רשות ערעור על פינוי חנות פרחים במתחם בית חולים

כך נמצא כי ההגדרה של "מקום צבורי" הלכה והתרחבה עם השנים, תחילה נאסר העישון במקומות הציבוריים ה"סגורים" דוגמאת בנקים, בתי חולים, חנויות, מסעדות ועוד, בהם נראה היום כי איסור העישון מובן מאליו.

הרכבת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע"א 8468/16) והמבקשים בעיניין אליאס במחוזי הגישו ערעור שכנגד, ביחס לגובה הסכום שנפסק כפצוי לקבוצה הייצוגית.

ובפרט, בהנתן הצהרות הרכבת בפרשת אליאס, עת פרסה בפני בית המשפט שם מסכת כוללת של פעולות וצעדים ואמצעים סבירים בהם היא נוקטת על מנת לקיים את חובותיה כמחזיקה מקום צבורי מכוח הוראות החוק למניעת העישון, וכדברי בית המשפט העליון בפרשת אליאס: "בית המשפט רשם לפניו כי הרכבת הציבה שלטים; הסירה מאפרות; ייחדה מקומות עישון;.... ומקיימת בתחנות כריזה המזכירה לנוסעים את האיסור לעשן גם ברציפים." ועוד הוסיפה וציינה הרכבת, במסגרת הליך זה, כי היא נוקטת באמצעים סבירים בכדי למלא חובותיה כמחזיקה במקום צבורי מכוח חוק למניעת העישון, בין היתר, הציבה שלטים האוסרים עישון, הפעילה מערכת כריזה ייעודית, סילקה מאפשרות משטחי הרציפים, הגדירה שטחי עישון בקצוות הרציפים, הנחתה עובדיה ופקחיה להעיר לנוסעים שניצפו מעשנים בנגוד לדין, הנחתה מאבטחיה שלא לאפשר כניסת מעשנים למיתחם התחנות, פנתה לא פעם לגורמי האכיפה ברשויות המקומיות בבקשה לשלוח פקחים וכן הקימה יחידת אכיפה המוכוונת גם לאכיפת איסור העישון.

...

יתר על כן, פרשנות יצירתית לנושא ה"שטחים הנוספים", אשר באה מפי ב"כ המבקש, כבסיס לאבחנה בין פרשת אליאס לענייננו זה, אין בידי לקבל.

המחוקק לא הוסיף ואמר דברו לגבי מגרשי חניה המצויים בסמוך לתחנת הרכבת, ועל כן אין להחיל על שטחים אלו את הוראות החוק ובהתאם את אחריותה של הרכבת לאכוף הוראות החוק בשטחים אלו, גם אם הם מוחזקים על ידה, מכוח הסכם חכירה מרמ"י. לאור כל האמור לעיל, הרי שגם לגופו של עניין, אין לי אלא לקבוע כי בקשת האישור איננה עומדת בתנאים המנויים בסעיף 8(א) לחוק התובענות הייצוגיות; לא הוכחה עילת תביעה אישית; לא הונחה תשתית לקיומה של אפשרות סבירה שבקשת האישור תוכרע לטובת הקבוצה.

סוף דבר בהינתן כל האמור, לא נותר לי אלא לדחות הבקשה לאישור ניהול התובענה כייצוגית – הן מטעמים של מעשה בית דין והן לגופו של עניין.

צוות מד"א שהגיע למקום פינה את המתלונן לבית חולים, כשהוא מחוסר הכרה, שם אובחן שהוא סובל מקרע של עורק, ובנוסף לאמפיזימיה תת עורית בבית החזה, וחתך כ – 3 ס"מ בירך מעל ברך ימין ללא דימום.

משהורחק המערער מהחנות, נימלט מהמקום, השליך את הסכין לפח אשפה צבורי, ונעצר על-ידי המישטרה זמן קצר לאחר מכן.

כתוצאה ממעשיו של המערער, נגרמו למתלונן חתך עמוק ונזק עיצבי בידו השמאלית, והוא אושפז בבית חולים במשך 14 ימים, שבמהלכם עבר ניתוח.

בית המשפט המחוזי קבע מיתחם עונש הולם הנע בין 18 ל-36 חודשי מאסר בפועל והשית על המערער 24 חודשי מאסר בפועל לצד עונשים נלווים.

ברע"פ 2151/21 שחף דהן נ' מ"י (‏7.4.2021) מדובר היה בגידול כ-100 שתילים של סם מסוכן מסוג קאנבוס במשקל כולל של 23 ק"ג, בית משפט השלום גזר 9 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, בבית המשפט המחוזי היתקבל ערעור המשיבה ונגזר עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, ובית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור והדגיש את החומרה הרבה שיש לייחס לעבירות אלו.

...

בית המשפט המחוזי גזר על המערער 30 חודשי מאסר בפועל במצטבר לעונש מאסר בו היה נתון בעת מתן גזר הדין, והערעור נדחה.

