רשלנות בטיפול הרפואי בעקבות חבלת ראש

בכל הקשור להעדרן של רשומות רפואיות רלוואנטיות והמשמעות שיש לחסר זה – וזהו אכן חסר בעל משמעות - קבע בית-המשפט העליון בע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נגד דר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נ"ו (1), 539 כדלקמן: "חובתם של רופאים ושל מוסדות רפואיים לבצע רישומים רפואיים בזמן אמת ולשמור עליהם, הוכרה כבר בבית משפט זה...במקרים מסוימים עשוי היעדרו של רישום מסודר, של מהלך המחלה ושל הטיפול בה, לפגוע בטיפול הנאות עצמו, בזמן אמת...במקרה כזה עשוי הפגם ברשום להוביל, הוא עצמו, למסקנה בדבר קיומה של רשלנות רפואית...טפול רפואי מתבצע, לא פעם, על ידי מספר רופאים, ואלה מצידם מסתמכים על רישומים רפואיים לצורך העברת מידע מאחד לרעהו. גם רופא המטפל בחולה לבדו זקוק לרישומים, על מנת לשמר את המידע המצוי בידו אודות החולה, לרענן את זיכרונו, לעקוב אחר מצב החולה, וכדומה. כמאמר השופט ד' לוין בעיניין רחמן הנ"ל, בעמ' 376: "..

נרשם בחוות דעתו: "מר... קיבל טפול לדיכוי מלא הן של מנגנון קרישת הדם והן של פעולת הטסיות על-ידי שילוב של מספר תרופות אנטיקואגולנטיות במינון מלא. עקב זאת הרי שמר...היה חשוף להתפתחות של דימום מיתקדם בכל מקרה של חבלת ראש, אפילו תהיה קלה. לכן הטיפול הרפואי במקרה של חבלת ראש אצל מטופל כזה היה צריך להיות בהתאם- דחוף ביותר וללא המתנות מיותרות". עוד קבע המומחה כי בדיקת ה – CT לאחר יותר משעתיים הייתה מאוחרת מדי, רק לאחר שמצבו של המנוח הדרדר, היה מחוסר הכרה והיא גרמה לחוסר יכולת להציל את חייו- "חל איחור רב וגורלי בבצוע הבדיקה וחלון הזמנים להציל את חייו של מר... אזל סופית". כך גם יתרת המאמצים הרפואיים הגיעו באיחור, בשלב שלא ניתן היה להציל את חייו של המנוח.

" במקרנו, יש לשקול את גילו של המנוח, את התחלואה הבריאותית ממנה סבל, את תוחלת חייו הצפויה (10 שנים) את מצבו האישי, את נסיבות הרשלנות של הנתבעת ומידתה, הסבל שניגרם לו בגין ארוע הנפילה ארצה והטחת ראש בריצפה, הטיפול הרפואי שלאחריו, השהייה על מיטת חוליו, ההדרדרות במצבו, עת הקיא והחל לשקוע באובדן הכרה, התהליך לקראת ההחייאה, הצורך בניתוח, ימי האישפוז עד למותו בתאריך 3.1.14.

...

שלישית, מטענת הנתבעת עולה השאלה, האם הנתבעת אמורה להגיע למסקנה בדבר רמת סיכון לנפילת המנוח נוכח עדות בנו או שמא עליה להגיע למסקנותיה תוך שימוש בכלים רפואיים מקצועיים יותר ? רביעית, הטענה סותרת טענה אחרת של הנתבעת: מחד, הטענה כי המנוח עצמאי ולא היה נתון בסיכון מפני נפילה.

אני קובע שהצוות הרפואי של בית-חולים רמב"ם התרשל כלפי המנוח בשניים: ראשית, אי נקיטה באמצעים סבירים אשר יבטיחו מפני התממשות הסיכון הגבוה לנפילת המנוח.

אני קובע כי רשלנות זו קשורה בקשר סיבתי למותו של המנוח ולנזקים שנולדו עקב כך. (ד).

על כן, אני פוסק שהנתבעת תשלם לתובעים 850,056 ₪ (שמונה מאות חמישים אלף וחמישים ושישה ₪).

לימים נפטר המנוח, לטענת התובעים כתוצאה מרשלנות הטיפול הרפואי שקבל בגין אותה תאונה.

כך, בהגיעו לבית החולים שעה שבקש לקבל טפול רפואי, מסר המנוח כי ניחבל בראשו מברזל שנפל עליו דבר שאכן ארע.

...

כמו כן, דינה של ההודעה לצד שלישי נגד הצדדים השלישיים 1-2 בת"א 36674-02-18 להידחות.

