רשות ערעור על פסק דין בעניין פינוי רוכלים ללא רישיון מאילת

ראשית, פסקי הדין האמורים עוסקים בחלקה 12 ההיסטורית, כפי שנאמר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי: "בשאלה זו קיבל ביה"מ קמא את גרסת התביעה, בין השאר ביסס ביה"מ את מסקנותיו על המוצג ת/3 ממנו משתמע כי שטח המריבה מהוה חלק אינטגראלי מהחלקה 4242/12 שהוקצתה בזמנו ע"י הבעל הרשום - רשות הפיתוח - למשרד השיכון שבשמו הוגשה התלונה נשוא הדיון..". מכאן שאין בפסק הדין קביעות לגבי הזכויות בחלקה 367 נושא הדיון בתביעה זו. הן בהכרעת הדין שניתנה על ידי בית משפט השלום ברחובות והן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי צויין כי המנוח "החזיק כחוק" בשטח מסויים מהחלקה.

בהקשר זה ראיתי להפנות לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מפי כב' השופט סובל בת.א (מחוזי י-ם) 1323/99 ליאל בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (3.4.2013) (להלן:"עניין ליאל"), שם נפסק: "הדין הוא שאדם המחזיק בקרקע עשוי לרכוש כלפי בעליה זכות (אישית) להחזקה בה, גם בהיעדר הסכם מפורש המתיר לו זאת. במקרה כזה, רואים את המחזיק כבעל רישיון (בר-רשות) מכללא להחזקה. הרשות מכללא נלמדת מהסכמתו בשתיקה של הבעלים, שחרף מודעותו להמצאות מסיג גבול במקרקעין נימנע מלפעול לסילוקו. המנעות זאת מספקת כשלעצמה כדי להסיק כי בעל הקרקע השלים במהלך הזמן עם החזקתו של מסיג הגבול, ולפיכך כל עוד לא יודיע הבעלים על ביטול הרישיון לא ייחשב המחזיק למסיג גבול" הנתבעת הפניתה בסיכומיה לפסק הדין בע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210 (להלן:"עניין טבוליצקי"), שם נפסק בעמ' 214: "הלכה פסוקה היא... שלשם יצירת רישיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה היתנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע, ושבמשך כל אותו זמן נימנע בעל הנכס מתגובה כלשהיא למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו, וליצור רישיון מכללא (implied license) שלא היה קיים מלכתחילה... אין צורך להדגיש שרישיון מכללא שכזה הנו רישיון חינם גרידא (bare license) לתקופה בלתי-מוגדרת שאותו רשאי בעל המקרקעין לבטל בכל עת". כן ראו בג"ץ 45/71 קרושבסקי נ' עריית תל-אביב-יפו, פ"ד כה(1) 792, 797 : "מתן רשות לשימוש במקרקעין אינו צריך מילים מפורשות... הרשות יכול שתנתן על ידי הודאה בשתיקה, המעידה על כך שהבעלים השלים עם המעשה" משמדובר ברשות מכללא להחזקת המקרקעין, שהנה רשות חינם – ויודגש, התובעת לא טענה ולא הוכיחה כי שילמה דמי חכירה, דמי שכירות או דמי שימוש עבור החזקתה במקרקעין, הרי שרשות חינם זו ניתנת לביטול או להפסקה על ידי הבעלים בכל עת, ראה לעניין זה, ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא (3) 433,439 (1977) (להלן:"ענין מזרחי") ופסק הדין בעיניין טבוליצקי הנ"ל שם בעמ' 214 .

בפסק הדין בפרשת אוחנה הנ"ל, שעסק בפנוי דוכני רוכלים מהטיילת באילת, ניתנה למערערים ארכה של תשעה חודשים ממועד פסק דינו של בית המשפט העליון, לבצוע הפינוי.

בהיעדר הסכמה בדבר חיוב התובעת בדמי שימוש ובדבר גובה התשלום, יש לראות ברשות מככלא שניתנה לה כרשיון חינם לתקופה בלתי מוגדרת שהסתיימה עם מתן ההודעה על הפסקת הרשות, דהיינו עם הגשת התביעה שכנגד.

