רשות ערעור על הרשעה בעבירות חניה

רע"פ 7224/14 פרנסקי נ' מדינת ישראל (10.11.14), אליו הפנה ב"כ הנאשם - נדחו ערעור ובקשת רשות ערעור על אי ביטול הרשעה ב-3 עבירות חבלה במזיד ברכב וגניבה.

המערער הודה בכך שהשאיר משאיתו במקום ממנו נילקחה זמן קצר לאחר מכן על ידי אחר, בתיאום עמו ובהמשך מסר תלונה במישטרה, כי החנה את המשאית במקום בשל תקלה בבלמים וגילה שנגנבה, ביודעו שהתלונה כוזבת.

...

לצד זאת ניתן לטעמי להיעזר באמות המידה ואבני הבוחן שנקבעו בתיקון 113 ל-חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובכלל זה הערכים החברתיים, מידת הפגיעה בהם, נסיבות ביצוע העבירה והפסיקה הנוהגת, כדי לקבוע אם מתקיים התנאי השני, קרי האם סוג העבירה, בנסיבות ביצועה, ושיקולי ענישה אחרים מאפשרים ביטול ההרשעה - ואפנה תחילה לבחינה זו. סוג העבירה, נסיבות ביצועה ושיקולי ענישה אחרים, לרבות הפסיקה הנוהגת מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירות הם שמירה על הקניין, תחושת הביטחון ושלוות הנפש וכי מידת הפגיעה בערכים החברתיים לא מבוטלת.

הגם שמקובלת עלי טענת המאשימה, כי ההיזק לרכוש בוצע זמן לא רב לאחר שאיים על המתלונן וכי יש להתחשב לחומרה בכך שמדובר בעבירה מתוכננת, נסיבות האירוע הן לא מהחמורות, בהינתן שלא נגרמו נזקי גוף, כפי שאירע במקרים אחרים שנדונו בפסיקה.

  גם ב-ענין אבו מדיעם קבע כב' הש' דנינו, כי ניתן לבחון פגיעה בשיקום "בפריזמה מרוככת יותר" וכי די בקיומה של "הסתברות קרובה למדי" שנאשם "ייתקל בקושי ממשי" להתקבל לעבודה או לקבל רישיון "על רקע הרשעתו. למצער, ניתן לומר כי להרשעתו תהא 'השפעה שלילית' על עתידו המקצועי ועל סיכוייו להיקלט בעבודה, לפחות במגזר הציבורי" כדי להוביל למסקנה שניתן לסיים את התיק בביטול הרשעה, וכלשונו - "עת משתכנע בית המשפט כי סוג העבירה אינו מחייב את הרשעת הנאשם, יש בכוחו לבחון את הפגיעה בשיקומו של הנאשם בפריזמה מרוככת יותר, במובן זה שגם אם לא מוכח נזק קונקרטי או אף מידת וודאות קרובה לקיומו של נזק קונקרטי, אלא אך 'השפעה שלילית להרשעתו של המערער על עתידו המקצועי ועל סיכוייו להיקלט בעבודה, לפחות במגזר הציבורי'..., הרי העולה מהמקובץ יניב מסקנה כי בנסיבות מקרה נתון, על מאפייניו, יהא בכוחו של בית המשפט לשקול את ביטול ההרשעה".    סוף דבר עולה מן המקובץ כי עלה בידי ההגנה להראות שבעניינו של הנאשם שבפניי מתקיימים שני התנאים שנקבעו ב-הלכת כתב.

מהמקובץ עולה כי בענייננו מתקיימת קביעת כב' הש' דנינו ב-ענין אבו מדיעם לגבי קיומה של "מקבילית כוחות" בין שני התנאים שנקבעו ב-הלכת כתב,  "במובן זה שככל שמעשה העבירה... קל יותר, אפשר כי בית המשפט ייטה להסתפק בהוכחת פגיעה כללית יותר". גם ב-ענין קיזר קבע כב' הש' ברסלר-גונן כי ניתן להיעזר ב"מקבילית הכוחות" וכי "ככל שעצמת הפגיעה בערכים המוגנים פחותה, כי אז יקל יותר להניח תשתית להראות כי הפגיעה כתוצאה מההרשעה אינה מדתית ופחות יידרש העושה להצביע על נזקים קונקרטיים ויכול וניתן יהיה להסתפק בהוכחת פגיעה כללית יותר". מכל המקובץ לעיל, מצאתי כי האיזון בין האינטרס הציבורי בהרתעה היחיד והרבים, כמו גם הוקעת עבירות החזקת הסכין, האיומים וההיזק לרכוש במזיד - לבין אינטרס הנאשם, נוכח הנסיבות הייחודיות של הנאשם, תרומתו לחברה הן בשירות הצבאי והן בעבודתו באבטחה, החשש שהרשעה תפגע בעבודתו, בהתחשב בעברו הנקי, בשירותו הצבאי, בקיום אורח חיים תקין ויצרני, ומעל הכל - ההודאה והבעת החרטה על מעשיו - מצאתי שיש להורות על ביטול הרשעת הנאשם.

