זאת, לאחר שבית המשפט קבע כי המבקש חייב לשלם למשיב שכר טירחה בסך 19,126 ₪, בגין שירותים אשר סיפק המשיב למבקש כרואה חשבון.
לפיכך, בית המשפט מצא לנכון לחייב את המבקש בסך של 19,126 ₪
בבקשת רשות העירעור חוזר המבקש על העובדות כפי שהוא רואה אותן, טוען אותם בצורה קצת יותר בהירה מאשר כתבי הטענות בבית משפט קמא, וטוען כי בית המשפט שגה בהחלטתו ועל כן יש לקבל את בקשתו לרשות ערעור.
תוזכר ההלכה לפיה "ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תנתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת העירעור" (רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' אילנה משיח (20.05.2015), ההדגשה במקור).
...
המבקש אף הוסיף וטען כי לא נעשתה בפועל "המשך עבודה" לחוות הדעת הראשונה, פרט לעובדה כי "היה כנראה צורך לעבור על חוות הדעת".
בבית משפא קמא נקבע כי יש לקבל את תביעתו של המשיב ולדחות את התביעה שכנגד, על יסוד מספר נימוקים.
דיון והכרעה
מעיון בחומרים, נדמה כי בית משפט קמא הגיע למסקנה הוגנת, מנומקת המבוססת על הנתונים שהיו לפניו, בשים לב לכך שגרסתו של המבקש לא היתה ברורה, ולכאורה כללה סתירות פנימיות.
משכך, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית ונימוק לכך יינתן תוך התייחסות לעיקר טענותיו של המבקש.
נוכח כל האמור, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.