...

סוף דבר מהנימוקים המפורטים ראיתי לדחות את התביעה להצהיר כי התובעת הינה בעלת זכות החכירה לדורות בחלקה 367 בגוש 4242 בראשון לציון.

בנסיבות העניין ראיתי לקבוע כי התובעת החזיקה במקרקעין כברת רשות מכללא, רשות הנלמדת בנסיבות העניין משתיקת הבעלים וכי הרשות הופסקה ובוטלה, במועד הגשת התביעה שכנגד לפינוי סילוק יד, כך שדין התביעה שכנגד, לפינוי וסילוק יד להתקבל.

התביעה לדמי שימוש ביחס למועדים שעד הגשת התביעה שכנגד , נדחית.

על פסק הדין הקודם הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 1546/11), שנידחה ברובו.

ובהמשך: "לכאורה הסעד של פינוי מתחייב מן ההצהרה שניתנה, אותה אנו מאשרים כאמור. גם את פסק דיננו זה אין לפרש אחרת. פסק דיננו זה איננו בגדר היתר למערערים להמשיך בפעולות הרוכלות בטיילת. משהוחלט כי המערערים עוסקים ברוכלות בטיילת שלא כדין, לכאורה מתבקש שיעזבו את המקום גם בלי צורך בצוים של בית המשפט" (פסקה 7 לפסק הדין).

הזכות לידרוש פינויים של המקרקעין אינה מותנית בתנאים, או במתן פיצוי קודם, כפי שנקבע בענין כדורי: "זכות הפינוי העומדת לבעלי הקרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה במקרה זה בזכות הפיצויים של בני הרשות. סיום הרשות מזכה את בעל המקרקעין לקבלת ההחזקה בחלקה מידי בני הרשות; בני הרשות מצידם זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון". לרוכלים אשר הישתלטו על הטיילת, מוענק יתרון בלתי מוצדק על פי ציבור המבקרים, באישורו של ראש העיר הקודם מר גבי קדוש, שכבר נקבע כי ניתן בחוסר סמכות ותוקפו פג זה מכבר, אך הרוכלים מבקשים להנציח את המצב הקיים.

בנוסף, היתעלם ב"כ הנתבעים מהקביעה, שאושרה אף היא ע"י בית המשפט העליון, כי מתן רישיונות רוכלות במיגרש חלופי יוסדר באמצעות ועדת רישיונות, שתוקם על ידי עירית אילת ותפעל על פי קריטריונים שוויוניים ושקופים (עמ' 44 לפסק הדין הקודם).

...

לפיכך נעתר בית המשפט העליון, לא בלי היסוס, לבקשתו של ב"כ הנתבעים דאז, עו"ד ליבאי, כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, לדיון בטענותיהם בנוגע לצו הפינוי.

לסיכום - רצונם של הנתבעים "לחשק" את התובעת או את עיריית אילת, ולהבטיח לעצמם מקום חלופי במגרש 40 דווקא, כתנאי לפינויים מהטיילת, אינו מקובל ואני דוחה את דרישתם.

יש לקוות, כי מעתה ואילץ תוסדר חלוקת רישיונות הרוכלות ומיקום דוכני הרוכלים באילת על פי אמות מידה של הגינות ושוויון, כנדרש מרשות ציבורית המחזיקה במקרקעי ציבור, כפי שקבע כב' הנשיא שמגר בבג"ץ 5023/91 פורז נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מו(2) 723, 801: "מקרקעי הציבור צריכים להתנהל לפי אמות מידה ממלכתיות. אימוץ אמת מידה כאמור הוא בגדר חובתן של רשויות ציבור בכל ענייניהן, ועל אחת כמה וכמה ככל שהדבר נוגע לטיפול ברכוש שהוא בבעלותו של הציבור כולו. תירגומן של אמות המידה האמורות לאופני התנהגות מצביע, בין היתר, על החובה לנהוג בהגינות ובשוויון ועל-פי כללי המינהל התקין". סוף דבר בית המשפט העליון אימץ במלואה את הקביעה, כי הנתבעים עוסקים ברוכלות בטיילת שלא כדין והביע דעתו, כי לכאורה מתבקש שיעזבו את המקום, גם בלי צורך בצווים של בית המשפט.

