רשות ערעור על פרסום תמונת קטינה נפגעת עבירה

במקרים המתוארים באישומים 4-2, התחזו שוטרים לקטינה כבת 12 (להלן: הקטינה), ושוחחו עם המבקש בצ'אט. במהלך השיחה נושא האישום השני, ביקש המבקש תמונה של הקטינה, ושאל אותה "יש לך שערות למטה?". בשיחה נושא האישום השלישי, שלח המבקש לקטינה תמונת תועבה, המציגה קטינה החושפת את איבר מינה, ובקש ממנה לשלוח לו תמונה דומה.

בהמשך לכך, עמד בית המשפט על הערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשיו של המבקש, ועל פוטנציאל הפגיעה הרב הטמון בהם.

על יסוד האמור, ובהיתחשב בחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות; בהודאתו של המבקש במעשיו; ובהליך הטיפולי שהחל המבקש באופן פרטי, כפי שעולה מחוות דעת המומחה שהוגשה מטעמו, השית בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 7 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור המבקש עבירה כלשהיא לפי פרק ה' לסימן י' לחוק העונשין; 5 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור המבקש עבירה כלשהיא לפי החוק למניעת הטרדה מינית, או עבירה של החזקת פירסום תועבה ובו דמותו של קטין.

בית המשפט המחוזי דחה את העירעור, בציינו כי עונש המאסר שהושת על המבקש "לא חורג ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות נושא הרשעתו של המערער [המבקש], ומקיים את הצורך שקיים עדיין להרתיע אותו ואת הצורך להרתיע עבריינים כמותו בעידן הווירטואלי". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי נוכח מסוכנותו המינית של המבקש, "שנותרה בעינה למרות ההליך הטיפולי שבו הוא מישתתף", אין "לכפות על הממונה על עבודות השרות לשלבו בעבודות שירות, כפי שמבקש בא כוחו". הבקשה לרשות ערעור ביום 10.10.2016, הוגשה בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

...

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים א' טל – נשיא; ז' בוסתן; ו-ש' בורנשטין), בעפ"ג 19491-10-15, מיום 18.9.2016, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת ע' רון – סג"נ), בת"פ 32089-03-14, מיום 6.9.2015.

מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

סבורני, כי העונש שהושת על המבקש אינו משקף סטייה כלשהי ממדיניות הענישה המקובלת במקרים כגון דא, וצדק בית המשפט המחוזי, עת קבע כי אין לכפות על הממונה על עבודות השירות "למצוא" למבקש עבודה מתאימה.

לאור האמור, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.

נוכח האמור, השית בית המשפט המחוזי על המבקש חודשיים מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות ותשלום קנס בסך 5,000 ש"ח. בנוסף, ביטל בית המשפט המחוזי את צו איסור הפירסום על פרטיו המזהים של המבקש ותמונתו.

כאמור החלטנו ליתן רשות ערעור בבקשה ברע"פ 1201/12 ולדון בה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה גם בשאלת המודעות לקיום יסודות העבירה אצל אדם המשתמש בתקשורת מקוונת ואנונימית.

בית משפט השלום נעתר לבקשתו של מבקש 2 והורה כי "צו איסור הפירסום החלקי במתכונת שנקבעה על-ידי ביהמ"ש עליון יעמוד בעינו... ככל שהנאשם יגיש ערעור על הרשעתו עד להחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי". יצוין כי תוך כדי ניהול המשפט נגדו, הגיש מבקש 2 תלונה לנציבות תלונות הציבור על שופטים במסגרתה טען כי נגרם לו ענוי דין בגין התמשכות משפטו לאורך שלוש שנים ומחצה מאז הגשת כתב האישום.

זאת הן נוכח אופי העבירה בה הודה מבקש 2 שמצריכה הגנה על קטינים מפני הטרדות באנטרנט והן כיוון שלא הוכח כי תהיה פגיעה בעבודתו ובפריון של מבקש 2 וזוגתו (פסק הדין מפי כב' הנשיאה ד' ברלינר, וכב' השופטים ג' קרא ומ' סוקולוב).

...

ברם, סבורני כי נסיבותיה של פרשה זו אינן מצדיקות דיון בשאלות כבדות משקל אלה בשים לב לנסיבות העובדתיות הפרטניות לאורן לא ניתן לבסס טענה כי פעילותו של ערוץ 10 פגעה בזכות להליך הוגן.

במחלוקת זו, מקובלת עליי עמדתו של השופט נ' הנדל.

כפי שסקר חברי, לשונו הברורה של סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, יחד עם התפתחות הדוקטרינה בפסיקת בית משפט זה, מובילה למסקנה כי דוקטרינת ההגנה מן הצדק מהווה "אכסניה" הולמת להגנת פח היקוש.

משכך, נקודת המוצא היא כי ישנן ראיות ברמת חשד סביר, ולא ניתן לקבל את הטענה כי עובר למתן ההחלטה על אי פירסום שם המבקש, נחשפו בפני הערכאה הדיונית ראיות נוספות ששינו מתמונה זו. מכאן הבקשה שלפניי.

