רשלנות בגין בריחה למרות צו עיכוב יציאה מישראל

רקע במהלך החזקתו של התובע, אליהו עובדיה (להלן: "עובדיה") בנכס ברח' לובטקין צביה 19 ת"א (להלן: "הנכס") הצטברו חובות.

למרות זאת התיק לא ניסגר ושמונה שנים לאחר מכן, ביום 7.7.11, הוטלו לבקשת הערייה הגבלות על עובדיה: הגבלה עד ליום 17.1.2013 מלקבל רישיון נהיגה המופנה למשרד הרשוי, ושורת הגבלות נוספות כמו חידוש דרכון המופנית למשרד הפנים, הגבלה מלעשות שימוש בכרטיס חיוב המופנה לבנקים ולחברות כרטיסי האשראי, הגבלה כלקוח מוגבל בבנק המופנה לבנק ישראל, הגבלה מלהיות בעל עניין בתאגיד המופנה לרשם החברות, הגבלה מלצאת מהארץ המופנית למשטרת ישראל.

ביום 6.2.13 הרשם קיבל את בקשתו, הכריז עליו "חייב מוגבל באמצעים" (סע' 69ג(א) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967 (להלן: "החוק ההוצל"פ"), קבע שמתנהלים נגדו שלושה תיקי הוצאה לפועל בהקף של 400,000 ₪ וכי במסגרת איחוד התיקים יש להטיל עליו הגבלות כדלקמן: עיכוב יציאה מהארץ עד ליום 31.12.2049, הגבלתו כלקוח מוגבל מיוחד עד ליום 6.2.18, והגבלה מלעשות שימוש בכרטיס חיוב בתוקף עד הודעה חדשה.

בדיון שהתקיים לפניי ביום 6.1.19 חזרה הערייה מבקשתה לדחות את התביעה על הסף ועל כן היא נדחתה ללא צו להוצאות.

יש גם לקחת בחשבון שהעירייה אמנם התרשלה אך לא הייתה לה כוונת זדון, ואף את תרומתו של עובדיה לאי סגירת התיק בשנת 2003, שכן גם הוא יכול היה לפעול לסגירתו לאחר פירעון חובו.

...

העירייה טענה באופן כוללני שחלות עליה ההגנות הקבועות בחוק, אך דין טענתה להדחות: הגנת סע' 13(9) לחוק איננה עומדת לה, היות והעירייה לא הייתה חייבת לפרסם את ההגבלות על פי דין, או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך.

יישום האמור לעיל למקרה דנן מובילני למסקנה שלמרות שעומדת לעובדיה עילת תביעה לפי החוק נכון ליום הפרסום, יש לייחס משמעות רבתי לעובדה שארבעה חודשים בלבד מיום הטלת ההגבלות על ידי העירייה, עובדיה פנה לראש ההוצאה לפועל בבקשה לאיחוד תיקים בשל מכלול חובותיו בסדר גודל של 648,000 ₪ (נספח ד לתצהיר מירב).

סוף דבר אני מחייב את העירייה לשלם לעובדיה סך של 5,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל ובצירוף הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪.

יתר על כן, ערעור שהוגש על פסק דין זה, ע"א (מחוזי ת"א) 44886-04-15 עו"ד כהן נ. מדינת ישראל (להלן: "ערעור עו"ד כהן") היתקבל בחלקו וכך נקבע בסעיף 8 לפסק הדין: "בהנתן שהמשטרה אמונה לא רק על מניעת עבירות, גילוין, תפיסת עבריינים והעמדתם לדין, אלא גם על "קיום הסדר הצבורי ובטחון הנפש והרכוש" (סעיף 3 לפקודת המישטרה [נוסח חדש] תשל"א-1971), הרי שפועלם הראשון של השוטרים להפריד בין הניצים ולגרום למערער לצאת מהמונית השייכת לנהג, היה אך נכון וראוי, ומשהפרדה זו דרשה את עיכובו של המערער, שסרב לצאת מהמונית, אין למצוא כל דופי בעיכוב.

