשלנות מקצועית של עורך דין בכתיבת צוואה

בסיס אחר לחבות עורך הדין יכול שיהיה במעשה עוולה, כגון ברשלנות מקצועית המקים עילת תביעה נזיקית על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] במקרה כזה ההנחה שלעורך דין יש את הכישורים, הידע והיכולות לנהל את הבעיה המוצגת בפניו וכי הוא מתעתד להפעיל מידה של אחריות סבירה שבה היה נוהג עורך דין רגיל בנסיבות דומות.

יצוין גם שחובתו של עורך דין יכול שתשתרע בגבולות מסוימים גם על צד שלישי שהוא איננו הלקוח שלו (ע"א 37/86 משה לוי נ' יצחק יחזקאל שרמן, מד(4) 446 ;(1990) ע"א 2725/91 מרים היינוביץ נ' ישי גלעדי, מח(3) 092 ;(1994)ע"א 3521/11 עו"ד **** וגנר נ' מזל עבדי, סז(1)84 (2014)).

במסגרת חקירתו הנגדית הנתבע אישר באופן ברור בהיר וחד משמעי שהוא לא קרא את הצוואה לפני שהוא החתים את המנוח (שם עמ' 15 שו' 14; עמ' 16 שו' 20,30; עמ' 17 שו' 8) הדבר חמור בפני עצמו ובפרט שעובר לתיקון הטיוטה הייתה התכתבות בין אורי לנתבע במסגרתה נכתב מפורשות אילו שינויים מבקש המנוח: הורשת המיטלטלין בדירה השכורה וכן סכום חד פעמי נוסף בסך 750,000 ₪ ששונה לאחר מכן ל200,000 דולר בהמשך צוין במפורש "כל שאר הנכסים והכספים יחולקו בין ארבעת ילדיו בחלקים שוים" על כך הנתבע השיב "אין בעיה נשנה מחר בהתאם". הנתבע ברשלנותו לא בדק שהשינויים שהמנוח ביקש מצאו את ביטוייהם בצוואה, והדבר חמור שבעתיים נוכח עדותו בתצהיר שניתן בתמיכה להתנגדות ולפניי שהיה חשוב למנוח להבטיח את זכות המגורים של פרחי.

למעלה מן הצורך אוסיף שהנתבע גם הפר את כלל 15 לכללי האתיקה כאשר בתצהיר ההיתנגדות העיד כנגד כשרות הצוואה- מיסמך שערך, ואף הפר את חובת הנאמנות החלה עליו לפי סע' 54 לחוק לישכת עורכי הדין וסע' 22 לחוק הנוטריונים כאשר לא פעל בנאמנות ובמסירות כלפי המנוח שלשיטתו היה חשוב לו להבטיח את זכות המגורים של פרחי.

...

אני דוחה את טענת הנתבע בסיכומיו כאילו מדובר בטעות בשיקול דעת.

אני דוחה את הטענה שהנתבע הפר את סע' 4 ה לתקנות הנוטריונים בכך שלא צירף תעודת רפואית לצוואה.

אני דוחה את דרישת התובעים לשלם להם 200,000 ₪ - סכום הפשרה עם פרחי.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים 330,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ובצירוף הוצאות לרבות שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

עליו להוכיח שהטיפול המקצועי של התובעים היה באיכות שפחותה מזו של עורך דין סביר אחר, באותן נסיבות, שהרשלנות גרמה לו נזק ושהנזק קשור סיבתית למעשה או המחדל הנטען.

בדומה לכך יש לדחות גם הטענה לפיה התובעים התרשלו או הפרו את חוק לישכת עורכי הדין תשכ"א-1961, שעה שסרבו בסיום ההליך המשפטי להעביר הכספים לידיו של גיל אלא בחרו לשמור אותם בנאמנות עד לקבלת שכר טירחתם.

העובדה שערכאת העירעור ביקשה את היתייחסות המנהל והאגודה לשאלת התכנות פיצול המקרקעין, ובעקבותיה התכנות קיום הצוואה כלשונה, כמו גם סמכותו של בית המשפט לשנות את הצוואה כך שניתן יהיה לקיימה, אינה קשורה לאופן היתנהלות עורכי הדין של הנתבעים, והצריכה לידון בכובד ראש בהצעות הפשרה שהועלו.

לו באמת סבר גיל כי דחיית העירעור של שפר וודאית, לו היה מוצא עורך דין שהיה כותב חוות דעת חד משמעית כזו, מן הסתם היה מציג זאת כראיה מטעמו, במקום זאת העלה באמצעות בא כוחו אפשרויות תיאורטיות לסיום ההליך המשפטי בדרך אחרת.

...

בנוסף, אני מקבלת את הטענה כי מדובר בהסכמה חלקית שניתנה על ידי שפר, ואשר לא היתה בסופו של דבר חלק מהסכם הפשרה, ולכן הם לא "נפסקו" ולא היוו תוצאה של הפסיקה או הפשרה.

