לאחר עיון בחומר שבתיק, ולאחר ששמעתי את העדויות מטעם הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה, ולהורות על סילוק ידו של הנתבע מן הדירה, באשר הוא אינו זכאי למעמד של דייר מוגן בה. להלן יובאו טעמיי למסקנה זו.
טענתו של הנתבע לזכות להמשיך ולהחזיק בדירה נובעת מהוראות סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972, אשר קובע את הזכות להחשב דייר מוגן ממשיך בהיעדר בן-זוג לדייר המוגן שהלך לעולמו:
"באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם."
כאשר מדובר בילדיו של הדייר המוגן החוזי, מתקיימים שני תנאים, שרק בהתקיים שניהם גם יחד, קמה זכותו של מי מילדי הדייר החוזי לרשת את זכותו:
מגורים משותפים עם הדייר המוגן החוזי במשך שישה חודשים קודם לפטירתו של הדייר החוזי;
היעדרה של דירה אחרת למגורי הדייר הממשיך.
גם מקום חנייתן של המכוניות שאוסף הנתבע אין בו כדי להעיד על מקום מגוריו, וההסברים שניתנו לעניין זה – אינם חורגים משורת ההיגיון, ואילו הרישום במירשם האוכלוסין – אף שהוא מהוה ראיה לכאורה לנכונותו, ודאי אינו בבחינת ראיה חלוטה, וכפי שציין בית המשפט המחוזי תל-אביב – יפו בע"א (תל-אביב) 71013-02-19 ברזלי נ' שאול (פסק דין מיום 6.2.20202) (להלן: "עניין ברזלי"):
"לטעמי, לא ניתן להגיע למסקנה לגבי מגורי דייר לצורך סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר רק מן הרישום במשרד הפנים. הרישום במשרד הפנים אכן מהוה ראייה לכאורה לנכונותו לצורך כך שיוכלו רשויות המדינה לקבוע כי משלוח דואר לכתובת הרשומה יהווה בידם ראייה לקבלתו ולכך שדבר הדואר אמור להיתקבל על ידי הנמען. אולם אין ברשום די כדי להוכיח מגורים במשך מחצית השנה האחרונה לצורך סעיף 20(ב)."
יוער כי בקשת רשות ערעור על פסק הדין בעיניין ברזלי נדחתה בהחלטת בית המשפט העליון (כב' השופט (כתוארו אז) עוזי פוגלמן) ברע"א 1502/20 (14.4.2020).
כך עולה, בין היתר, מתצהירה של גב' יהודית צוקרן, אחותו של הנתבע, במסגרת הבקשה לסעד זמני:
"הורי בני הזוג לוי ז"ל הגיעו למדרגות הרבנות ובמסגרת הסכם שנחתם בינהם הדירה ברחוב אריאל יועדה לאם המשפחה ושם היא גידלה את ילדיה ואילו אבי המשפחה משה לוי חיפש לעצמו דירה חלופית למגוריו הוא" (סעיף 21 לתצהיר גב' צוקרן)
ובסעיף 21 לאותו תצהיר:
"בשנת 1980 קיבל מר משה לוי ז"ל את הפיצויים הקשורים לתאונת הדרכים אותה עבר ובכספים שקבל רכש את הזכויות בדירה לדיירות מוגנת וחתם על הסכם עם מר מ. גורביץ ואילו ביתרת הפיצויים הוא רכש את הזכויות ממשרד השיכון לצורך מדור לאישתו וילדיו. הדברים הוסדרו במסגרת ההסכם בין הצדדים אולם, שוב נוכח אזלת ממון לא הושלם הרישום של הדירה על שם האשה אגב הגרושין ואף לא הוסדר הרישום כלל."
מכאן שלפי גירסתו של הנתבע עצמו, בתצהירה של אחותו, ברור כי הדירה ברחוב אריאל הייתה אמורה להרשם על שם אמו של הנתבע, ולאחר פטירתה – על שם יורשיה, הם ילדיה – ובהם הנתבע עצמו (וראו לעניין זה גם סעיף 23: "הזכויות בדירה אינם [כך במקור – ע"י] שייכות למשה לוי ז"ל אלא לאם המנוחה..."), ובהמשך: "זכויות הפוטנציאליות בדירה של המשיב הנם בהקף המקסימלי של 1/6 (שישית) חלקים בלבד".
בסיכומיו מציין ב"כ הנתבע, כי יש "ערפל סביב מהות הזכות בדירה האחרת" (סעיף 30 לסיכומים).
...
לאור קביעה זו, אין מנוס מקביעה כי הנתבע מחזיק בדירה ללא זכות שבדין, כי הוא אינו בעל זכויות דיירות מוגנת בדירה, וכי עליו לסלק ידו ממנה ולהשיב את החזקה בה לתובעים.
סוף דבר
על יסוד האמור, התביעה מתקבלת, במובן זה שניתן צו המורה לנתבע לפנות את הדירה, כהגדרתה לעיל, ולמסור את החזקה בה, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ השייך לו או למי מטעמו.
בנסיבותיו הייחודיות של הליך זה, ואף שהנתבע מחזיק בדירה שלא כדין כבר מיום 18.3.2020, אני קובע את מועד הפינוי בפועל ליום 2.10.2022 בשעה 13:00, על מנת לאפשר לנתבע להיערך בהתאם.