במצב בו התובע היה מעוכב, גם אם לקביעתי בדי עבד, שלא כדין, היה עליו להשמע להוראות השוטרים ועל השוטרים היה למנוע את הימלטותו מן התחנה, אלא שלא הייתה כל אינדיקאציה כי התובע עומד לברוח מן התחנה.

בעירעור עו"ד כהן בסעיף 20 לפסק הדין נקבע: ".. אין מניעה להניח כי אי שיחרורו של המערער עת יצא מהמונית וההחלטה להמשיך בהוראת עיכובו – אכן יכולים להחשב רק כהפעלת שיקול דעת לא נכון, כמוהם גם דרישת ההילוות לתחנת המישטרה, לרבות הצעידה אל עבר תחנת המישטרה, הכניסה לתחנה, והושבתו של המערער על ספסל בתחנה- שאף הם מצויים בגדרה של הטעות האפשרית בשקול הדעת. אולם עד מתי? מהו קו הגבול שאליו ניתן למתוח את ההחלטה נושא הבקורת כך שתחשב כטעות בשקול הדעת, שעם חצייתו תיבחן ההתרחשות במבחני הרשלנות? וכלום יתכן שכל המעורבים לקו באותה הטעות עת הפעילו את שיקול דעתם: גם השוטר סודאי, גם השוטרת גלית, גם החוקר אורנשטיין, גם השוטר שלומי רוטמן שדיבר עם הרענ"ח וגם הרענ"ח מאיר כהן בעצמו?

חרף זאת התבצר השוטר בעמדתו, אף הקשיח אותה, והורה על המשך החזקתו של המערער בתא המעוכבים למשך שעתיים נוספות.

בכל הנוגע לכליאת שוא, סעיף 27(1) לפקודה קובע הגנה למקרה שהמעשה נעשה תוך ביצוע צו עיכוב או צו מעצר שניתנו על ידי רשות מוסמכת "אף אם היה פגם בנתינתם". על כן , גם אם בדי עבד אני סבורה כי עיכובו של התובע היה שלא כדין וכי מעצרו לא נידרש, ויימן פעל על פי צו עיכוב שהוציא באותה עת ולאחר מכן על פי צו מעצר שהוציא.

...

בכל הנוגע לכליאת שווא, סעיף 27(1) לפקודה קובע הגנה למקרה שהמעשה נעשה תוך ביצוע צו עיכוב או צו מעצר שניתנו על ידי רשות מוסמכת "אף אם היה פגם בנתינתם". על כן , גם אם בדי עבד אני סבורה כי עיכובו של התובע היה שלא כדין וכי מעצרו לא נדרש, ויימן פעל על פי צו עיכוב שהוציא באותה עת ולאחר מכן על פי צו מעצר שהוציא.

בעניין זה מקובלת עלי טענת המדינה כי עומדת לה החסינות הקבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות מדינה) תשי"ב 1952 ועל כן אחריות המדינה חלה ברשלנות בלבד ועומדת לה אף ההגנה על פי סעיף 6 לפקודה, לפיה מקום שהשוטרים סברו בתום לב כי הם פועלים על פי הרשאה חוקית, ניתן לחייבה ברשלנות בלבד.

על כן אני דוחה את תביעת התובע ככל שהיא נוגעת לעוולות של כליאת שווא, תקיפה ונגישה.

בנוסף לפצוי בגין רשלנותם של השוטרים אשר הביאה אותם לבצע חפוש בכתובת אחרת מזו הנקובה בצו וכן הביאה לאירועים שהתרחשו בבית התובעים לרבות תקיפתם ומעצר התובע, וגרמו לנזקים עקב פגיעה בחרותו של התובע, ופגיעה בכבודם.

