רשלנות מעביד באי מתן הגנה מפני שודדים

המינוח "פריצה" מוגדר כך: "גניבת הרכוש המבוטח לאחר חדירה בכוח ובאלימות לתוך המבנה המכיל אותו, בדרך בלתי מקובלת ואגב היתגברות על מיכשול שננקט בסבירות להגנה על הרכוש המבוטח, ונותרו סימנים המעידים על שימוש בכוח ובאלימות כאמור בחדירה. על המבוטח תהא הראיה כי נתמלאו התנאים לקיום פריצה כמשמעה לעיל" בנוסף הוספו והותנו התנאים והסעיפים הבאים: "מבוטח נכבד – שים לב להתנאות בדבר מיגון הרכוש מפני פריצה ו/או שוד.

עוד טוענת קליל, כי אף אם ייקבע כי לא ננקטו כל אמצעי המיגון הדרושים ואף אם ייקבע כי מדובר ברשלנות, משמעות הדברים אינה העידר כסוי בטוחי אלא לכל היותר הפחתה בשיעור ההישתתפות בדמי הביטוח.

סעיף קטן (ג) עוסק במקרה בו אירע מקרה הביטוח בטרם בוטל החוזה: (ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה: (1) לא ניתנה הודעה לפי סעיף 17, והדבר נעשה בכוונת מירמה; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי.

מסקנה זו מבוססת בין היתר על כך שנטל השיכנוע להוכחת טענה מסויימת מוטל כדבר שבשיגרה על הצד הטוען את אותה הטענה – בעניינינו – המבטחת; על כך שנגישותה של חברת ביטוח לראיות מסוג זה כגון פוליסות מקבילות המצויות בשוק - גדולה מזו של המבוטח; על כך שחברת ביטוח מעסיקה חתמי ביטוח הבקיאים בסוגיות אלו; ועל פערי הכוח והמידע הגדולים שבין חברת הביטוח לבין המבוטח: "אשר על כן, נטל ההוכחה בכל הנוגע לקיומה של פוליסה חלופית – ממשית או היפותטית – כמו גם בכל הנוגע לסטאנדארט המקובל אצל מבטח סביר – מוטל על חברת הביטוח" (סעיף 42 לפסה"ד בעיניין סלוצקי).

...

לאחר שהגענו לכלל מסקנה כי לא מתקיימים בענייננו התנאים לחריג האמור בסעיף 18(ג)(2), דהיינו לא הוכח כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח בנסיבות אלו, עלינו לשוב ולבחון מהי תוצאתה של החמרת הסיכון האמורה.

מכל האמור לעיל, עולה תמונת המצב הבאה: תנאי המיגון אכן הופרו באופן חלקי על ידי קליל ולא ננקטו מלוא האמצעים שנדרשו להקלת הסיכון; לא מן הנמנע שאף קיים קשר סיבתי הדוק בין הפרות אלו לבין התרחשות מקרה הביטוח; מנגד, לא שוכנעתי כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח מבלי שינקטו האמצעים הנ"ל להקלת הסיכון גם בעבור דמי ביטוח גבוהים יותר; כלל לא הביאה הוכחות באשר לפוליסה מקבילה אצלה, ואף לא הביאה ראיות בנוגע לדמי ביטוח שאותם גובים מבטחים אחרים בפוליסות דומות אשר אינן דורשות אמצעי מיגון בדמות עמדה מאוישת קבועה לשמירה על מפתחות הרכבים.

סוף דבר תביעת התובעת אשר הועמדה על סך של 75,000 ₪ - מתקבלת.

האם על הנתבעת לשלם לתובעת תגמולי ביטוח למרות אותה רשלנות כטענת התובעת? או, שמדובר ברשלנות רבתי המפקיעה את הכסוי הבטוחי כטענת הנתבעת? ביום 31.10.2013 מסר הרשלר למר ניל ליברמן (להלן – "ליברמן"), חוקר מטעם הנתבעת שנשלח אליו – הודעה על ארוע השוד.

מנגד, התובעת טוענת כי מדובר ברשלנות סתם ולא ברשלנות רבתי וכי פוליסת הביטוח נועדה להגן על המבוטח מפני רשלנותו שלו ולכן רשלנות אינה שוללת את הכסוי הבטוחי.

פסקי הדין דנו בשאלה האם התנאי שעל מעביד לנקוט בזהירות פוטר את חברת הביטוח במקרה שהתנהגותו היתה רשלנית בלבד.

ברור שלא ניתן לטעון את הטענות בלי בסיס מתאים בכתב ההגנה, והאשמות מרומזות אינן יכולות להיות תחליף ראוי לטענה ברורה בכתב ההגנה.

