רשלנות ועדה מקומית לתכנון ובנייה

לפניי תביעה שבמרכזה טענה לרשלנות של ועדת מקומית לתיכנון ובניה ושל מהנדס עיר (שהעירייה שנכנסה בנעליו).

...

על רקע זה אני דוחה את טענות התובעים בראש זה, ושעה שנדחתה טענת התובעים ביחס להפליה אין מקום לפצותם בכל הנוגע בעלות ההטמנה.

זאת משום שנחה דעתי כי עמדת הנתבעות, שלא היו מוכנות להקל בעניין החניות, הייתה אפשרית בנסיבות העניין, בשים לב לשיקולים הכלליים של מצוקת החניה באזור מרכז הרצליה.

התוצאה התביעה נדחית במלואה.

בעיניין זה ר' ע"א 5610/93 זלסקי ואח' נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, ראשון לציון פ"ד נ"א (1) 68 (7.4.1997) שם נדונה תביעה בגין מצג שוא רשלני של ועדה מקומית לתיכנון ובניה - מצג עליו הסתמך קבלן שרכש קרקע - שעל-פיו הקף הבנייה המותר כפול מזה האפשרי על-פי הדין, ושם נאמר: "ככזה, נועד הפצוי הנזיקי להחזיר על כנו את הסטאטוס קוו אילמלא מעשה העוולה... הוא לא נועד להגשים ציפיות של הניזוק שלא הוגשמו בעקבות מעשה העוולה. מנקודת מבטם של האינטרסים המוגנים על ידי דיני החיובים השונים- אינטרס ההשבה, אינטרס ההסתמכות ואנטרס הקיום- משקף כלל זה הגנה על אינטרס ההסתמכות של הניזוק........אמת-המידה שאומצה לפצוי בגין מצג שוא רשלני מיתמקדת בפצוי הניזוק, באופן שהוא יועמד במקום שהיה בו אילמלא נעשה כלפיו מצג השוא הרשלני. אמת-מידה זו אינה מגנה על מלוא אינטרס הציפיות של הנפגע. היא אינה באה להעמיד אותו במקום שהיה בו לו היה המצג אמיתי. היא מיתמקדת בהגנה על אינטרס ההסתמכות.....מהי ההצדקה לאימוצה של אמת-מידה זו? עמדנו על כך, שמטרתם של הפיצויים בדיני הנזיקין היא, ברגיל, לפצות את הנפגע על ניזקו הממשי. אמת-המידה, המגוננת על אינטרס ההסתמכות, מבטיחה השגת תכלית זו. חריגה מאמת מידה זו תעמיד את הניזוק במצב טוב יותר בעקבות ביצוע העוולה מאשר היה בו אילמלא בוצעה. בכך, יהיה כדי להעשיר את הניזוק. תוצאה זו חורגת ממטרת דיני הנזיקין של פיצוי הקורבן. יש בה גם יסוד של ענישה של המעוול. בהעדר שיקולים מיוחדים, אין לכך מקום בדיני הנזיקין..." (שם, עמ' 81, 83, הדגשות שלי – ר.א.) וראה עוד ע"א 8361/09 דלתא להשקעות ולמסחר (קרני שומרון) בע"מ נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון (16.8.2012) שם נאמר: "הכלל בעיניין פיצוי בגין עוולת מצג שוא רשלני הוא מתן פצויי הסתמכות, קרי – פיצוי המעמיד את הניזוק במצב שהיה בו לולא הנתבע הפר את חובת הזהירות שלו בקשר למצגיו. השאלה אינה מה היה מצבו של הניזוק אילו המציאות שהמצג התיימר לשקף הייתה שונה. נקודת המוצא היא המציאות כפי שבאמת הייתה, והשאלה היא מה היה מצבו של הניזוק אילו המצג היה שונה, ולא היה סותר את המציאות..........קנה המידה, אם כן, הוא העמדת הניזוק במצב שהיה בו אילו המצג היה שונה והיה תואם את המציאות. אם ללא מצג השוא הניזוק לא היה כורת את העסקה, יש להעמידו במצב בו היה אם לא היה כורת את העסקה. המשמעות, ברמה התיאורטית, היא שיש לערוך השבה הדדית בקשר לעסקה שנגרמה עקב העוולה. כאשר בית המשפט פוסק פיצוי כספי, הפיצויים באים לשקף את שיעור הנזק שניגרם לניזוק. בהתאם לעקרונות כלליים בדיני הפצוי, כאשר מעשה עוולתי גורם במישרין לנזק, אך לצד זאת גם מצמיח לניזוק הטבה אחרת בעלת שווי כספי, יש לנכות מסכום הפצוי את שווי ההטבה שצמחה לניזוק מהעוולה, לבל ייפסק פיצוי יתר" ועוד ראה ע"א 4948/13 עו"ד יעקב הרכבי נ' מיכאל אבני (15.3.2015).

...