בהמשך נקבע שם: "גם בהנתן חובת זהירות מושגית וקונקרטית המוטלת על איש המישטרה, קיומו של נזק שניגרם בעקבות פעולת המישטרה אינו בהכרח, כשהוא לעצמו, אינדיקאציה להפרת חובת הזהירות. עשוי להיות כי איש מישטרה יעמוד בחובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו, ויפעל כאדם סביר בנסיבות הענין, וחרף זאת ייגרם נזק אגב הפעולה המשטרתית. השאלה היא, תמיד, האם במסגרת חובת הזהירות המוטלת על איש המישטרה, חלה עליו חובה לצפות את הנזק שארע בעקבות היתנהגותו, והאם הוא נקט באמצעים סבירים למנוע אותו. שאלה זו אחוזה באופן הדוק בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. עניינה במבחן האם איש מישטרה סביר היה צופה את היתרחשות התוצאה המזיקה בנסיבות המקרה, ונוקט אמצעים למניעתה (ענין לוי נ' משטרת ישראל, פסקות 6-11 לפסק דיני; ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337, 346 (1984)). יש, איפוא, לבחון את שאלת קיום החובה במנותק מהנזק, ואף לברר את שאלת הקשר הסיבתי בין הנזק להפרת החובה, ככל שזו ארעה." הדברים בע"א (מח' ב"ש) 24714-03-19 מדינת ישראל נ' אורי מכלוף מויאל, 10.06.19 , העוסק במעצר שלא כדין, יפים למקרה בנוגע לאחריות המישטרה בנזיקין: "בתביעה נזיקית בגין מעצר שלא כדין בוחן בית המשפט את חוקיות המעצר ואת השאלה האם נהגה המישטרה ברשלנות וחוסר סבירות. עצם קיומה של סמכות מעצר אינה חוסמת תביעה נזיקית. השמוש בסמכות צריך להתבצע תוך הפעלת שיקול הדעת באופן סביר, במכלול הנסיבות, על מנת שלא לפגוע שלא לצורך בזכויות יסוד של האזרח ובראשן הזכות לחירות. בשיקולי המדיניות הכלליים שמעצבים את חובת הזהירות של המישטרה כלפי האזרח, ניתן משקל לחשיבות הרבה של הפעלת כוח המישטרה לשם שמירה על החוק והסדר הצבורי, ולצד זאת ניתן משקל לחובה להבטיח את חירויות הפרט מפני הפעלת כוח מופרזת מצד המישטרה. האנטרס בפעילות המישטרה לשם שמירה על החוק והסדר הוא כמובן של הציבור בכללותו. על כן, כאשר אגב שמירת החוק והסדר המישטרה מפעילה סמכויות בצורה מופרזת, מתוך רשלנות, הנזק אינו צריך ליפול על האזרח הבודד אלא הציבור בכללותו, בדרך של חיוב בנזיקין. "(ס' 20 לפסק הדין).

ההתנהלות סביב עניין הטלפונים מחזקת את גרסת התובעים לפיה השוטרים זיהו את פנייתו של התובע לכיוון דלת הכניסה כניסיון לבריחה ולפיכך הסתערו עליו וריתקו אותו.

מאחר והחלטתי לקבל את רוב טענות התובעים ביחס לנסיבות הארוע, קרי כי לכל היותר התובע דיבר לא יפה לשוטרים ובקש לצאת מביתו לאחר שלא הוצג לו צו החיפוש, אין בסיס לטענה כי התובע נעצר בגלל שתקף שוטרים.

הנתבעת הפניתה לעמדתי בת"א (שלום אש') 58215-11-14 ביטון נ' מדינת ישראל – רשות המיסים, 6.4.17, שם הבעתי הסתייגות מפסיקת פיצוי בגין לשון הרע עקב פעולות חפוש או עיכוב, אולם שם דובר בחיפוש שנעשה כדין ולא ברשלנות.

...