אשר על כן, אני מורה על מתן הסעדים המפורטים כדלקמן: סילוק ידם של הנתבעים ו/או מי מטעמם משטח הטיילת הצפונית, פינוי המטלטלין וכל המחוברים המצויים בשטח הטיילת, תוך הותרת המקום נקי ומסודר.

בית משפט השלום באילת ת"א 1044/05 מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל נ' רוקסא ואח' ת"א 1787/07 קורץ נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח' ת"א 1584/06 רוקסא נ' מדינת ישראל ואח' 28 בנובמבר 2017 לפני כבוד השופטת שוש שטרית בעיניין ת"א 1044/05 התובע מנהל מקרקעי ישראל על ידי בא כוחו עו"ד **** טויטו הנתבעים 1. אלי רוקסא 2. זוהר רוקסא על ידי באי כוחם עו"ד א' שמרון ואח' בעיניין ת"א 1584/06 התובעים 1. אלי רוקסא 2. זוהר רוקסא על ידי באי כוחם עו"ד א' שמרון ואח' הנתבעים 1. מדינת ישראל 2. עריית אילת 3. מנהל מקרקעי ישראל על ידי בא כוחם עו"ד **** טויטו בעיניין ת"א 1787/07 התובע מיכאל קורץ על ידי באי כוחו עו"ד א' שמרון ואח' הנתבעים 1. מנהל מקרקעי ישראל 2. עריית אילת על ידי בא כוחם עו"ד **** טויטו 3. לאה רוקסא 4. אלי רוקסא 5. זוהר רוקסא על ידי באי כוחם עו"ד א' שמרון ואח' פסק דין

נקדים גם להפנות לקביעת בית המשפט בע"א (מחוזי ת"א) 3394/02 מנהל מקרקעי ישראל נ' וליד אלדח, פ"מ תשס"ד (1) 374 (2005): "כשאין מדובר בקרקע פרטית, אלא במקרקעי ציבור, אין המדינה מוחזקת כמודעת למצבם במשך השנים. לכן, על המשיב היה להוכיח שהמדינה או המערער ידעו על דבר חזקתו..." ונאמר כי ידיעתה של "המדינה" – אגף הדיג שבמשרד החקלאות (מכתבי משרד החקלאות, מפת הדיג ורישיונות דיג) ועיריית אילת על שימוש והחזקה של רוקסא וקורץ ברצועת החוף לפעילות דיג מכוח רישיונות הדיג שהיו בידם בתקופות שונות־ אינה שקולה ולא יכולה להיות שקולה לידיעתו והסכמתו של מנהל מקרקעי ישראל.

על תכליתם של מקרקעי ייעוד עמד בית המשפט בעע"מ מינהליים 2273/03 אי התכלת שותפות כלכלית נ' החברה להגנת הטבע, תק־על 2006 (4), 3390, 3404 (2006) שם ציין: "תכליתם של מקרקעי ייעוד להבטיח כי הציבור לא ינושל ממקרקעין המשמשים במישרין לתועלתו (י' ויסמן, דיני קנין – חלק כללי (תשנ"ג) 276; כן ראו פסק הדין שניתן בת"א 7139/03 מנהל מקרקעי ישראל נ' עריית אילת ואח' אשר ציינו לעיל, ויפה לעניינו גם כאן). פינוי רוכלים מטיילת אילת בה ישבו ועבדו בידיעה ברורה של כל הרשויות הרלוואנטיות ואשר העלתה את סוגיית מעמדו של המנהל כמופקד על ניהול מקרקעי המדינה בין היתר כנגזרת של חיוניותם וחשיבותם של מקרקעי המדינה כמשאב צבורי חיוני בעל ערך רב ומוגבל. כן ראו בעע"מ 10277/06 חברת פנינת אילת בע"מ נ' הועדה המחוזית לתיכנון ולבנייה דרום, שם היתייחס בית המשפט לצורך להבטיח את השמירה על חוף הים באילת כמשאב טבע.