...

למעלה מהצורך אציין, כי לאחר שצפיתי בסרט האבטחה, ובתעוזה הרבה של הרשלר שהתנפל על השודד מאחור, נחה דעתי כי השוד היה אותנטי.

שנית, התביעה נדחית גם בגלל רשלנות רבתי, גם בגלל מרמה בהודעה על מקרה הביטוח, וגם בגלל הפרת התנאי הנשיאה.

לכן, אין מקום כלל לפיצוי זה. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

כך, שאני מוצא כי לא ניתן לקבוע בעניינינו כי הטעות שהובילה לכך שהתובע פלש למקרקעי הזולת היא בניווט שלו, ולא - בהכוונה שקבל; ובעיקר - גם אם נניח שהתובע תעה בדרך בשל טעות שלו, לא ניתן לקבוע שטיב או נסיבות הטעות הם כאלה שמקימים כנגד התובע טענת התרשלות.

(1) עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר; (2) השתמש במידה סבירה של כוח כדי למנוע את התובע מהיכנס שלא כדין למקרקעין, או כדי להרחיקו מהם אחרי שניכנס אליהם, או שהה בהם, שלא כדין, והכל כשהנתבע היה תופשם או פעל מכוחו של תופשם; ואולם אם ניכנס התובע, או ניסה להכנס, למקרקעין שלא בכוח, תנאי להגנה הוא שהנתבע ביקש תחילה את התובע שלא להכנס לשם, או לצאת משם אחרי שניכנס, ונתן לו היזדמנות סבירה למלא בקשתו בדרכי שלום;".

אעיר כי בענין אלון נקבע לגבי ההגנה שבסעיף 24(1) לפקודת הנזיקין, למול של טענת רשלנות אפשרית בעצם מעשה התקיפה כי "קיימים טעמים טובים להחלת ההגנה גם בתובענה בגין עוולות נזיקיות זולת עוולת התקיפה, הנושאות רלוואנטיות עובדתית (תורת הנזיקין, בעמ' 283-282; דגן, בעמ' 193)". לשון אחר, משקבעתי סבירות בדיון בתחולת ההגנה של סעיף 24(1) לפקודה בעניינינו, הנטל נותר אצל התובע להוכיח למול הנתבע העדר סבירות להקמת עוולת המסגרת, עוולת הרשלנות; והוא לא הרים נטל זה. התביעה נגד הנתבעת אקדים ואומר כי, כפי שיפורט להלן, עצם ההגנה שקמה לנתבע, כאמור, איננה מנקה את הנתבעת, המעסיקה, מאשם לעצם גרימת או אי-מניעת העימות אליו נקלע התובע, מי שעבד אצלה ויצא בשליחותה לבצוע עבודה; שליחות שהסתבכה.

...

התביעה הנדונה נגד הנתבע 2 - נדחית בזאת.

גם התביעה שכנגד שהגיש הנתבע 2 - נדחית בזאת.

התובע ישלם לנתבע 2 הוצאות משפט והחזר שכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ₪.

נימוקי הודעת העירעור המדינה בערעורה טוענת שהעונש שהושת על המשיב סוטה לקולה מהעונש הראוי בהנתן חומרת עבירות הנשק והסכון הטמון בהן הן מחשש לשימוש זדוני בנשק והן מחשש לשימוש רשלני בנשק.

נטען כי בית משפט קמא לא נתן משקל לשיקולי הרתעת הפרט והרבים להם חשיבות רבה בסוג זה של עבירות על מנת להגן על הציבור מפני השמוש בנשק חם המוחזק באופן בלתי חוקי.