ברע"א 4672/14 יהודה גליק נ' מדינת ישראל, 06.01.15 , שעסק בפיצוי בגין עיכוב שלא כדין נקבע כי: "גובה הפיצויים נגזר ממידת הרשלנות בה לקתה פעולת הגורמים המעכבים מחד גיסא, ומן הנזק שנגרם לפלוני מאידך גיסא, ובאומדן הנזק יש להביא בחשבון את אופיה של שלילת החירות – האם עיכוב בתחנת המשטרה או כליאה מאחורי סורג ובריח; את האופן בו התבצע העיכוב או המעצר – למשל, האם נעשה במקום הומה תוך פגיעה בשמו הטוב של האדם, או שמא הרחק מעיני הציבור; וכמובן את ארכה של שלילת החירות ..." ובהמשך- "הסכומים שנקבעו בפסיקה שונים מאוד ממקרה למקרה. כך למשל, בעניין אבודרהם עוכב התובע ונאזק על-ידי כוחות הביטחון, כאשר אלה סברו, בשגגה, שהוא נדרש לחקירה, אולם בדיעבד התברר כי לא כך היה. בית המשפט פסק לטובת התובע 5,500 ש"ח בגין סך נזקיו הלא ממוניים, וכן 3,000 ש"ח נוספים בגין החזר הוצאות ושכר טרחה. בת"א (שלום ירושלים) 4317/09 פדרמן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2012) נדון עניינם, בין היתר, של תובעים אשר עוכבו למשך חמש שעות בתחנת המשטרה בטענה כי הם בדרכם להתקהלות לא חוקית, ובית המשפט מצא כי לא היה מקום לעכבם שעה שלא היה מדובר בהתקהלות שאינה חוקית; בית המשפט פסק לטובת תובעים אלה 4,000 ₪ (שם, פסקה 65). בע"א (מחוזי ירושלים) 2542/08 נידם נ' בן גביר [פורסם בנבו] (2009) נדון מקרה בו עוכבו המשיבים למשך שלוש שעות ומחצה, בטענה כי הם הפרו את הסדר הציבורי בכך שהתאספו במרכז ירושלים על מנת לחגוג את מותו של יאסר ערפאת. בית המשפט קבע כי לא היה בפעילותם כדי להפר את הסדר הציבורי, ומכאן כי המשיבים עוכבו לשווא, ונפסק לכל אחד מהם סכום של 3,000 ש"ח בגין כך. בת"א (שלום תל אביב) 46575/01 עפרה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2003) נעצרה התובעת למשך 24 שעות בגין תלונה נגדה על הטרדות, אולם בסופו של יום נמצא, על-ידי בית משפט של מעצר, כי ספק אם היה מקום להשאיר את התובעת ללילה במעצר; בית המשפט שדן בתביעת הפיצויים באותו מקרה קבע, כי התובעת זכאית לפיצויים בגין כך בגובה 10,000 ש"ח." על בית המשפט לתת משקל לעצם העיכוב ונסיבותיו בקביעת גובה הפיצוי וכל מקרה ידון לגופו.

סוף דבר משטרה התרשלה עת הגיעו שוטרים לדירת התובעים בטעות וללא שבדקו באופן יסודי האם הכתובת בצו החיפוש תואמת לכתובת בה בוצע החיפוש.

לאור כל המפורט לעיל אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי בסכום כולל של 65,000 ₪ : סך של 10,000 ₪ לכל אחת מהתובעות 2 עד 5 ופיצוי נוסף בסך של 25,000 ₪ לתובע 1.