אשר לשאלת גרימתו של "נזק חמור" – המבקש סבור כי כלל "אין צורך" בהוכחת הטענה שפרסום שמו של אדם העומד לבחירת הציבור כחשוד בבצוע עבירת רצח יהיה בו כדי לפגוע בו באופן חמור יותר מאדם שאינו עומד לבחירת הציבור, ופגיעה זו תלווה אותו זמן רב לאחר שהחשדות יתבררו והתיק נגדו ייסגר.

באת כוח המדינה בתגובתה בכתב הביעה "הסכמה לבקשה להותרת איסור הפירסום על כנו, בשלב זה". לצד זאת, טענה כי בקשת רשות העירעור אינה עומדת בקריטריונים הנדרשים, משאינה חורגת מעניינו הפרטי של המבקש ועוסקת אך בשאלת יישום הפסיקה והפעלת שיקול הדעת של בית המשפט המחוזי.

יחד עם זאת, כפי שעולה מסעיף 70(ג) לחוק בתי המשפט וסעיף 24א לחוק הנוער טפול והשגחה, לבית המשפט הסמכות להורות על פירסום גם בעיניינם של קטינים: 70(ג) לא יפרסם אדם בלי רשות בית המשפט פירסום בעיניינו של קטין כאמור בסעיף 24(א)(1) לחוק הנוער (טפול והשגחה), התש"ך-1960; סעיף 24 לא יחול על פירסום שהתיר בית המשפט ועל פירסום כאמור בפיסקה (1) לסעיף 24(א) שנעשה על ידי המישטרה או מטעמה לשם חקירת עבירות, חקירת מוות או חפוש אחרי קטינים שנעלמו כשאין להמנע מהפרסום.

...

לאור כל האמור, המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה משהתיר את גילוי פרטיו.

לבסוף, המבקש ציין כי עניינו מעורר "שאלה חוקתית" – היקפה של זכות הציבור לדעת למול הזכות לשם טוב, לכבוד וחזקת החפות, לצד שאלת פרשנות הוראות חוק הנוער הרלוונטיות לסוגיה זו. נוכח זאת, נטען כי מדובר בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינו הפרטי, באופן המצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". מנגד, משיבים 2-1 סבורים כי דין הבקשה להידחות, משטענות המבקש מתייחסות לעניינו הפרטני ואינן מצדיקות מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". לגישתם, החלטת בית משפט המחוזי מפורטת, מנומקת וניתנה תוך יישום נכון של ההלכות המחייבות בעניין עיקרון פומביות הדיון – עיקרון יסוד חוקתי.

בסיכומו של דבר, דין בקשת רשות הערעור להידחות, והחלטת בית המשפט המחוזי להיוותר על כנה באופן המתיר את פרסום שמו ופרטיו של המבקש.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

החלטתי זו תפורסם אף היא במלואה.

למען שלמות התמונה, יצוין כי לעתירה צורפה כמשיבה גם ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת.

אגב כך קבע השופט נ' הנדל, את הדברים הבאים: "המחוקק יצר בסעיף 17 הסדר מפורט. נקבע כי נפגע עבירת מין או אלימות חמורה (כבעניינינו) זכאי לקבל מידע לגבי האפשרות שהתביעה תגיע עם הנאשם להסדר טיעון, וכן לגבי פרטיו של הסדר הטיעון המתגבש. כמו כן זכאי נפגע העבירה להביע עמדתו בעניינים אלו לפני רשויות התביעה. ודוק: המחוקק לא העניק לנפגע העבירה זכות להיות נוכח בישיבות שמקיימת הפרקליטות עם הנאשם וסנגוריו, במהלכן נידון הסדר הטיעון. במילים אחרות: הזכות לעידכון איננה מקנה לנפגע העבירה זכות לנוכחות. אזכיר גם כי מהודעת המדינה עולה שהיא נוהגת לעדכן את נפגע העבירה בפרטי ישיבות הגישור שהתקיימו. נדמה כי בכך התמלאו דרישות המחוקק. משזהו המצב, אינני רואה עגון בדין לדרישת המערער לאפשר לו בנוסף להיות נוכח בהליכי הגישור מכוח סעיף 17 לחוק. [...

בהחלטה מיום 16.12.2021 התקבלה בקשת העותרת לעניין פתיחת הדלתות, תוך שנפסק כי: "נאסר פירסום כל פרט שעלול להביא לזיהוי הקטינה, נפגעת העבירה, בכלל זה שמה של אמה של הנפגעת ושמו של [הנאשם]". משאלו הם פני הדברים, לא ברור על מה מלינה העותרת לעניין זה. שלישית, התבקש כי בית המשפט יורה למשיבה 1: "לוודא נוכחות המתלוננת או נציג מטעמה בכל הדיונים בהליך ובכלל זה בכל הדיונים במסגרת הליך גישור פלילי". טענה זו נידונה בהרחבה לעיל, ואין מקום לשוב על הדברים.