כאמור, אני סבור שעל פני הדברים יש ממש בטענה זו, ואולם אני נמנע מלקבוע בה מסמרות מאחר והדבר אינו נדרש, עקב אי הוכחת יסוד הצפיות הקונקרטית, כאמור לעיל, וכן עקב העובדה שהמדובר בעניין מקצועי אשר לשם הוכחתו נדרשת, לכאורה, הבאת חוות דעת מומחה לעניין, ואין המדובר בעניין אשר יש לבית המשפט ידיעה שיפוטית לגביו.

משכך, וכמבואר לעיל, ממילא התביעה היתה נדחית גם לו עילת מצג השווא הרשלני היתה מוכחת ביחס למי מהנתבעות.

סוף דבר, התביעה, וממילא גם הודעת הצד השלישי – נדחות.

נקבע, כי אמנם הוועדה המקומית לא פעלה אקטיבית על מנת לסכל את מתן הרישיון לפי סעיף 5 לחוק פקוח על בתי ספר, התכש"ט-1969, ועל אף שהרשות המאשרת את הרישיון לפתיחת בית ספר אינה כפופה בהכרח לעמדתה של הוועדה, אך לכל היותר ניתן לראות במחדלה של הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה לעניין זה כרשלנות ורשלנות זו אינה מקימה למערערים הגנה מן הצדק מאחר ואין בה כדי להכשיר את מה שנאסר על פי דין.

...

למען הסר ספק, חרף ביטול הרשעת המערער, נוכח הוראות סעיף 72(ב) לחוק העונשין, ולאור העובדה כי הוריתי על ביטול הרשעתו של המערער, הנני קובע כי תקופת ההתחייבות שנקבעה בגזר דינו של בית משפט קמא באשר למערער, תקוצר למשך שנה אחת בלבד ומהערער יחתום על התחייבות חדשה בהתאם.

יחד עם זאת, המערער ישלם את כפל האגרה (סך 33,600 ₪) תוך 120 ימים מהיום (ככל שטרם עשה כן) ואמצעי התיקון שניתן- צו איסור השימוש עפ"י סעיף 4 לגזר הדין ורישום הצו בלשכת רישום המקרקעין לפי סעיף 6 לגזר הדין יעמדו על כנם באופן שיהפכו לחלק מפסק דיני זה. הערעור שהגישה המערערת נדחה בזאת.

הערעור שהגיש המערער מתקבל אפוא בחלקו כמפורט לעיל.

עתירת התובע לפצוי בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו בעקבות רשלנותה של הנתבעת, ועדה מקומית לתיכנון ובניה, עת קבעה לחובתו שומת היטל השבחה בסכום מופרז.

...

הכרעה ונימוקה אחר שעיינתי בחומר בתיק, האזנתי לעדויות שנשמעו במסגרתו ונתתי דעתי לטענות הצדדים ולסיכומיהם מצאתי כי דין התביעה להידחות.

טעויות סופר נופלות לעתים, למרבה הצער, גם בשומות היטלי השבחה, והן נופלות גם בכתבי בי-דין ובתצהירים המוגשים לבית משפט זה. יעיין התובע בכתב תביעתו, ויגלה כי בסעיף 11 נפלה טעות הקלדה דומה לזו שעליה הוא מלין, עת טען כי הסכום שנדרש לשלם כהיטל השבחה בסופו של דבר הוא "7,66.93 ₪", כשככל הנראה הכוונה היא לסך הסופי של 7,662.93 ₪.

אין בידי לקבל את טענות התובע מן הטעמים הבאים: הפוך בה והפוך בה בחוות דעתו של השמאי המכריע, כל כולה התייחסות מקצועית-עניינית לחוות דעתם של הצדדים, ואין בה כל רמז לביקורת שאינה ממין זה לגבי חוות דעתו של השמאי מטעם המשיבה.

סיכום והוראות סוף דבר – התביעה נדחית.

המשמעות היא כי בשום מקרה תביעת הרשלנות לא תדחה מעבר לשלוש שנים מיום ארוע הנזק, גם במקרים בהם הנזק סמוי כך שארוע הנזק לא חופף למועד הגילוי, כאשר אין להמתין עד לגילויו המלא של הנזק ודי בסימנים לקיומו של נזק (ראו; עניין "גיא ליפל" פס' 34-36; ע"א 4275/10 יעקב מולהי נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (פורסם בנבו, 22.2.2012); ע"א 9292/07 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה "שמעונים" (פורסם בנבו, 6.1.2010); ע"א 220/84 בועז אגיוף נ' קבוץ גבת (פורסם בנבו, 6.1.2010)).

...

הנתבעות אמנם צרפו לסיכומים אסמכתא לתשלום סך של 41,007 ₪ בגין חוות דעת השמאי צור, אולם בשים למהות חוות הדעת , תוכנה והשפעתה על תוצאות ההליך - אני סבורה שסכום זה חורג מההוצאות הסבירות וההוגנות שיש לפסוק.

ההודעה לצד שלישי, אף היא, נדחית.

עם זאת, לאור קביעותיי ביחס לכיסוי הביטוחי, אני סבורה שהיה הצדקה להגשת ההודעה לצד שלישי ושיש לחייב את איילון בתשלום הוצאות אגרת משפט של הנתבעות בגין ההודעה לצד שלישי כפי שפסקתי.