בחינת מכלול הנסיבות המפורטות לעיל, חומרת נסיבות ביצוע העבירות בפרט בתיק העיקרי, והעבירות הנוספות בתיק המצורף, מביאה למסקנה כי אין ברף העליון המוסכם במסגרת טווח הענישה, כדי להוות החמרה עם הנאשם.

אשר על כן אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר - מאסר בפועל לתקופה של 25 חודשים.

הוא היה זה שעצר את פעולת הדרגנוע מיד כשהבין שארעה תאונה, והוא זה שפינה את התובע, בסיועם של אנשים אחרים שנרתמו לעזור, אל מרפאת השדה (עמ' 18, ש' 14 ואילך).

לא ראיתי ליתן משקל רב לעובדה שבתיעוד הרפואי הראשון הנוגע לתאונה מיום 28.8.2014, עם שובו של התובע לארץ, כתב ד"ר משלב מקופ"ח מאוחדת כי התובע נפל במדריגות שבין הרכבת לנתב"ג ולא ציין כי הנפילה נגרמה ממזוודות שפגעו בו. אכן, חשיבות רבה מוקנית לתעוד הרפואי הראשוני הסמוך לתאונה, ועל פי רוב הגרסה הנמסרת בו נהנית ממידה רבה של אותנטיות ומהימנות; עם זאת, דברים אלו יפים מקום שבתיעוד הרפואי נימסרה גרסה שונה מזו שנמסרה בשלב מאוחר יותר; בעניינינו, אין מדובר בגירסה אחרת, שונה, לארוע התאונה; לכל היותר ניתן לראות בכך משום חוסר פירוט של נסיבות התאונה, ואשר אין בו כדי לסתור את הגרסה המלאה, להפריך את גירסתו או לפגוע במהימנותו (ראו ת"א (ת"א-יפו) 47679-10-12 אשרף מסארוה נ. הכשרת היישוב בע"מ [17.6.2015); (ת"א (טבריה) 9748-04-19 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [28.2.2022], ערעור על פסק הדין (ע"א (מח' נצרת) 9212-04-22 [18.7.2022]) נדחה); כן יש לזכור, כי מיד לאחר התאונה המשיך התובע ונסע לאתונה - משום שלדבריו לא רצה לקלקל לחברו ולו את הנסיעה שתוכננה זה מכבר (עמ' 12, ש' 3 ואילך) - ושם קיבל טפול רפואי מחבר המשפחה שהוא רופא, והכוונה למשככי כאבים ולמשחות (שם, ש' 12 ואילך); כאשר חזר ארצה ופנה לרופא קופ"ח, עשרה ימים לאחר התאונה, היתמקד מן הסתם יותר במצבו הרפואי ופחות בפירוט נסיבותיה של התאונה.

ראש וראשון, התשתית העובדתית שם שונה: שם טענה הרכבת כי העמידה דייל קבוע באולם הכניסה למתחם הרכבת, שתפקידו היה להפנות נוסעים עם מזוודות למעליות הסמוכות לדרגנוע; בית המשפט שם קיבל טענה זו בהתבסס על עדותו בעיניין זה של פורמן, שכאמור העיד גם שם מטעם הרכבת, כמו גם על יסוד עדותם של כפיר ושל גבאי (שהעיד גם כאן מעם רש"ת).

אוסיף, כי אין המקרה דנא דומה למקרה שנידון בפסק הדין בת"א (שלום ירושלים) 58288-02-19 נ' ר' נ' רשות שדות התעופה והראל בע"מ [4.1.2021], אשר בוטל בעירעור (ע"א 10377-02-21); באותו מקרה נפגעה התובעת כאשר נהדפה על ידי אדם שהתנגש בה באולם הנוסעים בנתב"ג והפיל אותה לרצפה; בית המשפט שם קבע, כי נוכחות דיילי קרקע באולם הנוסעים, שהיה עמוס וצפוף, היה בו כדי להקטין את סבירות התרחשותה של תאונה מעין זו. בית המשפט המחוזי בירושלים סבר כי ישנם קשיים בקביעות בית המשפט קמא במישור העובדתי והנורמטיבי, והצדדים קיבלו את המלצתו להסכים לביטול פסק הדין (תוך שהתובעת שם לא נדרשה להשיב את הפצוי שקבלה); אלא שסבורתני, כי אין להקיש בין שני המקרים: היתנגשות בין שניים באולם נוסעים, גם בנסיבות של צפיפות, הנה סיכון צפוי הרבה פחות מאשר פגיעה מנפילת כבודה בדרגנוע, זאת לאור הסיכון המובנה הטמון בעלייה עם כבודה בעלת משקל על משטח נע בעל מפלסי גובה משתנים.

הפגיעה והנכות כאמור, לאחר התאונה המשיך התובע וטס לאתונה כמתוכנן, שם קיבל טפול במשחות ומשככי כאבים על ידי ידיד רופא המתגורר שם. עם שובו ארצה ביום 28.8.2014 פנה התובע לבית החולים לגליל המערבי והתלונן על כאבי צואר וכתף ימין, על כאבי ראש ועל טישטוש ראיה.

...

