המבקשים אינם זכאים לכל פיצוי כספי מהמשיבה בגין האיחור בהמראה, מעת שהמחוקק קבע באופן מפורש בחוק שירותי תעופה כי רק עיכוב מעל 8 שעות יקנה פיצוי כספי לנוסע.
ביחס לסעיפים 7 (א) ו – 11 לחוק שירותי תעופה לא נותר אלא להפנות לסעיף 9 לפסה"ד. אציין גם כי לא מצאתי בבקשת רשות העירעור כל נימוק המצדיק היתערבות בקביעות של בימ"ש קמא ביחס לחוק שירותי תעופה.
סעיף 29 לאמנה קובע את עיקרון ייחוד העילה: "בהובלת נוסעים, כבודה ומטען, כל תביעה לפיצויים, תהא עילתה אשר תהא, בין אם לפי אמנה זו או על פי חוזה, או בנזיקין או אחרת, ניתן להגיש רק בכפוף לתנאים ולהגבלות האחריות כפי שהם קבועים באמנה זו ומבלי לפגוע בשאלה מי הם בני האדם שיש להם זכות להגיש תביעה ומהן זכויותיו של כל אחד מהם. פיצויים עונשין, פיצויים לדוגמא, או כל פיצויים אחרים שאינם השבה לא יהיו ברי תביעה בכל תביעה כאמור".
עיקרון זה עוגן בסעיף 10 לחוק התובלה האוירית אשר קובע כי: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שניגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו".
ז) ברע"א 8491/16 Alia Royal Jordanian Airlines נ' ממן (23.2.17) נקבע כי סוגיות נכבדות בנוגע ליחסים בין חוק שירותי תעופה וחוק תובלה אוירית טרם הוכרעו בפסיקה.
...
נציגת המשיבה טענה כי דין התביעה להידחות.
בתשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור נטען כי דין הבקשה להידחות על הסף.
יחד עם זאת, אני סבורה כי לאור הקביעות העובדתיות אליהן הגיעה הערכאה הדיונית; דין התביעה היה להידחות בכל מקרה ואין צורך להכריע בסוגיה המשפטית בהליך שלפני.
לסיכום:
לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות ערעור.