מכאן, וגם אם יקבע כי לא קיים בידם רישיון בלתי־הדיר, מכוח רשות מפורשת או רשות מכללא הרי שממילא, ניתנה להם על ידי המנהל הבטחה שלטונית, לפיה זכויותיהם ביחס לרצועת החוף יוסדרו באופן פורמאלי, בין אם על דרך של מתן הרשאה לשימוש ברצועת החוף (כך שיהיה נגיש לציבור, אך בה בעת יוכלו חברי הקבוצה להפעיל במקום אטרקציה תיירותית, כגון כפר דייגים או מסעדה) ובין אם על דרך של פינוי רצועת החוף והקצאת מקרקעין חלופיים לטובת חברי הקבוצה.

...

סוף דבר דין תביעת מנהל מקרקעי ישראל לסילוק ידם של אלי וזוהר רוקסא מהמקרקעין – להתקבל.

דין תביעת המנהל לחייב את אלי ואת זוהר רוקסא בדמי שימוש ראויים – להידחות.

דין תביעת אלי וזוהר רוקסא וקורץ להצהיר על זכויותיהם להחזקה ולשימוש במקרקעין – להידחות.

תוצאותיהם של מגעים אלה אינן ברורות, אולם מכל מקום, אין חולק כי העותר ניהל עסק במקרקעין בסוף שנות ה-80', במהלך שנות ה-90' ובשנת 2005 (עניין הרציפות אינו ברור אף הוא; לטענת העותר נוהל העסק ברציפות בכל השנים הללו), וכי עירית רמת השרון הנפיקה לו כאמור רישיונות ל"רוכלות בירק ודברי במבוק (משתלה)", וזאת מעת לעת (לכתב העתירה צורפו העתקי רישיונות תקופתיים מן השנים 1990-1986, 1999-1998 ו-2005); אך בנובמבר 2005 לא חודש רשיון הרוכלות משנמצא כי מיתנהל במקום מסחר ברהיטים עתיקים. ביני לביני שונה ייעוד הקרקע משטח צבורי פתוח לאיזור מעורב למגורים, שעה שנכנסה לתוקף ביום 9.11.04 תכנית רש/800. ביום 12.9.05 הוציאה המשיבה 1 לעותר צו מנהלי להפסקת בניה בשל עבודה שבוצעה ללא היתר. כן הוציאה צו הריסה מנהלי למבנה סככה של העותר, כ-900 מ"ר גודלו, ביום 6.10.05 (חלק מן המסמכים המצורפים מתייחסים ליום הוצאת הצוו כ-9.10.05). בקשה שהוגשה לביטול הצוו נדונה בבית המשפט לעניינים מקומיים ברמת השרון, ונדחתה. העותר ביקש את עיכוב ביצועה של ההחלטה בעירעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. נוסף על כך, הוציאה עירית רמת השרון כנגד העותר ביום 18.1.06, בעקבות המלצות משטרת ישראל, צו מנהלי להפסקת ניהול עסק, שאף לגביו נתבקש ביטול בבית המשפט לעניינים מקומיים ברמת השרון, ואף בקשה זו נדחתה. בקשות שהגיש העותר לעיריה לחידוש רישיון הרוכלות סורבו. אף בעיניין זה פנה העותר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט (השופטת לבהר-שרון) דן במאוחד בשני הערעורים לגופם (תיק ב"ש 93771/05, 90358/06 בעפ"א 88029/06 ובעפ"א 80380/05). בהחלטתו מיום 19.6.06 ניתן תוקף להסדר בין הצדדים, לפיו עוכב הבצוע בשני הערעורים למשך שנה מיום מתן ההחלטה, ונכתב בה כי "בתום השנה יהרס המבנה ולא ינתן רישיון עסק מעבר לתום השנה מהיום". בהחלטה צוין עוד, כי העותר רשאי לפנות ולפעול לקבלת היתר ורישיון, אך לא תהיה כל התחייבות מצד העיריה.