וכך נקבע לעניין העבירה של החזקת נשק שלא כדין בע"פ 4406/19 ‏מדינת ישראל נ' סובח (5.11.2019): "התופעה של החזקת נשק שלא כדין על ידי אזרחים מהוה איום על שלום הציבור ועל הסדר הצבורי. היא התשתית ו'הגורם בלעדו איין(causa sine qua non) ' למגוון רחב של עבירות, החל בעבירות איומים ושוד מזוין, המשך בעבירות גרימת חבלה חמורה וכלה בעבירות המתה. לעתים קרובות הנשק הבלתי חוקי נרכש מלכתחילה למטרות עבירה, ואף אם הנשק נרכש למטרות 'הגנה עצמית', הזמינות של הנשק מעודדת את השמוש בו לבצוע עבירות שונות ולהחרפת תוצאותיהן. על כן, המאבק בתופעות האלימות החמורות בחברה הישראלית בהן נעשה שימוש בנשק מחייב, מעבר למאמץ 'לשים יד' על כלי הנשק הבלתי חוקיים הרבים שבידי הציבור, גם ענישה מחמירה ומרתיעה בעבירות נשק, לרבות על עצם החזקה או רכישה שלא כדין של נשק [...] ביעור תופעת החזקת כלי נשק בלתי חוקיים הוא איפוא אינטרס צבורי מהמעלה הראשונה ותנאי הכרחי למאבק בתופעות הפשיעה האלימה לסוגיה הרווחות במקומותינו, בבחינת 'ייבוש הביצה' המשמשת ערש לגידולן של תופעות אלה. מהלך כזה מחייב הירתמות גם של בתי המשפט, על ידי ענישה מחמירה ומרתיעה לעבירות נשק בלתי חוקי באשר הן, וכל שכן מקום שנעשה בנשק כזה שימוש בבצוע עבירות אלימות לסוגיהן". במקרה דנן עסקינן במי שהחזיק, כאמור, באקדח FN ובמחסנית ריקה כשהם עטופים, וזאת בשטח פתוח, בתוך קיר אבנים, דבר המלמד בדבר רצון להקשות על תפיסת הנשק, כפי שטוענת המדינה ובצדק.

...

בסיכומו של דבר, ומשלא הוגש תסקיר המלמד על סיכויי שיקום של המשיב, ביקשה ב"כ המדינה לקבל את ערעורה.

בסיכומו של דבר, טען ב"כ המשיב להיות המשיב בחור צעיר הבוחר לעלות על דרך המלך וביקש שלא להתערב בעונש המאסר בפועל שהושת בגזר הדין תוך שהביע הסכמה להחמרת רכיב המאסר המותנה.

בסיכומו של דבר, אציע לחבריי לקבל את ערעורה של המדינה ולהשית על המשיב עונש של 12 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו (מיום 2/5/21 עד ליום 6/6/21) ובד בבד לתקן את פליטת הקולמוס שנפלה, כאמור, ברכיב המאסר על תנאי בגזר הדין, באופן שיירשם חלף סעיף 144א (רישה) לחוק העונשין, סעיף 144(א) (רישה) לחוק העונשין.

הנתבעת 1 טענה כי אין במעשיה רשלנות, בהנתן כי אין להטיל חבות על המעסיק בנסיבות הארוע ועל כן עתרה לדחיית התובענה.

בהתאם לפסיקה, בעל מקרקעין נידרש לנקוט אמצעי זהירות ביחס לנכסים המצויים בשליטתו ואשר מכוונים למנוע ולהגן מפני פעילות עבריינית לא כל שכן מעשי שוד ותקיפה כגון בתחנות דלק "וחנויות נוחות" בשעות הלילה השוממות מאדם.

טענות התובע 2 (המל"ל) בתמצית אין להטיל על המעסיק אחריות כיוון שהארוע עולה לכדי "היתערבות גורם זר" והנתבע 1 לא יכול היה לצפות את הארוע וסיפק למבוטח, התובע, את אמצעי ההגנה הנדרשים מבעל מרכולית בעיר אילת.

כמו כן, מדובר בארוע ראשון מסוגו במקום ועל כן לא ניתן להצביע על מסוכנות אפשרית או צורך באמצעי הגנה נוספים.

...

אין בידי לקבל את גרסתו כי עשה כן כדי להגן על העסק כפי חובתו כעובד, שכן גרסה זו עומדת בסתירה לעדותו של בעל העסק ואחראית המשמרת, אשר ציינו במפורש כי ההנחיות היו שלא להתעמת עם לקוח בעת התפתחות ויכוח, אלא דווקא לעשות ככל הניתן על מנת לצמצם פגיעה בעובד עצמו.

מעדותו של המומחה בבית המשפט מצאתי כי חוות דעתו לא נסתרה, יחד עם זאת, ציין המומחה כי אין מדובר בקביעה מתמטית וקביעת הנכות יכולה לנוע מעט למעלה או למטה ועל כן מצאתי לקבוע כי המומחה קבע מסקנותיו בהתאם לרף הגבוה ועל כן מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור 10%, כפי קביעת ועדת המל"ל. כאב וסבל לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ונכותו של התובע, מצאתי לנכון לקבוע בגין ראש נזק זה פיצוי בסך- 40,000 ₪.

בנוסף לאמור מתקבלת תביעת השיבוב של התובע 2 כנגד הנתבע 2 בחלקה היחסי בהתאם לשיעור האשם התורם אשר הוטל על התובע, ולפיכך, ישלם הנתבע 2 לידי התובע 2 (המל"ל) סך- 35,520 ₪.