בין אלעזר אמסלם ת.ז. *** זקלין אמסלם ת.ז. *** מאיר אמסלם ת.ז. *** מרגריטה אמסלם ת.ז. *** יעקב אמסלם ת.ז. *** מלכה אמסלם ת.ז. *** כולם ע"י אלעזר אמסלם עפ"י יפוי כח שייקראו להלן: "אמסלם" ובין: מנחם רון ת.ז. *** מרח' אריה ורשבסקי 14/1 הר חומה ירושלים שייקרא להלן: "רון"; הואיל ומשפחת אמסלם רכשה, כמפורט בהסכמים, בתביעה ובתביעה שכנגד המצ"ב, שלוש דירות ברחוב לפידות מס' 7 וברח' השל"ג מס' 21 –ירושלים, עפ"י הסכמים מיום 22.10.09.

נזקיי הכבדים נגרמו בשל רשלנותו של עו"ד ארטמן שהפר את חובותיו המקצועיות, לרבות את חובות הנאמנות, הזהירות וההגינות".

ואולם, אפילו נהג הנתבע 5 שלא כהלכה, ואכן אגיע בהמשך למסקנה שניתן לסמן פגמים בהתנהלותו, הרי מאחר והפר מנחם עצמו את ההסכם, לא יהא בכך כדי להועיל לו. אין חולקין שבמועד ההיתקשרות הבסיסית ייצג עו"ד ארטמן את אמסלם, ואותם בלבד, בעוד שאת מנחם ייצג עו"ד שמעון גנסין שיצא מן התמונה בסמוך לאחר חתימת החוזה.

אני לא רוצה עיכוב בהליך שלי מול המבורגר כי אם יהיה לי עיכוב של צו מניעה מבית המשפט בעיסקה שלי עם המבורגר אני מפר את החוזה ואני מפסיד את הכל.

ואם בית המשפט מוציא צו מניעה אז כנראה שיש שופט בישראל שחשב זה נכון לעשות את זה אז אולי לא נכון לך כעורך דין למנוע את זה ששופט יקבל החלטה שאותו שופט חושב שהיא נכונה באותה נקודת זמן.

תוארו הרם של נתבע 8 לא עמד לו לעזר, ובמסגרת היתנהלותה הנכלולית של מישפחת אמסלם קיבל כבטוחה נכס שהוענק לי קודם כבטוחה, תוך שהוא מודע היטב לחובות אמסלם כלפיי, בהקף של לפחות 1,630,000 ₪, נכון לחודש דצמבר 2014". ברם, היותו של אדם דמוית ציבורית, ואף מודעות לחובותיו של מוכר דירה לאחרים, אינם חטא; בין הנתבע 8 לבין מנחם אין כלל יריבות חוזית, ועצם נכונותו לרכוש דירה עליה רשומה הערת אזהרה לטובת מנחם, ובידענו שהערת האזהרה לא נמחקה, ובצדק, אינה מקימה למנחם עילה כלפיו. טענות ב"כ מנחם בסיכומיו אך מבססות את המסקנה שכלפי נתבע זה, אין המדובר אלא בהליך סרק, וכך סיכם ב"כ את טענותיו: "הנתבע 8. הוכח שהתרשל בכך שביצע עסקה לרכישת זכויות הנתבעים 1 ו- 2 ברש"י 72 למרות שידע על הערת האזהרה לטובת התובע. הוא התרשל בכך שניכנס לעסקה זו בעניים פקוחות למרות ייעוץ משפטי שניתן לו טרם החתימה. הוא התרשל שלא פנה לתובע בזמן אמת לבדוק במה הדברים אמורים, הוא נהג בחוסר תום לב ובעשיית עושר בנגוד לדין על חשבונו של התובע. בעדותו הודה הנתבע 8 שהוא מחזיק בכספים בסך 450,000 ₪ לטובת התובע. כספים אלה יש לחייבו לשלמם לאלתר" (עמוד 230, שורות 14-9 לפרוטוקול).

...

סוף דבר כפי שפורט בהרחבה, בין מנחם לבין אמסלם היו קשרים עסקיים רבים, כאלה ואחרים, במשך תקופה ממושכת.