לטענת העותר, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 19.6.06 נועד לאפשר לו לפעול, במהלך השנה בה עוכב הבצוע, לקבלת רישיון עסק - וכך אמנם עשה, הן בפניותיו לעיריה, והן בתביעתו האזרחית בעיניין המקרקעין בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

המשיבים טוענים בתגובתם כי העתירה הוגשה תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, על מנת לטרפד ולעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 19.6.06, שהוא פסק דין סופי וחלוט.

לטענת המשיבים, דין העתירה להדחות על הסף מחוסר סמכות עניינית של בית משפט זה, כמו גם בשל אי-מיצוי הליכים, ניהול הליכים מקבילים, ואף העידר ניקיון כפיים והעלמת עובדות בידי העותר, בשל מחדלו לפרט בכתב עתירתו – כך נטען – את הפצוי הכספי שקבל בעבור פינויו ממשתלתו באיזור צומת מורשה.

כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעות הערכאות המוסמכות בעיניין צווי הריסה מנהליים (בג"צ 885/07 אבו גאליה אלחלאם נ' יו"ר הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה (טרם פורסם); בג"צ 1876/03 יונה פלג נ' עריית תל אביב (לא פורסם)).

התבקשנו בעתירה להורות לעיריה ליתן רישיון עסק לעותר, אולם גם בעיניין זה אין בית משפט זה הכתובת; ונזכיר, כי סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים משתרעת גם על עתירות שנוגעות להעדר החלטות או למחדלים של הרשות המקומית (בג"צ 9207/05 מלון נפטון בע"מ נ' עריית אילת (לא פורסם); בג"צ 7344/04 אמיל נ' מועצה מקומית גבעת שמואל (לא פורסם)).

...

לטענת המשיבים, דין העתירה להידחות על הסף מחוסר סמכות עניינית של בית משפט זה, כמו גם בשל אי-מיצוי הליכים, ניהול הליכים מקבילים, ואף העדר ניקיון כפיים והעלמת עובדות בידי העותר, בשל מחדלו לפרט בכתב עתירתו – כך נטען – את הפיצוי הכספי שקיבל בעבור פינויו ממשתלתו באזור צומת מורשה.

כן נטען, כי על העתירה להידחות על הסף בשל שיהוי בהגשתה ובשל אי-צירופו של מינהל מקרקעי ישראל כצד לה. לגופו של עניין נטען, כי כנגד העותר נוהלו שני הליכים משפטיים - במישור הפרת דיני התכנון והבנייה, שבגדרו הוצא צו ההריסה המינהלי, ובמישור דיני רישוי עסקים, שבגדרו ניתן לעותר צו להפסקת ניהול עסק וסורבו בקשותיו למתן רישיון עסק – וכי אין מקום להכשיר "מסלול עוקף" להליכים אלו בגדרי עתירה זו. לאחר עיון בכתב העתירה, בבקשה למתן צו ביניים ובתגובת המשיבים, באנו לכלל מסקנה כי אין בידינו להיעתר לעתירה.