סוף דבר קבעתי כי הסכם שכר הטרחה שריר ותקף, התובעים לא התרשלו בתפקידם ולא גרמו כל נזק לנתבעים, לכן הנתבעים מחוייבים במלוא סכום שכר הטרחה שהתחייבו לגביו, חיובם הוא "ביחד ולחוד", ולא כל אחד מהם בנפרד.

בסיכומו של דבר זכאים התובעים לתשלום יתרת שכר הטרחה בסך 342,245 ₪ בתוספת מע"מ, סה"כ 400,430 ₪ במעוגל.

בסעיף 5 לצוואה נכתב כך: "א. עוד בחיי העברתי במתנה לבני מרק ו -סרג' את הדירה בה הנני מתגורר כיום עם גב' אידה רויטמן, וכן את הדירה שברחוב נחמיה 17, הרצליה (חלקה 311/12 בגוש 6527), תוך שהם הבטיחו לי כי יפעלו בדירות אלו לפי הוראותי." בהמשך שוב ישנה חזרה על התנאי כי התובעת תהא זכאית לדור בדירה במשך שנתיים לאחר פטירתו, אך ישנה תוספת כי ככל שתחפוץ להוסיף ולגור בדירה גם לאחר חלוף השנתיים תידרש לשלם דמי שכירות לבעלי הדירה בסכום שיוסכם עליהם עימם בנוסף להוצאות האחזקה.

ביום 21.7.11 ערך המנוח צוואה נוספת בפני עורך דין אחר (נספח י' למוצגי התובעת) ובה צווה את כל עיזבונו לתובעת תוך שהוא מציין במפורש כי הוא מצוה לה גם את הדירות נשוא התביעה שבפניי "כפוף להחלטות בית משפט". זאת מאחר וטרם ניתן פסק הדין בעירעור על פסק הדין של כב' השופטת גליק.

הרשלנות המקצועית של הנתבע הוותה את הסיבה היחידה והישירה לכך שהמנוח ובעקבותיו התובעת איבדו את שתי הדירות אשר התובעת היתה אמורה לקבל כיורשת יחידה על פי הצוואה שהותיר אחריו המנוח.

...

אין בידי לקבל בהקשר זה את טענת ב"כ התובע בסיכומיו כי הנתבעים כשלו בכך שלא הביאו לעדות את מנסח כתבי ההתחייבות: מי שניסח את ההסכם היה בא כוחו של התובע, ודווקא התובע הוא שלא הביאו לעדות.

התובעת לא הצליחה להוכיח קשר סיבתי בין התנהלות הנתבע לנזק שדרך עיניה נגרם לה. לאור מכלול הראיות שהובאו בפניי, העדויות שנשמעו וקביעות בית המשפט לענייני משפחה וערכאת הערעור, דין התביעה דחייה.

סוף דבר התביעה נדחית.

כן נטען כי הנתבעת נהגה ברשלנות, בנגוד לכללי ההוצאה לפועל, כאשר רשמה את כתובת התובעת בכתובת שונה מהכתובת הנקובה בצ'ק המופיעה גם במירשם החברות.

ללקוח יכול ויהיה גם בסיס נזיקי לתבוע את עורך הדין שייצג אותו, אם הוא טוען כי עורך הדין התרשל מבחינה מקצועית בזמן שייצג אותו.

עוד נקבע שם: "מידתה של אותה חבות, ומתי היא מתגבשת, כבר תלויה בנסיבות העובדתיות של כל מקרה ומקרה". המקרים שהובאו באותו עניין כדוגמא, עסקו במקרים בהם הניזוקים באו בנעלי הלקוח, כמו במקרה של עריכת צוואה באופן רשלני שהביא לפסילתה, או במקרים בהם עורך הדין נתן ייעוץ לחבר או ידיד, מבלי שנקשרו יחסי עו"ד-לקוח.

...

נקבע: "ניתן לומר, כי כאשר עורך-דין מייצג לקוח פלוני ואילו הצד האחר לעיסקה אינו מיוצג כלל, נדרשות ממנו מיומנות וזהירות רבה יותר בהצגת העניין, לבל יכשיל במודע או בהיסח דעת נמהר את הצד האחר, כשהוא יכול להניח שזה סומך על אמינותו, יושרו ומהימנותו". באותו עניין, כאשר יישם בית המשפט העליון את ההלכה הנ"ל על עובדות המקרה, הגיע למסקנה שאם ייקבע כי עורך הדין לא ייצג את המערערים (הרוכשים) הרי לא חלות עליו החובות שהושתו עליו ע"י בימ"ש קמא, ובכלל זאת החובה לברר את מצבו של לקוחו והאם לקוחו מתכוון לעמוד בעסקה.

בית המשפט מגיע למסקנה כי עורך הדין באותו עניין ייצג את הקבלן בלבד ולכן לא חלה עליו אחריות כלפי הרוכשים.

אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת והותרתה כנגד הנתבע בלבד.