נוסף על כך, יש לבחון את שאלת זכות העירעור של נפגע עבירה, על רקע הכלל שלפיו לא ניתן לערער על החלטות ביניים בהליך פלילי, ובראי תכליותיו של כלל זה (ראו עמדתו של השופט נ' הנדל, בע"פ 8417/13 הנ"ל, שלפיה הליך כאמור מהוה החלטת ביניים (פס' 4 לפסק-דינו); בג"ץ 3233/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 4 (28.4.2013)).

...

לגופם של דברים, העותרת טוענת כי בהליך הפלילי לא נערכה בחינה שיפוטית של דיות הראיות, משקלן וקבילותן; וכי בחינה כזו מחייבת את המסקנה שמכלול הראיות בתיק מספיק להרשעת הנאשם באישום כפי שהוגש במקורו לבית המשפט.

ההכרעה בסוגיה זו אינה נדרשת לענייננו, ולפיכך אני סבורה כי ראוי להותירה למקרה המתאים (אשר לקושי הטמון בהכרעות שיפוטיות תיאורטיות, שלא אגב מקרה קונקרטי, ראו בג"ץ 5969/20 שפיר נ' הכנסת, פס' 5 לפסק-דינו של השופט נ' סולברג (23.5.2021)).

בית משפט זה (השופט נ' הנדל) הביע עמדתו כי קיימים קשיים בלתי-מבוטלים בהכרה בזכות ערעור כאמור, אם כי, בסופו של דבר לא הכריע בעניין, בין היתר, בהינתן הסכמת המדינה לדיון בערעור לגופו, וכן בשל חשיבות הסוגיות שנדונו שם. נקודת המוצא היא, כי זכות ערעור אינה מוקנית באופן "אוטומטי", אלא מכוננת מכוח הוראה מפורשת בחוק (ראו, מני רבים: בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, מב(1) 355, פס' 6 לפסק-דינו של השופט מ' שמגר (1988)); ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל, מב(1) 732, פס' 2 לפסק-דינו של השופט מ' בייסקי (1988); בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, נז(4) 443, פס' 17 (2003)).

אמנם, בעניין חסן נקבע כי קביעתה של הערכאה הדיונית בעניינו של עד סרבן היא "פסק-דין"; אולם גם בהקשר זה, ספק אם ניתן ללמוד בהכרח מהמסקנה שם, לכל מקרה שבו מכריע בית המשפט ביחס לבקשתו של נפגע עבירה, הטוען לפגיעה בזכויותיו בקשר להליך הפלילי.

· כן מצאתי להפנות, בשינויים המחייבים, לפסק הדין של בית הדין הצבאי לערעורים ע 3/22 סגן רום אברגיל נ' התובע הצבאי הראשי, היתקבל ערעור המאשימה על קולת עונשו של הנאשם אשר הורשע בשורה ארוכה של עבירות מין ופגיעה בפרטיות לאחר שבמשך תקופה של 3 שנים צילם עשרות חיילות, קצינות ועשרות נשים נוספות שזהותן אינה ידועה למאשימה בלא ידיעתן כשהן ערומות או ערומות למחצה, ובחלק מן המקרים ערך את התמונות לסרטונים בכדי לספק את יצרו.

· הנזק שהיה צפוי להגרם מבצוע העבירה – ברי, כי פירסום תמונות חושפניות ואשר חלקן בעלות תוכן מיני בוטה, הגם שהן ערוכות, של מאן דהוא עלול להביא לפגיעה בשמו הטוב, בפרטיותו ובשלוות נפשו.

מדובר בתופעה מסוכנת, מחפיצה ואלימה, ויש לפעול למיגורה – בראש ובראשונה בכלים חנוכיים, בבית ובבית הספר, ובה במידה נודע תפקיד מרכזי לרשויות החוק האמונות על האכיפה.

" שנית, חלק מנפגעות העבירה הנן קטינות אשר תמונותיהן נערכו על ידי הנאשם והן הוצגו בהן באופן מיני וחושפני וברי, כי במידה ונפגעות אלה תיחשפנה לתמונות אלה הדבר עלול לפגוע בנפשותיהן הפגיעות וכן, להביא לפגיעה חברתית בהן מצד אחרים אשר נחשפו או יחשפו לתמונות אלה בעתיד.

...

אני מחייב את הנאשם לשלם פיצוי לכל אחת מן המתלוננות בסך של 2,000 ₪ וזאת, בתוך 6 חודשים מהיום.

<#5#> החלטה לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לעניין זה ובעיקר לאור קביעותיי ומסקנותיי במסגרת גזר הדין, לרבות התמונה העולה מחוות הדעת שהוגשו בעניינו של הנאשם, סבור אני כי אין מקום לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל.

סוף דבר, אני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל בלבד וזאת עד מחר 13.7.23 שעה 14:00.