כנגזרת של מסקנה זו תידחה גם התביעה גם כלפי הנתבע 5, ואולם, מאחר ולא הקפיד עם צעדיו כפי הנדרש, יישא הוא בהוצאותיו.

על יסוד כל האמור, שתי התביעות נדחות.

הנושים, שהנם משקיעים פרטיים אשר השקיעו סכומי כסף ניכרים במניות של חברות פיקטיביות אשר הוצעו על ידי חברת "אפולו" ובעליה, צרפו לתביעתם גם את חברת הביטוח "איי. אי. ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ", אשר ביטחה את עובדי ובעלי השליטה של חברת ההשקעות במסגרת ביטוח אחריות מקצועי אולם התביעה כנגד חברת הביטוח נדחתה בשל כך שבעל השליטה בחברה, מר אילן מורגן, הסתיר מידיעת חברת הביטוח מידע אשר נוגע לעברו הפלילי.

הנאמנת אף הוסיפה וציינה בסיכום הדו"ח כדלקמן : "סיכום : מדובר ביחיד שקבל נגדו פסק דין של שלושה מיליוני ₪ עקב רשלנות מקצועית. היחיד פעל ברשלנות מקצועית – אך נאלץ לשאת במלוא הנזק עקב ביטול הזכות לשיפוי מחברת הביטוח. וזאת, עקב הצהרות שקריות שנתן מנכ"ל החברה טרם היתקשרות עם חברת הביטוח. היחיד נאלץ לשאת בנזק של הנושים למרות שלא שבית המשפט העליון קובע מפורשות כי הוא לא היה שותף למעשה המירמה אלא פעל ברשלנות מקצועית – ולמעשה ברשלנותו איפשר את התרמית. במצב רגיל היחיד היה זכאי לשיפוי מחברת הביטוח שביטחה את אחריותו המקצועית – אך חברת הביטוח קיבלה הפטר מחבותה – בית המשפט העליון הדגיש כי למעשה רמיה אלו היחיד אינו שותף. חרף זאת קבע בית המשפט המחוזי ואף העליון חזר על כך - כי היחיד דוד מלמד אשם בשיעור של 40% מהנזק שניגרם לנושים. מדובר במקרה קשה כאשר הנפגעים האמתיים הם הנושים שהשקיעו את מיטב כספם וחסכונותיהם והולכו שולל על ידי בעל החברה. היחיד – איפשר את מעשה הרמייה ולכן נאלץ לשאת בנזק. ליחיד שני נכסים – דירת מגורים בה הוא מתגורר היחיד ביחד עם אישתו הנכה. דירת המגורים ניתנה לאשת היחיד וליחיד על ידי סבתה של אישתו כדי שתתגורר בקירבת המשפחה, נוכח מצבה הרפואי. בנוסף ליחיד שליש מדירת ירושה – כאשר לאחותו בת השישים זכות לגור בה עד אחרית ימיה. במסגרת תוכנית הפרעון היחיד יידרש לגלם את זכויותיו בנכסים אלו". בדו"ח הממונה, אשר הוגש לבית המשפט בתאריך 7.3.2022 כחודשיים לפני עריכת דו"ח שמאי המקרקעין, צוין כי על פניו עולה ליחיד קיימות זיקה קניינית בשלושה נכסי דלא ניידי כדלקמן : נכס בגוש 10858 חלקה 45 תת חלקה 3 ; דירת מגורים בעכו בגודל 49 מ"ר שאותה ירש מאמו, גב' ליזה סבח (מלמד), ביחד עם שני אחיו על פי צוואה מיום 16.7.1997 ואשר שוויה המוערך הנו 490,000 ₪ ; דירת מגוריו הידועה כגוש 18209 חלקה 243 תת חלקה 2 שבה הנו מחזיק ביחד עם רעייתו) ששוויה המוערך נכון ליום 12.12.2021 הנו 1,830,000 ₪ ואשר רובצת עליה הלוואת דיור מ"בנק מזרחי" בסך של 383,424 ₪.