בענייננו, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לכדי מסקנה, שבשים לב לנסיבות המצערות של המקרה, אין מקום להשית הוצאות על התובעים שהינם עזבונו של המנוח ומשפחתו.

בנסיבות העניין, סבורני שיש מקום להשית על הנתבעים 4-6, הוצאות מתונות בהינתן השלב בו מצוי ההליך, בשים לב להודעת צד שלישי שנדחתה ובשים לב להחלטתי שלא לחייב את התובעים בהוצאות.

יום לאחר מכן, קרי ביום 19.11.2007, נבדק התובע לראשונה בקופת החולים אליה הוא משתייך וקבל טפול (שלטענת התובע היה רשלני).

ברם, כשבוע לאחר התאונה התובע הובהל לבית חולים פוריה בשל הדרדרות במצבו, ובהמשך הובהל לבית חולים רמב"ם שם אושפז בין התאריכים 24-27.11.2007 ועבר ניתוח ראש בשל דימום מוחי שהתגלה אצלו, לאחר מכן שוחרר לביתו והמשיך להיות בטיפול ובמעקב רפואי במסגרת קופת חולים.

הנתון השני נסמך על העובדה כי למחרת יום הבדיקה שנערכה במרכז הרפואי 'רים', קרי יומיים לאחר התאונה, התובע נבדק על ידי רופא בקופת חולים אשר לא ראה כל צורך בהפנייתו לחדר המיון ולא העלה חשד בדבר היותו סובל מחבלת ראש משמעותית.

...

אחרית דבר: אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 172,484 ₪.

אני דוחה את הודעת המועצה המקומית נגד צד ג'1 (סוכן הביטוח מר ח'טיב) וצד ג'6 (מר פז).

אני מקבלת את ההודעה של המועצה המקומית נגד צדדי ג'2-5 ו-7, ומחייבת אותם, ביחד ולחוד, לשלם למועצה המקומית כל סכום בו תישא כלפי התובע לפי פסק הדין, בצירוף כל סכום ששולם על ידה בגין אגרה, כשהוא משוערך נכון להיום.

בעקבות החבלה "נגרם לתובעת חתך בראשה והיא סבלה מסחרחורות". לאחר שראשה נחבש "הנתבע 3 (דביר)... הורה לה לנוח במקום כשעתיים ולשוב לעבודה. התובעת עשתה כפי שהורה לה נתבע 3 (דביר)", זאת חרף מיחושיה – הסחרחורות "וכאבי ראש צואר וגב", ורק "בתום הארוע בשעות הערב, נשלחה במונית ע"י מעבידה לביתה" (סעיפים 7-11 לכתב התביעה המתוקן) .

לנתבעים 1-4 יוחסו רשלנות ו/או הפר חובה חקוקה, בין השאר, בכך שהם הורו לתובעת לפרוק ציוד אף שזה לא היה חלק מתפקידה, מבלי שננקטו צעדים להבטיח את שלומה ובטיחותה בבצוע הפריקה ולא הנהיגו כללי עבודה בטוחים לבצוע משימה זו. כן יוחסה להם רשלנות באי מתן טפול רפואי ראוי לאחר החבלה דבר, שעל פי הנטען, החמיר את מצבה הבריאותי.

בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, שנחתם על ידה ביום 18.5.2009 תוארה התאונה באופן הבא- "נגשתי למשאית לפרוק מפות שולחן ואז החליקו 4 פלטות שולחן מעץ על הראש, צוואר וגב. הראש ניפתח, הקאתי, חשתי בסחרחורות וחולשה חשתי ברע ורעד ואובדן הכרה למספר שניות." (מיסמך 825 למוצגי התובעת) טופס למתן טפול רפואי (ב.ל. 250) מיום 23.9.2008 במסמך זה שנערך ונחתם על ידי אבי חסון בשם לימונדה תחת "תאור התאונה" נכתב- "בזמן העבודה עלתה למשאית לפרוק סחורה ואז ניחבלה ע"י 4 פלטות של שולחן" (מיסמך 446/824 למוצגי התובעת) הודעה במשטרת ישראל מיום 22.12.2010 בהודעה שמסרה התובעת במשטרת ישראל ביום 22.12.2010 תיארה את שאירע- "בתאריך 18/7/08 הייתי מנהלת ארוע שהתקיים מטעם החברה (חברת פריסטייל – ש.י.) במושב עדנים (כך במקור), הגיע (כך במקור) למקום משאית של חברת ענבלים שהם הובילו עבורנו ציוד וכלים לארוע, אני עליתי על המשאית לקחת חלק מהציוד ואז נפל עלי שישה (כך במקור) פלטות של עץ לשולחן ונהיה לי נזק רב מערכתי..." (מיסמך 885 למוצגי התובעת).

