רשלנות מקצועית של סוכן ביטוח במתן ייעוץ בנושא ביטוח

לטענת המבוטח, סוכנת הביטוח לא הזהירה אותו מפני החשש להתיישנות התביעה ובשל הסתמכותו על הייעוץ השגוי הוגשה תביעתו לאחר התיישנותה.

בעירעור על פסק הדין קיבלה כב' השופטת לבהר שרון את הטענה ביחס לטענת הרשלנות וקבעה כי "מחובת סוכן הביטוח היה להסב תשומת לבו של המבוטח באופן מפורש לכך שתקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח היא 3 שנים בלבד. עצם העובדה שהמשיבה לא טירחה להעלות במפורש את החשש הזה בפני המבוטח, יש בה משום הפרת חובת הזהירות הקונקרטית של המשיבה כלפי המבוטח". אני סבור, עם כל הכבוד, כי קביעה זו יונקת חיותה מנסיבות המקרה הייחודיות שבפסק הדין ועל כן לא ניתן ליישמה בעניינינו משאין מדובר בנסיבות דומות.

כב' השופטת לבהר שרון מציינת בפסק הדין כי אין מחלוקת עובדתית לעצם העובדה שסוכנת הביטוח לא העלתה במפורש את נושא ההתיישנות בפני המבוטח, זאת בעוד שבנסיבות ענייננו "אין מחלוקת בין הצדדים כי הסוכנת בלום לא שוחחה עם התובע על אפשרות הגשת תביעה מכוח פרק נכות תאונתית אלא במועד פגישתם הראשונה בסמוך לתאונה" [ההדגשה אינה במקור] כפי שהבהיר התובע בסיכומיו; וכך גם הצהירה הנתבעת 2 כי נושא היתיישנות התביעה לנכות מתאונה הועלה במפורש בפגישתה עם התובע לאחר שהוצגו בפניו הכיסויים הביטוחים הרלוואנטיים לארוע.

לא למותר לציין כי בהחלטה מאוחרת היתייחס כב' השופט קליין לפסק הדין גבאי (שניתן בעירעור על פסק דינו) והעיר כי בית המשפט המחוזי הרחיב את העילות שבגינן ניתן לחייב אישית סוכן ביטוח על אי קבלת תגמולי ביטוח מחברת הביטוח תוך הפיכתו של סוכן הביטוח למעין "יועץ משפטי לעינייני ביטוח" (ת"א 9184-09-12 אלה מורד נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (21.02.2015)).

סבור אני כי בעניינינו הוצג מצג מטעה על ידי הנתבעת 2 והתובע הסתמך על מצג זה בתום לב. היה על הנתבעת 2 כסוכנת ביטוח מקצועית ומיומנת לצפות שהתובע יסתמך על הנחייתה, במיוחד על רקע האמון שרחש לה במשך השנים, ואשר בזהירות ובשקידה סבירים וכמי שמתמצאת ברזי הביטוח יכולה הייתה לדעת כי המלצתה אינה הולמת את המצב המשפטי.

...

ברע"א 2281/05 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' משה קפלנסקי, פ"ד סב(3) 373 (2007) נקבע כי גם בהעדר שליחות סטטוטורית על-פי חוק חוזה הביטוח ניתן לבסס יחסי שליחות בין מבטח לסוכן "במקרים בהם יצרה חברת הביטוח מצג כלפי המבוטח שסוכן הביטוח פועל בהרשאתה" מכוח קיומה של 'שליחות נחזית'; כאשר "הנטייה צריכה להיות לפרש בהרחבה את גבולות ההרשאה המוענקים לסוכן הביטוח על ידי המבטח וליתן פרשנות מצמצת לחריגה מהרשאה וזאת לצורך הגנה על המבוטח". לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה שבפני ובשים לב להלכת אריה אני סבור כי התובע לא הוכיח קיומם של יחסי שליחות בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 לעניין המצג שהוצג בפניו.

בשים לב למכלול השיקולים האמורים אני סבור כי יש להעמיד את אשמו התורם של התובע על שיעור של 30%.

סיכומו של דבר אשר על כן, אני מקבל את טענות התובע בשאלת החבות באופן חלקי כך שמכל סכום שייקבע לפיצוי, יש לנכות אשם תורם בשיעור של 30%, ובסכום היתרה תישאנה הנתבעות בחלקים שווים ביניהן.

סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א–1981, קובע כדלהלן: תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם.

סוכן הביטוח הצהיר (סעיף 9 לתצהירו) כי נוהל משא-ומתן עם כלל; שינויים כאלה ואחרים בהצעת הביטוח שהכין קלטניק היא ניאותה לקבל, ואת פוליסת האחריות המקצועית – בפרט פרק החריגים הנוספים – מיאנה לתקן.

כתב הצהיר (סעיף 77 לתצהירו) כי נועץ בסוכן הביטוח וביועץ הביטוח והבין שהפוליסה תכסה ליקויים כמו בתובענה הנוכחית.