לא למותר להזכיר שוב, כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.6.06 לעכב את ביצוע הצוים למשך שנה - "כאשר בתום השנה יהרס המבנה ולא ינתן רישיון עסק מעבר לתום השנה מהיום" - ניתנה בהסכמת הצדדים; קרי - אף בהסכמת העותר, המנסה בעתירתו זו להשיג על ההחלטה בעקיפין, ואף מטעם זה אין בידינו לקבל את העתירה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8706/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט צ' זילברטל המערערים: 1. מרדכי אוחנה 2. רודד ששון 3. מתי מלכה 4. קרוייטרו סורין 5. מגריש לורה 6. ארז עמיאל 7. כפיר שרפי 8. כוכבה וקנין 9. עמי בנישו 10. יוסי עמר 11. אלימלך אברהם 12. מוריס אלימלך 13. שקד נוטס צביקה 14. אנגלשטיין רמי 15. בטיטו אלברט 16. וקנין יהודה 17. מאיר תורג'מן 18. אנדריאה פרץ 19. זלי עסקאלה 20. עופר אפרת 21. ישראל בנימין 22. אידי אברהם 23. מרב נגילה בן ארי 24. ****ה בלינט 25. איתן רגב 26. אבישג בניסטי 27. מליש עוזי 28. חנה אדרעי 29. ויק בוקרה 30. אלי בוטבול 31. אבי חזן 32. דוד דריי 33. יוסף סלוסטרו 34. נעמה חזן 35. ליאורה און 36. תמר רוזנבלום 37. חיים אבו (קלודין) 38. משה חזן 39. אורן אברהמי 40. בואגיאן לוסין 41. מריסה לבטקין 42. שגב קפולניק 43. יצחק עמר 44. ישראל אלימלך 45. יעקב עמר 46. אלעופר שמעון 47. גרייס אלון 48. רן לוי 49. גל מיה 50. בן גר 51. ורד פרץ 52. כרמית רגב 53. רבקה מרדכי 54. אבי בן אליהו 55. שלמה אלפסי 56. ציון סוויסה 57. דינו בורסה 58. זהבה טורג'מן 59. אקי פייביש 60. אילן צור 61. יוסף גז 62. חן חיים נ ג ד המשיבים: 1. מנהל מקרקעי ישראל 2. עריית אילת 3. הועדה המקומית לתיכנון ולבניה - אילת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 10.10.2012 בת"א 7139-03 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' אבניאלי תאריך הישיבה: ח' באדר תשע"ג (18.2.13) בשם המערערים: עו"ד י' וינרוט, עו"ד י' טבצ'ניק, עו"ד ע' חדד בשם המשיב 1: עו"ד ד' דומיניץ, עו"ד א' קוטב בשם המשיבות 3-2: עו"ד י' שטנדל ][]פסק-דין

עם זאת הדגיש בית המשפט כי: "לכאורה הסעד של פינוי מתחייב מן ההצהרה שניתנה, אותה אנו מאשרים כאמור. גם את פסק דיננו זה אין לפרש אחרת. פסק דיננו זה איננו בגדר היתר למערערים להמשיך בפעולות הרוכלות בטיילת. משהוחלט כי המערערים עוסקים ברוכלות בטיילת שלא כדין, לכאורה מתבקש שיעזבו את המקום, גם בלי צורך בצוים של בית המשפט" (עניין בן גור, פסקה 7).

נקבע כי גם אם יאמר כי המערערים הוזמנו על ידי ראש העיר הקודם של אילת לרכול בטיילת, מעולם לא היתה כוונה להעניק להם רשות בלתי הדירה במקרקעין בטיילת, שכן רישיון רוכלות מעצם טיבו וטבעו הנו רישיון זמני הניתן לתקופה מוגבלת מראש בהתאם לחוק רשוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רשוי עסקים).

כן הודגש כי עם סיום הרישיון שלא ניתן בתמורה צפוי בר הרשות לדרישת פינוי וזאת ללא כל תנאי או פיצוי מוקדם.

לבסוף, אחרי שלקחנו בחשבון את התמשכות ההליכים לאורך תקופה ארוכה, הגענו למסקנה כי יש לאפשר למערערים תקופת התארגנות לפני פינויים אשר מחד גיסא תאפשר להם ולעירייה לנצל את הזמן למציאת פיתרון חלופי, או שאם הדבר לא יתאפשר, מקור פרנסה חלופי, ומאידך גיסא לא תהיה ארוכה מדי על מנת לא לפגוע באנטרס הצבורי, באינטרסים של רוכלים אחרים ובמסר אותו יש להעביר באשר לחשיבות השמירה על שילטון החוק ואכיפתם של דיני התיכנון והבניה ודיני רשוי העסקים.

...

אשר על כן הגענו למסקנה כי יש להורות על סילוק ידם של המערערים תוך תשעה חודשים מיום מתן פסק דין זה, בהתאם להוראותיו של בית המשפט המחוזי.

במובן זה הערעור מתקבל.

סוף דבר, על הרשויות לפעול לממש פסק דין זה ככל משפטו וחוקתו בתוך תשעת החודשים.