...

לא שוכנעתי כי דברים אלה נמסרו לה על ידי התובעת 'בזמן אמת', קרי; מששבה בתום אותו אירוע לביתה ואף לא בסמוך לכך, זאת משלא ניתן כל הסבר, ממילא כזה המניח את הדעת, לפער שבין אותה גרסה, היא 'הגרסה המאוחרת', לבין אותן גרסאות שנמסרו על ידי התובעת טרם הגשת התביעה שלפניי.

מבלי לגרוע מכל האמור לעיל, אציין כי גם אם אקבל את גרסתה של התובעת בחקירתה במל"ל (מרץ 2011) לפיה הפלטות נפלו כתוצאה מהזזת המקרר על ידי נהג המשאית, כך שהאחרון התרשל בטעינת הציוד (לא קשר את הפלטות) ואף בפריקתו (הזיז את המקרר שתמך בפלטות מבלי לדאוג להן לעיגון), הרי משלא הוכח שהתובעת נדרשה על ידי דביר לעלות למשאית וליטול חלק בפעולת הפריקה ואף לא נמנתה דרך קבע על 'צוות הפורקים', אין עוד מקום לטענה וממילא לקביעה לפיה הפרו הנתבעים או מי מהם את חובתם כמעסיקיה להדריכה בפעולת הפריקה (שאינה מטיבה אינטגרלית לעבודתה כמפיקת אירועים), כמו גם את חובתם לספק לה סביבת עבודה בטוחה, חובות מעביד עליהם דומה כי אין צורך להכביר מילים.

לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מלפניי אלא להורות על דחיית התביעה וכך אני מורה.

לגבי רופאת קופת החולים והקופה טען כי לד"ר גניס לא היתה היתמחות ברפואת ילדים או ברפואת מישפחה (היא היתה רופאה כללית) ועל כן היה עליה להפנות את התובעת שהגיעה אליה אחרי חבלת ראש לחדר מיון בבית חולים או לבדיקת רופא ילדים או נורולוג ילדים שלהם יש מיומנות לאבחן ילדים בגילה.

בחוות דעתם דחו מומחי הנתבעים את הטענות שהועלו בחוות דעתו של ד"ר אייכנבאום באשר לרשלנות בטיפול הרפואי שניתן לתובעת.

...

הנתבעות טוענות כי מדובר בחוות דעת חדשה ולא בחוות דעת נגדית, כי היה על התובעת להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה בדרך של צירוף חוות הדעת הנוספת וכי גם בקשה כזו דינה היה להידחות שכן הועלו בה טענות חדשות שלא נטענו בכתב התביעה ובינתיים חלפה תקופת ההתיישנות כך שעילות תביעה חדשות אלה התיישנו.

ברע"א 6541/19 קופת חולים לאומית נ' פלוני (פורסם בנבו) (26.11.2019)) שב כב' השופט עמית וקבע כי: "המונח "עילת תביעה" בהקשר של תיקון כתב תביעה, משמש במשמעותו הצרה והיא "המעשה המובא לדיון" (ראו: רע"א 6863/12 מחאמיד נ' שירותי בריאות כללית, [פורסם בנבו] בפסקה 9 (24.2.2013) (להלן: עניין מחאמיד); וכן ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 346 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995))". והוסיף וציין כי "קו הגבול בין עילת תביעה חדשה - שאז אין לאפשר התיקון מקום בו יש בכך כדי לעקוף טענת התיישנות - לבין תיקון גרידא של כתב התביעה, אינו תמיד פשוט" (רע"א 8073/18 קופת חולים לאומית נ' פלונית, [פורסם בנבו] בפסקה 6 (‏19.12.2018) (להלן: עניין קופת חולים))".

יצוין כי חיזוק למסקנה זו מתקבל מן העובדה שגם מומחה הנתבעות, ד"ר יהודה ברק, התייחס בחוות דעתו במפורש לביקורים אלה במרפאת הנתבעת 2.

בחוות הדעת פירט ד"ר ברק את הביקורים ובהתייחסו לתלונות שתועדו מפי התובעת בחדר המיון של הנתבע 3 - כאבי ראש כשבוע וראיה כפולה מזה שלושה ימים – הוסיף וציין כי "התלונות על ראייה כפולה כלל לא נאמרו על ידה לרופאת הילדים". הדברים מחזקים את המסקנה כי עסקינן בחלק מ"המעשה המובא לדיון" בכתב התביעה.