בכל הנוגע לדירה ברח' הפלמ"ח, טוענת הנאמנת כי יש להעדיף את הערכת שמאי המקרקעין מטעמה מיום 12.12.2021 שלפיה ערך הדירה הנו 1,830,000 ₪ וזאת בנגוד להערכה השמאית אשר בוצעה לבקשת היחיד מיום 16.5.2022 שלפיה שווי הדירה הנו 1,616,000 ₪.

שלפיה "קיימת הגבלה בירושה". במענה לטענות הללו טוענים הנושים כי היתנהלותה של הנאמנת גורמת לעיכוב רב ולעינוי דין כלפיהם, וכי בעיניין זה מדובר בהערה סטנדרטית אשר נרשמת על ידי קק"ל בכל הקרקעות אשר נימצאות בבעלותה, מה גם שבעניינינו מדובר בהערה אשר נרשמה לפני כשישים שנה, ואשר עודכנה במהלך שנת 2008, זמן רב טרם רשומו של היחיד כבעלים של מחצית מהדירה, כך שאין כל רלוואנטיות לנתון זה בשלב זה אלא רק בשלב מימוש הדירה.

דיון והכרעה : במקרה זה קיימת הסכמה בין כלל הצדדים שלפיה לאור פוטנציאל הישתכרותו של היחיד גובה צו התשלומים הראוי בנסיבות העניין הנו 4000 ₪, כאשר אליבא דעמדת היחיד יש מקום לחייבו בתשלום זה למשך תקופה של 3 שנים (ראה : סעיף 84 לסיכומי היחיד), בעוד שלפי עמדת הנאמנת והנושים יש מקום להאריך את משך תקופת התשלומים למשך פרק זמן של חמש שנים לפחות, בשל רשלנותו המקצועית החמורה של היחיד (ראה : סעיף 70 לתגובת הנושים לסיכומי היחיד ; סעיפים 11-12 לסיכומי הנאמנת ; סעיף 4 לתגובת הנושים לסיכומי הנאמנת), כך שעיקר המחלוקת מיתמקדת בסוגיית מימוש דירת מגוריו של היחיד והשווי שיש לייחס לזכויות שקבל בירושה מאמו המנוחה.

ידוע לבית המשפט כי מדובר בתקופת תשלומים מוארכת, ואולם, מדובר במקרה מיוחד וחריג, המצדיק חריגה מהותית מהכללים הסטנדרטיים החלים במקרים שאינם חריגים, ולא מצאתי לנכון, לאור נסיבות צבירת החוב, למצוא איזון ראוי יותר בין זכות היחיד לשקום כלכלי, לאנטרס הנושים (ובשולי הדברים אציין, קשה לראות כיצד יכול אדם לצפות כי נושיו שהיו לקוחותיו בתחום ההשקעות ויצאו כשידיהם על ראשם, ולאחר שהוכרע שהוא התרשל הרשלות מהותית בקיום החובות המוטלות עליו, ייוותר עם מסת נכסים משמעותית כאילו דבר לא ארע).

...

אני סבור כי הואיל והיחיד אמנם התרשל, ואפילו רשלנות חמורה, אין מדובר במקרה בו אין להחיל את ההפטר על החובות הללו, הגם שנוצרו בשל מרמה של מר מורגן, שכן היחיד לא הורשע בעבירה פלילית של מרמה, וכאשר היקף האחריות שלו נבחן על ידי בית המשפט העליון, הוא חויב בגין רשלנותו ולא בגין פעולות מרמה.

בהתאם אני מורה על מתן צו לשיקום כלכלי בהתאם לסעיף 161 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי לחוק ובהתאם לתנאים כדלקמן :  חובת התשלומים - על היחיד להוסיף לקופת הנשייה סך של : 240,000 ₪ בגין רכיב בהשתכרות (4000 ₪ למשך תקופה מוארכת של 60 חודשים).