אשר על כן אני קובעת כדלקמן:   אני מורה על ביטול הרשעת הנאשם, בהתאם לסעיף 192א ל-חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

ראו בעיניין זה: ע"א (מחוזי ת"א) 3758/06 שאוליאן נ' חורש, [פורסם בנבו] מיום 19.2.08; כן רע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש, [פורסם בנבו] מיום 21.8.08, שם נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, תוך שנאמרו הדברים הבאים: "ראשית יש לומר, כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי הקיים ועם הפסיקה הרלוואנטית. סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים מעוגנת בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט, במסגרתה נכללת הסמכות לידון בעבירות לפי חוקי עזר, בכללן עבירות חניה. סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי קובע חזקה כי מששולם קנס רואים את מקבל הדו"ח כמי שהודה באשמה בפני בית המשפט. סעיף 229(ח2) לחוק קובע כי אף אם לא שילם אדם את הקנס, וחלפו המועדים להגשת בקשת ביטול הקנס או בקשה להשפט או שהבקשות נדחו, יראו אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. בעיניין וקס, קבע בית משפט זה כי תביעות אשר עניינן תקיפת חוקיות הקנסות הנן למעשה השגות על הרשעה פלילית, אשר מקומן אינו בהליך אזרחי" (מפי כב' השופטת ארבל)".

...

לטענת המבקשות, המשיבים הגישו ערעור למבקשת 2 ולאחר שערעורם נדחה כדין, הגישו תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות, וכעת הם מבקשים למעשה לבטל את הקנס באמצעות תביעה לסעד כספי בסכום הדו"ח ו/או לסעד לביטול עסקה (סעדים שאינם רלבנטיים למטריה המשפטית בענייננו).

באם כפי שהבין העניין המשפטי הנדון אינו יכול להתדיין בבית משפט לתביעות קטנות, מבקש להעבירו לבית משפט אחר הרלבנטי לתביעה ולעדכן אותו בנדון ומה עליו לבצע כדי לעשות כך. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובתגובה, אני קובעת, כי בית משפט דנא נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה.

בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו בעע"ם 6848/10 איתן ארז ואח' נ' עיריית גבעתיים ואח' (30.5.12): "מכאן שבית המשפט המוסמך לדון בטענות המערערים בנוגע להרשעתם הוא בית המשפט הפלילי, דהיינו בית המשפט לעניינים מקומיים (ראו: סעיף 55 לחוק בתי המשפט)...לצד טענתם על עצם ההרשעה, טענו המערערים לפני בית המשפט המחוזי כי הקנסות שהוטלו עליהם התיישנו. סעיף 70 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כי משלא שולמו הקנסות במועדם, הם ייגבו על פי הוראות פקודת המסים (גביה) ככל מס אחר (ראו: עניין פסי, בעמוד 718). לפיכך, אין בסיס לטענת המערערים לפיה פקודת המסים (גביה) אינה חלה על קנסות חניה. בעניין פסי קבע בית משפט זה (מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן) כי כיוון שבמצב דברים כמו בענייננו, עת רואים את המערערים כמי שהורשעו, אין בית המשפט הפלילי מוסמך לדון בהתיישנותו של הקנס שכמוהו כעונש שנגזר על ידיו; כי מדובר למעשה בגביה על פי פקודת המסים (גביה) שאינה בסמכותו של בית המשפט הפלילי; כי בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי אותו יכול לתת בית משפט הדן בעניין אזרחי; וכי ההכרעה בסוגיית ההתיישנות מחייבת בחינת שאלות משפטיות ועובדתיות שבירורן מתאים להיעשות בבית המשפט האזרחי (ראו: עניין פסי, בעמוד 719)...מהמקובץ עולה כי בית המשפט המוסמך לדון בטענות הנוגעות לתוקף הדו"חות שניתנו למערערים הוא בית המשפט לעניינים מקומיים. בית המשפט המוסמך לדון בטענות הנוגעות להתיישנות הקנסות שהוטלו על המערערים הוא בית משפט השלום...". בדומה, נפסק ברת"ק (מחוזי-ירושלים) 25674-02-11 עיריית ירושלים – אגף השומה והגבייה נ' ישראל קפל (23.10.11): "כלומר, על פי הוראות אלה, אדם שלא שילם את הקנס שהוטל עליו וחלפו המועדים להגשת בקשה לביטולו או להודעה על רצונו להישפט, רואים אותו כאילו הורשע ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