] להעניק למבוטח כסוי בטוחי בגין נזק שניגרם עקב הפרת חובה מקצועית שנעשתה בתום לב, אשר מקורה במעשה ו/או מחדל, רשלנות, טעות או השמטה, שנעשו או שנטען שנעשו על יד[יו] במסגרת עיסוק[ו] כמפורט ברשימת הפוליסה ובעניינ[נ]ו – התקנת חפוי קיר, ייצור פחים מעובדים וכל פעילות אחרת בתחום עיסוקה של רומאל.

אני מסכימה לעמדתו של סוכן הביטוח, שלפיה קלטניק פעל כשלוח של רומאל, ידיעתו על החריגים כמוה כידיעתה וכל אשר עשה והציג מחייב אותה מכוח דיני השליחות.

...

ואם לא די בכך, חזקה על עתידים שלא הייתה משיבה לרומאל את ערבויות הביצוע בחלוף שלושים חודשים מיום השלמת העבודה אילו היו הקילופים באלומיניום גלויים לעין כבר אז. מהטעמים המנויים לעיל אני קובעת כי התביעה לא התיישנה, הן בעילה החוזית הן בעילת הרשלנות.

ס ו ף ד ב ר התוצאה היא שהתביעה אשר הגישה עתידים נגד רומאל מתקבלת באופן שעל הנתבעת לשלם לתובעת סך של 3,350,842 ₪.

היא תשלם לתובעת את הוצאות המשפט, וכן תשלם לה שכר טרחת עורכי-דין בשיעור 15% מהסכום שנפסק, בצירוף מע"מ. ההודעה שנשלחה לצדדים השלישיים נדחית בזאת.

מבוא עניינה של התביעה הנה רשלנות מקצועית של סוכן ביטוח שהפר, לטענת התובע, את חובת הנאמנות, והתרשל כלפיו בהתנהלותו מול חברת הביטוח.

כן טען הנתבע כי התובע נושא באשם תורם, שכן לדבריו חתם על מיסמכי החיתום ללא שקרא אותם, לשיטתו.

לעומת גירסתו הבלתי עקבית של התובע מסר הנתבע גרסה עקבית וקוהרנטית לעניין זה. הנתבע העיד בתצהירו כי לתובע ניתנו הסברים טרם חתם על מיסמך שינוי תנאי החיתום (ס' 8 לתצהירו) והעיד כי הוא עצמו לא החתימו, אלא היה מעורב ברקע מתוקף היותו סוכן הביטוח והבעלים של המשרד (עמ' 94 ש' 4-12).

ההחלטה אם לחתום על המסמך שדרשה חברת הביטוח הנה של התובע בלבד התובע היה רשאי להיוועץ בכל אדם וכן להמנע מחתימה על המסמך.

...

לא זו אף זו, באתו "מסמך" עליו חתם התובע נרשם ע"י צד ג' כי בקשתו /תביעתו לפיצוי בגין אובדן כושר עבודה נדחית (סעיף 3 למסמך) ללא קשר לתנאי החיתום החדשים.

סוף דבר התביעה נגד הנתבע נדחית.

התובע ישלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 45,000 ש"ח. ההודעה לצד ג' נדחית.

לפניי תביעה לתשלום סך של 1,056,637 ₪, כפצוי בגין נזקים שלטענת התובעים נגרמו להם בגין רשלנותו המקצועית של הנתבע 1, לטענתם בעת שייצג אותם בעיסקה שבה מכרו חלק מתיק הביטוח שלהם לצד ג'.

רפאל ניהלה במהלך חודשים ספטמבר-אוקטובר 2017 משא ומתן עם חברת שקל סוכנות לביטוח (2008) בע"מ (להלן: "שקל") למכירת תיק הביטוח הפנסיוני של רפאל.

עוד נפסק: "אמור מעתה - עורך-דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בעינייני לקוחו בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. מובן שמידתן של אלה רבה, אם לא החלטית, אך עם זאת לא כל כשלון של עורך-דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהן רחבות למדיי, מכירים עדיין בכך, שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשקול-דעת. טעות כזו אין בה כדי לחייב עורך-דין ברשלנות." ע"א 37/86 משה לוי נ' יצחק יחזקאל שרמן, מד(4) 446 (1990)‏‏, פסקה 25 לפסק הדין.

