רקע
בפניי מונחת תביעתו של מר ליאור קטש, יליד שנת 1983 (להלן: "התובע") בגין ניזקי גוף אשר נגרמו לו ביום 14.06.09 במהלך משחק כדור רגל אשר נערך במיגרש בית הספר "בן צבי" בנווה ישראל אשר בהרצליה (להלן: "המיגרש").
ביום 12.06.13 היתקיים דיון נוסף במסגרתו המשיך התובע את עדותו עד תומה, וכן העידו מר שלמה קטש אביו של התובע ומעסיקו (להלן: "האב"), מר שוקי כהן, עובד הרשות לבקרה תקציבית (להלן: "מר כהן"), מר רועי נתנאל מאמן כושר במועדון כדורגל בני יהודה תל אביב ובית"ר שמשון תל אביב- בעברו (להלן: "מר נתנאל"), מר ניר פישמן (להלן: "מר ניר") ומר אמיר פישמן (להלן: "מר אמיר") שהיו נוכחים בעת קרות התאונה, ומר טל שירי, חבר ילדות של התובע (להלן: "מר שירי").
ב"כ הנתבעות המלומד טען כי בעניינינו הסיכון לקרות הנזק מהוה סיכון טבעי ורגיל אשר לא נדרשים לנקוט באמצעים על מנת למונעו, מאחר והמדובר במשחק בכדור, טבעי הוא שהמשחקים בו עלולים להפגע ולהיפצע, והמשתתף במשחק נוטל על עצמו את אותם הסיכונים (סע' 5 לסיכומי הנתבעות), את טענותיו סמך ב"כ הנתבעת בין היתר על האמור בע"א עא 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נ' אסתר נחמיאס, פ''ד כט(1) 063 בעמ' 73 שם מצוטטים דבריו של הש' קרדוזו (Cardozo) באומרו:
"מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור".
עוד מציין ב"כ הנתבעות המלומד בסעיף 7ג לסיכומיו את דברי הש' שמגר בע"א 715/79 גדעון ****י נ' אורט ישראל, נתניה, פ''ד לה(2) 764 בעמ' 773, באומרו:
"בעניינינו מדובר במשחק כדורגל, אשר כשלעצמו - וגם כאשר הוא מיתנהל על-פי הכללים - כרוך בסיכונים מסוימים, שנוטלים על עצמם השחקנים המשתתפים. גם ללא התרגשות או מתיחות חורגת מהרגיל, תתכן, באופן סביר, האפשרות, ששחקן אחד ידחף את השני בעת המשחק, שני שחקנים ייתקלו זה בזה, שחקן ייפול ללא כל דחיפה תוך כדי ריצה וכדומה".
מאידך טען ב"כ התובע המלומד בסעיף 57 לסיכומיו כי הסיכון להחלקה כתוצאה מפיזור החול על גבי המיגרש מהוה סיכון בלתי סביר.
)
מכל מקום לבית המשפט מסור שיקול הדעת לפסוק פיצויים גם בגין ראש נזק זה למרות העדרם של ראיות והוכחות מפורטות, על סמך האומדנא דדיינא כאשר נראה כי סביר שאכן אותן הוצאות אכן נעשו, ועל מנת שלא לקפח את התובע בדינו רק משום שהתרשל בשמירת אותן אמצעי הוכחה (ראה ד. קציר "פיצויים בשל ניזקי גוף" מהדורה רביעית בעמ' 857-858), על כן אני סבור כי יש לפצות את התובע בסכום גלובלי אשר ישקף בין היתר גם את הוצאות הנסיעה לטיפולים הרפואיים אשר עבר התובע, ולהעמידו על סך של 2,500 ₪.
...
חובת זהירות מושגית
סבורני כי כיום שוב אין חולק בדבר חובת הזהירות המושגית המתקיימת בין הרשות המוניציפאלית לבין עוברי האורח ההולכים בתחומה, עמד על כך כב' הש' ברנזון בע"א 643/69 זלמן הכטר נ' המועצה המקומית רעננה, כד (1) 611, בעמ' 613 באומרו:
"מפסיקתו של בית משפט זה ברור בתכלית כי כל רשות מקומית בארץ שהיא בעלת דרכים ציבוריות המשמשות את הרבים נושאת באחריות לתקינותן ובהתרשלות בענין זה עשויה לשמש עילה לתביעת נזיקין לכל משתמש שניזק כתוצאה ממנה".
מסקנה זו עולה בקנה אחד עם חקיקתו של סע' 37 לפקודת הנזיקין התשכ"ח- 1968 (להלן פקנ"ז) אשר קובע באומרו:
"האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה".
מהסעיף עולה כי כל עוד והנכנס למקרקעין איננו נכנס בתורת "מסיג גבול" הרי שקמה כלפיו אחריותם של בעל המקרקעין והתופש אותן, נמצא כי בענייננו מאחר ואין חולק כי התובע נכנס למתחם המתנ"ס שלא בתורת מסיג גבול (ראה עדות מר אלבלח עמ' 23 ש' 22-24 לדיון מיום 25.06.13), אזי קמה אחריותן של הנתבעות כלפיו.
)
מכל מקום לבית המשפט מסור שיקול הדעת לפסוק פיצויים גם בגין ראש נזק זה למרות היעדרם של ראיות והוכחות מפורטות, על סמך האומדנא דדיינא כאשר נראה כי סביר שאכן אותן הוצאות אכן נעשו, ועל מנת שלא לקפח את התובע בדינו רק משום שהתרשל בשמירת אותן אמצעי הוכחה (ראה ד. קציר "פיצויים בשל נזקי גוף" מהדורה רביעית בעמ' 857-858), על כן אני סבור כי יש לפצות את התובע בסכום גלובאלי אשר ישקף בין היתר גם את הוצאות הנסיעה לטיפולים הרפואיים אשר עבר התובע, ולהעמידו על סך של 2,500 ₪.
אולם במקום בו הוכח כי התובע נזקק לעזרתו של אחר אלא שאותו האחר היה בן ביתו אשר לא דרש הימנו תשלום, לא תיכשל תביעתו בשל כך (ראה למשל ע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ, תק-על 97(3) 919, בעמ' 922, וע"א 142/89 יוסף גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ), בענייננו אני סבור כי לאור חומרת המוגבלות ממנה סבל התובע בתקופה הסמוכה לאירוע התאונה הני פוסק סך גלובאלי הגון בשיעור 2,500 ₪.
מאחר והתובע לא הוכיח כי הוא פנה לחברות הביטוח על מנת לבטח עצמו או כי הוא היה מבוטח בעברו, כמוכן לא הוכיח התובע כי המוגבלות ממנה הוא סובל אכן גורמת לייקור הפרמיה המשולמת, אינני פוסק פיצויים בגין כך.
סוף דבר
הוכח כי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות שלהן כלפי התובע, כמוכן כוכח כי הפרה זו היא שגרמה לפציעתו של התובע על כן פסקתי כי הן יישאו בתשלום הסכומים המפורטים להלן:
פגיעה בכושר ההשתכרות וזכויות סוציאליות- 75,000 ₪.