רשלנות במדידת מקרקעין

המערער טען לפני הועדה כי הנכסים צריכים מוגדרים כקרקע לבנייה כיוון שהם הרוסים לגמרי, כי השטחים בהם חוייב אינם נכונים ועקב מצבם (אטומים ואין גישה) לא ניתן למדוד אותם; כי הסווג של הנכסים אינו נכון וכי (לגבי הנכס ברחוב אני מאמין) הוא אינו הבעלים של הנכס ואף אינו מחזיק בו, כל זאת כיוון שמנהל מקרקעי ישראל טרם אישר את העסקה על פיה הועבר לו הנכס, עסקה שנעשתה לפני שנים רבות.

טיעוני המערער בעירעור המערער טען כי המשיבה התרשלה במדידות הקודמות ולפיכך עליה להסכים לפתיחת השומה משנת 2015 ולתקנה, כאמור, בהתאם למדידות 2017.

...

הסכמת המערער לצמצום המחלוקת לפני לטענה אחת בערעורו טען המערער מספר טענות נגד החלטת הוועדה קמא (כמו שהגביה נעשית תחת קיפוח ואפליה לעומת התנהלות העיריה למקרקעין שהם של רמ"י; כמו שהתיקון לסעיף 330 לפקודת העיריות (נ"ח), הדן בחיוב בנכסים שאינם ראויים למגורים, הוא בלתי ברור ולכן יש לבטלו או שלא לפעול על פיו; שיש להתייחס למבנים כאל קרקע ללא מבנים שהיא פטורה מתשלום ארנונה אל מול מבנים שחבים בה, נטען שבנכסי רמ"י רואה העיריה כקרקע פטורה בעוד שלא כך לגבי הנכסים שלו, ולפיכך יש בכך אפליה בלתי חוקית; כמו שלקבלנים נותנת העיריה ערבויות בסכומי כסף אדירים ואילו לו היא אינה נעתרת לבקשותיו לקבל גם הוא הלוואות או הטבות; העיריה איננה נותנת לו מאומה לגבי נכסיו שבנדון על אף שהוא משלם ארנונה וגורמת בכך לחיסולו הכלכלי מחוסר יכולת כספית לעמוד בתשלומי הארנונה) .

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שיש לקבל את עמדת המשיבה לפיה אין לדון במסגרת ערעור זה בטענה שיש לתקן את השומה משנת 2015, הן משום שלא היה זה בסמכותה של הועדה קמא לדון בשומת 2015 ואף לא בסמכותו של בית משפט זה והן משום שאין זה בסמכותו של בית משפט זה לדון בשומה משנת 2015 ולהורות על תיקונה לאחר שהפכה לחלוטה.

לפיכך, אני דוחה את הערעור.

בנסיבות המיוחדות של המקרה, כאשר תחושתו של המערער, בהיותו "האזרח הקטן" היא, שסירובה של המשיבה לתקן את השומה על אף הממצא החדש באשר למדידה הנכונה משנת 2017, ואפילו לפנים משורת הדין, הוא בניגוד לתחושת הצדק שלו, החלטתי שלא לפסוק הוצאות לטובת המשיבה על אף שהערעור נדחה.

תביעה על סך 140,100 ש"ח, בטענה להתרשלות של הנתבע בבצוע מדידה של מקרקעין.

...

בכתב ההגנה טען הנתבע, כי יש לדחות את התביעה הן על הסף והן לגופה.

אשר לטענת ההתיישנות, דינה להידחות ממספר טעמים.

אולם, מקובלת עליי טענתו של רוזנברג (עמ' 23, שורות 10-7 לפרוטוקול) כי במצב שנוצר הדבר לא היה מעשי או יעיל, הן בשל עלויות הריסת הגדר והריצוף, והן בשל ההשפעה שהייתה למיקומה של הגדר על האופן בו נבנה הבית.

באיזון בין מכלול הנסיבות, אני מעמיד את שכר הטרחה על סך 7,500 ש"ח. סוף דבר הנתבע ישלם לתובעים סך של 53,200 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה, וכן את אגרת המשפט בגין הסכום שנפסק, הוצאות המומחים בסך 12,360 ש"ח, ושכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 יום.