במצב דברים דומה, נקבע כי: "כנגד ציפייתו הלגיטימית הנ"ל של הלקוח, עומדת ציפייתו של עורך הדין - הלגיטימית אף היא - כי לקוחו יפקיד את ענינו בצורה מתאימה, כלומר, ימסור לו מה שידוע לו מבחינה עובדתית על הנושא שבו מתבקש עורך-הדין לטפל עבורו ויציג לפניו את המסמכים שברשותו הנוגעים לענין. ברם, יש ונוצר חלל בין האינפורמציה המסופקת על-ידי הלקוח לבין מה שנחוץ לעורך-הדין למילוי שליחותו המקצועית כראוי. כלומר, יש ומסיבה כל שהיא אין הלקוח פורש לפני עורך-הדין דבר בעל חשיבות לענין הנידון, ועורך הדין מסתפק במה שקבל ופועל על-פיו, ולבסוף נגרם נזק ללקוח. במקרה כזה השאלה המתעוררת היא, מי צריך היה למלא חלל זה: הלקוח, שידע או שצריך היה לדעת את הדבר ולא העיר את תשומת-לבו של עורך-הדין לגביו, או עורך-הדין, שצריך היה לחקור ולדרוש מיזמתו ולגלות את הפרט הנעלם. דומני כי התשובה לשאלה זו תלויה במהותו של הפרט הנידון, שבגללו נגרם הנזק. אם הוא חלק מהאינפורמציה העובדתית שכל אדם בעל תבונה רגילה היה מעריך שעליו למסרה לעורך-דין, כי אז אין הלקוח יכול להיתנער כליל מאחריותו ולהטיל את האשמה כולה על עורך-הדין; ואם מדובר בפרט, שהוא אמנם עובדתי אבל בעקרו הנו חלק ממצב משפטי מסויים, נראה לי שמוטלת אז חובה על עורך-הדין לנקוט יזמה על-מנת לבררו ולהבהיר לעצמו את המצב המשפטי הנובע ממנו." (ע"א 420/75 שרה כהן נ' יצחק אייזן, פ"ד ל(2) 029 (1976))‏‏ (ההדגשות אינן במקור – ה.א.).

...

רפאל טוענת, שעו"ד גבע התרשל בכך שלא ציין בהסכם המכר את דבר קיומה של המחלוקת שהייתה לה בעבר עם פלסן, וכי בשל התרשלות זו היא נאלצה לנהל את ההליכים מול שקל, התמורה שהגיעה לה התעכבה, ובסופו של דבר אף הופחת הסכום ששולם לה על ידי שקל.

כאמור, אני מקבלת את ממצאי חוות הדעת מטעם הנתבעים.

לאור כל האמור, אני קובעת כי לא עלה בידי התובעים להוכיח שהנתבעים או מי מהם התרשלו באופן ניסוחו ההסכם, וגם לא עלה בידם להוכיח שאופן ניסוח ההסכם גרם להם לנזק.

סוף דבר: התביעה נדחית.

לאישוש הטענה, צירף מר שבתאי את הסכם העסקה בין נתבע 1 לסוכנות, אשר לפיו הוגבל תפקידו של נתבע 1 להפניית לקוחות פוטנציאליים בלבד ונאסר עליו להציע הצעות ביטוחיות, לייעץ, לשווק, למכור מוצרי ביטוח המשווקים על ידי הסוכנות ולהציג את עצמו כשלוח של הסוכנות (נספח א' לתצהיר).

בסעיף 3.5 להסכם הוגדר תפקידו של נתבע 1 והוגבל כדלהלן: "קבלן המשנה מתחייב לא לחרוג מההרשאות שניתנו לו על ידי סוכן העל ומצהיר הוא כי, יהיה אחראי בלעדי לפעולות שבוצעו על ידו שלא כמפורט לעיל." בסעיף 3.7 נקבע: "לקבלן המשנה אסור להציע ו/או לייעץ ו/או לשווק ו/או לפרסם ו/או למכור מוצרים המשווקים על ידי סוכן הביטוח תאגיד ו/או מי מטעמו". עוד קובע ההסכם ומסייג את אחריות הסוכנות למחדליו, ככל שיקרו, של נתבע 1 כלפי לקוחות עימם הוא בא במגע (סעיף 3.9 להסכם).

מר שבתאי חזר וציין בחקירתו, כי תפקידו של נתבע 1 היה "אך ורק ספק לידים" (עמ' 45 לפרוטוקול, שורה 11) כלומר, לעניין לקוחות פוטנציאליים ברכישת ביטוח ולהעביר את פרטיהם לסוכנות, כאשר ספק הלידים "הוא לא סוכן ביטוח בשום צורה" (שם, שורות 15-16, 27-28), בדרך כלל אין כל קשר בינו ללקוחות ולאחר העברת ה"ליד" לסוכנות מתנתק הקשר בינו ללקוח בכל הנוגע לפוליסה (שם, שורות 31-33, "בנושא הבטוחי ובנושא המקצועי אין ביניהם שום קשר" עמ' 46 לפרוטוקול, שורות 9-10).

בתצהירה ציינה התובעת כי מכלול פעולותיהן של הנתבעות, במעשה ובמחדל, בהסתרת עובדות ומסמכים, בהסתייעותן בנתבע 1, שנחזה כסוכן ביטוח, ופעל באין מפריע תוך חריגה מהרשאתו, אחראיות הן לשאת בנזקיה – עוגמת הנפש ונזק לא ממוני - כתוצאה מרשלנותן, מאי עמידתן בחובות הגילוי, בחובת ההגינות כמו גם בריחתן מאחריותן למעשה הזיוף (סעיף 79.2 לתצהיר).

...

מכל אלה, באתי לידי מסקנה, כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק שהנתבעות חבות בגינו.

סוף דבר הגם שנתבע 1 שימש כשלוח של הנתבעות, שליחות זו אינה משתרעת על מעשי זיוף ומרמה.

לפיכך, לאור האמור לעיל, התוצאה היא שתביעת התובעת כנגד הנתבעות 2 ו- 3 – נדחית.