אוסיף, כי מאז חודש אוגוסט 2016 לא הציג התובע תיעוד רפואי נוסף המעיד על פנייה לגורם רפואי כלשהו בקשר לתאונה וגם בכך יש לתמוך במסקנה כי אין לנכויותיו כל השלכה תפקודית.

ראשי הנזק בשקילת כל האמור לעיל, אני קובעת לתובע פיצוי על פי ראשי הנזק כדלקמן: כאב וסבל התובע ביקש פיצוי בסך 200,000 ₪; הנתבעות מנגד הציעו בתחשיבן פיצוי של 20,000 ₪ ובסיכומים בסיום שמיעת ההוכחות - 15,000 ₪.

סך כל הנזק: נזקו של התובע מסתכם, איפוא, בסך של 37,000 ₪ כדלקמן: כאב וסבל: 25,000 ₪ הפסדי שכר בעבר: 6,000 ₪ גריעה מכושר השתכרות: --- עזרת הזולת: 4,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות: 2,000 ₪ סך הכל: 37,000 ₪ סוף דבר אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 37,000 ₪.

בהתאם לנטען, אורפינאל הוקמה במטרה לפתוח רשת חנויות ולקבץ תחתיה את פעילותן של מספר חברות: חברת ג'ורדאל, שהיתה מיפעל האם של אורפינאל והיתה ממוקמת בערד (להלן: "המפעל"), חברת המלניום השביעי, חברת יס טו וחברת פרחים מינראלים.

אורפינאל שכרה חנות מהחברה לפיתוח יפו טרם היה למיתחם החנויות טופס ארבע וטופס איכלוס.

כן צויין שמו של מר **** בקהרד, שהיה אחראי על פינויה של החנות בינואר 2012 ומי שהיה אמור להעיד באשר לפינוי.

ככלל, רק לאחר שימצה הנישום את ההליכים במסלול ההשגה והערר, הוא יוכל להביא את עניינו אל בית המשפט לעניינים מנהליים, במתכונת של ערעור מנהלי.

ויפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בבר"מ 867/06: "על הנישום מוטלת החובה האקטיבית להודיע לרשות המקומית בכתב על חדילתו מבעלות או מהחזקה בנכס, שאם לא כן, רשאית הערייה להמשיך ולראות בנישום זה כחייב בארנונה. זו לשונם של סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות, ותכליתו של ההסדר - להקל את הנטל המוטל על הערייה לגבות את המס - מלמדת כי יש לפרש סעיפים אלה בצורה דווקנית." (בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.08)).

...

נוכח האמור לעיל, לא שוכנעתי כי הוברחו נכסים, ונראה כי החברה נקלעה למצב כלכלי קשה ביותר עקב נסיבות שאינן תלויות בה, כאשר בד בבד נפתחו כנגד הנתבע תיקי הוצאה לפועל בסכומים משמעותיים ביותר, וננקטו כנגדו פעולות אכיפה בהוצאה לפועל.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת 1בתשלום סך של 16,542.75 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (הפרשי הצמדה וריבית על תשלומי חובה), תש"מ- 1980 מיום הגשת התביעה (23.9.2019) ועד למועד התשלום בפועל.

אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 2.

רע"פ 6167/11 ספקיוריטי המוקד המרכזי בע"מ נ' מדינת ישראל (2011), נדחה ערעור על חומרת העונש.

ת"פ 7825-03-18 (שלום רחובות) מע"מ רחובות נ' בורדו דיגיטל פרינט אינק בע"מ ואח' (2019), הנאשם הורשע בעבירה של אי הגשת דוח במועד, לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ. סכום המחדל שלא הוסר עמד על 5,700,069 ₪ בית משפט השלום קבע כי מיתחם העונש ההולם נע בין חודשי מאסר בודדים ועד 12 חודשים בית המשפט גזר על הנאשם 9 חודשי מאסר בעבודות שירות לצד ענישה נלווית.

עוד יש להיתחשב במצב אישי ומשפחתי רפואי וכלכלי קשה, כפי שהרחיב על כך הסניגור ואף הגיש מסמכים שונים לגבי טיפולים רפואיים בילדיו של הנאשם, מסמכים רפואיים לגבי הסתבכות רפואית קשה בעיניינו שלו, דו"ח סוצאלי המציף את הבעיות השונות בתוך המשפחה וכן סיכומי ביקורים רפואיים לעניין מחלתו של הנאשם.

החוב מועבר למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגבייה, בהתאם למועדים והתשלומים שקבע בית המשפט.

...

סופו של דבר שיש למקם את העונש קרוב לרף התחתון של המתחם, אם כי אני מקבל את טענת התביעה שלא ניתן למקם את עונשו של הנאשם ברף התחתון ממש.

אשר לקנס, אני סבור שמתחם הקנס נע בין 15,000 ₪ ועד 35,000 ₪.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים: לנאשם 2: מאסר למשך 5 חודשים, אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות, בהתאם לחוות דעת הממונה מיום 31.10.2023, עבודות השירות תבוצענה במרכז הסחר מודיעין.