צד ג' (הנתבעת 2) הגיש הודעה לצד ד' כנגד – מר אבנר שיאון, בה הוא טוען, בין היתר, כדלקמן: כי כחלק בלתי נפרד מהליך הכנת התיקים עבור המנהל, פנתה אפרידר לצד ד' - מר אבנר שיאון, אשר הנו מודד מוסמך, על מנת שיכין עבור המנהל ועל פי דרישתה, תשריטי מדידה של המקרקעין בשתי העיסקאות הנ"ל. כי עריכת התשריטים על ידי צד ד', נעשו בהפרש של כחודש ימים בלבד.

לא הובא בפניי כל טיעון לפיו המודד מחויב לעשות כן. חשוב מכך הוא עצם העובדה כי הנתבעת 2 העבירה לממ"י מפות אלה לצורך ביצוע עסקה שלבסוף נערכה בשנת 1992 ויותר מכך, כאן באה לידי ביטוי רשלנותה הרבה של ממ"י, עת עשתה שימוש במפות מדידה ישנות ומבלי לבחון האם שונה מצב הזכויות בנכס.

...

אני מקבל את ההסבר של המודד לעצם המספר השונה על גבי אותה חלקה ובמפות מדידה שונות.

  סוף דבר אני קובע כי התובעים יפוצו בסך של 1,443,143 ₪ כפיצוי בגין מכירת השטח הכפול ובגין הנזקים שנגרמו להם בשל כך. הנתבע 1 והנתבעת 2 יישאו באחריות לשלם פיצוי זה לתובעים בחלוקה, כך שהנתבע 1 ישלם סכום בשיעור של 80% מהפיצוי והנתבעת 2 תשלם סכום בשיעור 20% מהפיצוי.

דין ההודעה לצד ד' להידחות.

כבר ביום 27.11.2013, כאשר הנתבע 1 ניסה לבצע מדידות במקרקעין, אמרו לו שכנים במקום כי המיגרש שייך לתובעת, לאגודה ולנתבעים 24-14.

משנדחתה טענת הזיוף, נדחית גם טענת התובעת לעניין התרשלות הרשם ברשום עסקת ההעברה ללא תמורה על פי ייפוי הכוח האמור (עמ' 15 בכתב התביעה).

...

משנדחתה טענת הזיוף, נדחית גם טענת התובעת לעניין התרשלות הרשם ברישום עסקת ההעברה ללא תמורה על פי ייפוי הכוח האמור (עמ' 15 בכתב התביעה).

סוף דבר לנוכח כל האמור, אני דוחה את התביעה.

בהתאם לתקנה 130 בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, בנסיבות שבהן לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה, אני דוחה את התביעה גם ביחס לנתבעים שלא הגישו כתב הגנה.

מאחר שהמדובר בעניינה של התובענה דנא בטענה לרשלנות מקצועית בתחום מדידת המקרקעין, מונה על ידי ביום מודד מוסמך ושמאי, מר נתן בן-חיים.

...

נראה הוא, שהמומחה מדווח על כך כי קיימת פרקטיקה בענף הבנייה בארץ על פיה חברות הבנייה פוטרות עצמן מקיום עולן של התקנות לעיל, ברם, אך מובן הוא כי החוק והתקנות דנא נועדו להגן על אופן ודרך בנייתם של מבנים בישראל, ובעניין חשוב זה, שהנו לבלי ספק מן המעלה הראשונה, אין בידי לקבל ההנחה שדרישת התקנות היא "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה". לעניין יישומו של סעיף 64 (2), קבעה הפסיקה באורח עקבי כי בנושא ניתוק הקשר הסיבתי על בעל האשם להוכיח כי רשלנותו של גורם אחר, אשר הינה רשלנות שאינה צפויה, הוותה הסיבה המכרעת לנזק.

"העולה מכל המקובץ כי התובעת לא הוכיחה כל קשר סיבתי בין מעשיו ו/או מחדליו הנטענים של הנתבע לבין הטעות.

אשר על כן, ועל יסוד כל האמור לעיל, דינה של התביעה להדחות.