בתמצית הדברים, כך פורטה טענתו בסעיף 3 לתצהירו, בלשונו הוא: "זוהי תביעת נזק, שהגשתי נגד יורשו של המנוח עו"ד יואב בהירי ז"ל (להלן: "עו"ד בהירי ז"ל"), בעילה של רשלנות מקצועית וייצוג כושל שאנו מייחסים לו בייצוג המשפטי שמנתן לאמי המנוחה יקוט שרביט ז"ל (להלן: "אמי המנוחה") בקשר עם עריכת צוואתה האחרונה, שבעטיים נגרם לי, כצד שלישי (הנהנה העקרי עפ"י הצוואה) נזק כספי בסכום התביעה.

כך נכתב ביחס לעדה זו בסעיף 46 של פסק הדין, בדרך לפסילת עדותה: "עדה זו העידה מפורשות, כי לא נכחה כאשר הקריאו למנוחה את הצוואה, לא שאלה את המנוחה האם זו צוואתה, לא שאלה אותה האם היא מבינה את מה שכתוב בצוואה, ורק חתמה לבקשת בעלה המנוח היכן שהראה לה, ומיד לאחר מכן עלתה מהמרתף אל הבית (ראה שורות 15-23 עמ' 21 לפרוטוקול מיום 16/5/17). הגב' בהירי אף העידה מפורשות כי לא קראה את המסמך עליו חתמה, וסמכה על בעלה וחתמה היכן שהורה לה בלי לשאול שאלות ובלי לדבר עם איש מהנוכחים בחדר (ראה: שורה 14, עמ' 21; שורות 1-4, שורות 13-14 עמ' 29; ושורה 14 עמ' 22 לפרוטוקול)". מטעמים שפורטו אף לא היה בדעת בית המשפט מקום להחיל על הפרשה את סעיף 25 לחוק הירושה ולהכשיר את הצוואה למרות הפגם שנפל בה. בין טעמיו לכך הייתה מעורבות התובע דנן בעריכתה, זאת בנגוד לסעיף 35 לחוק הירושה, ואלה נסיבות בהן לא נמצא לנכון לרפא את הפגמים שנפלו בעריכת הצוואה.

מתפקידו של עורך דין העורך צוואה, לוודא קיום מוקפד של הוראות החוק, ועל פני הדברים, התרשל הוא בכך.

...

על פי סעיף 57 לפסק הדין:- "מהראיות שנשמעו בפני עולה בבירור כי המשיב הוא שהסיע את המנוחה לעו"ד בהירי ביחד עם עד הקיום לצוואה – רפאל קריספין ז"ל (ראה שורות 17-25 עמ' 59 לפרוטוקול); וכי המנוחה הייתה פעם אחת אצל עו"ד בהירי לצורך עריכת הצוואה (עדות המשיב, שורות 27-28 עמ' 59; שורות 5-6 עמ' 60 לפרוטוקול)." חשוב מכך שבעתיים סעיף 64 לפסק הדין המסכם את הדיון בנסיבות עריכת הצוואה, תוך שמלמדים הדברים על נוכחותה בחדר של הגב' בהירי לצד המשיב במועד החתימה:- "לפיכך, אני מקבל עדות הגב' בהירי לפיה המשיב נכח בחדר ביחד עם המנוחה ועו"ד בהירי, בעת החתמתה על הצוואה כעדת קיום לה. במצב דברים זה, גם אם אכן כטענת המשיב, לא ניתן להתייחס אליו כאל "עד לעשייתה", בהצטרף ליתר הנסיבות, הדבר עולה כדי "נטילת חלק בעריכתה" במובן סעיף 35 לחוק".

על פי סעיף 70 לפסק הדין:- "הרקע האישי של המשיב, המתואר על ידי המתנגד, אף בו יש להעלות חשד בדבר מעורבותו של המשיב בעריכת הצוואה על ידי המנוחה במועד בו נעשתה, כמי שהיה מצוי בפשיטת רגל (ועדיין מצוי בהליך זה כיום). אמנם, המשיב ניסה להתחמק ולטעון בחקירתו כי אין זה הגיוני כי מרצונו יבקש מהמנוחה לייחס לו נכס כלשהו כאשר הוא מצוי במצב משפטי סבוך זה. כדבריו, "כשאני בפשיטת רגל אני אעשה צוואה לטובתי, כדי שייקחו גם את הבית? זה נראה לי קצת הזוי" (ראה שורות 7-8 עמ' 59 לפרוטוקול); אולם הדבר לא מנע ממנו להחתים את המנוחה על שעבוד הבית לטובת חובותיו, קודם לעריכת הצוואה.

גם את עניין זה מבקש המשיב לזקוף לזכותו, בטענה כי מאחר והמנוחה התייחסה לנכס כשייך לו, ניאותה להסכים לכל בקשותיו בנוגע לנכס זה, לרבות שעבודו; אלא שטענה זו אינה מתיישבת כאמור עם קו הגנתו בחקירתו הנגדית, לפיו עולה לכאורה כי לא יסכן את הבית בשל מצבו הרגיש – והיותו מצוי בפשיטת רגל" אסכם דיון זה בקביעת בית המשפט המחוזי בערעור על פסק הדין הנ"ל, לפיה - "לא שוכנענו כלל כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה" – עמ' 7 שורה 22 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

סוף דבר התביעה – נדחית.