ראו בעניין זה: ע"א (מחוזי ת"א) 3758/06 שאוליאן נ' חורש, [פורסם בנבו] מיום 19.2.08; כן רע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש, [פורסם בנבו] מיום 21.8.08, שם נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, תוך שנאמרו הדברים הבאים: "ראשית יש לומר, כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי הקיים ועם הפסיקה הרלוונטית. סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים מעוגנת בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט, במסגרתה נכללת הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי עזר, בכללן עבירות חניה. סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי קובע חזקה כי מששולם קנס רואים את מקבל הדו"ח כמי שהודה באשמה בפני בית המשפט. סעיף 229(ח2) לחוק קובע כי אף אם לא שילם אדם את הקנס, וחלפו המועדים להגשת בקשת ביטול הקנס או בקשה להישפט או שהבקשות נדחו, יראו אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. בעניין וקס, קבע בית משפט זה כי תביעות אשר עניינן תקיפת חוקיות הקנסות הינן למעשה השגות על הרשעה פלילית, אשר מקומן אינו בהליך אזרחי" (מפי כב' השופטת ארבל)".

לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב- יפו (כב' השופטת ע' יעקובוביץ) מיום 1.1.20, על פיו הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 6(ד)(2א) לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ד-1983 והושת עליו קנס בסך של 500 ₪.

בתוך כך הפניתה באת כוח המשיבה לע"פ 50/71 בר- שלום נ' מדינת ישראל (26.4.71) (להלן: "עניין בר שלום") ולקביעה שבו על קיומם של שני יסודות להגדרת מדרכה- יסוד הייעוד ויסוד המיקום, וכן לרע"פ 2450/09 הופטמן נ' מדינת ישראל (24.3.09) שם נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט מחוזי אשר דחה ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא.

...

אני סבור כי לא היה בסיס משפטי להגיש הערעור.

משום כך, אני סבור שיש מקום לחייב את המערער בהוצאות משפט (ראו ההחלטה ברע''פ 817/20 ברגמן נ' מדינת ישראל (18.3.20)).

אני מחייב את המערער בתשלום סך של 1,500 ש''ח כהוצאות משפט, לטובת אוצר המדינה.

בבית המשפט העליון רע"פ 2459/19 לפני: כבוד השופט י' אלרון המבקש: דוד אייש נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ע"י השרות המשפטי עריית ת"א יפו – המחלקה הפלילית בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב-עפמ"ק 41930-11-18 מיום 20.2.2019 שניתן על ידי כב' השופטת עמיתה מ' סוקולוב בשם המבקש: עו"ד איריס עייש ][]החלטה

המבקש הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בתשע עבירות חניה במקום חניה מוסדר ללא תשלום אגרת הסדר חניה, לפי סעיף 12(א) לחוק העזר העירוני ת"א-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1984 (להלן: חוק העזר) ונגזר עליו קנס כולל בסך 500 ש"ח. על פי העובדות כפי שנקבעו בבית המשפט לעניינים מקומיים, נגד המבקש נרשמו תשעה דוחות חניה בגין חניה במקומות שונים ובמועדים שונים ברחבי העיר תל אביב, בין החודשים מרץ 2017 ועד ינואר 2018, מבלי ששילם את אגרת הסדר החניה כנדרש.

...

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת עמיתה מ' סוקולוב) בעפמ"ק 41930-11-18 מיום 20.2.2019 במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (השופטת ר' אופיר) בח"נ 66514-02-18 מיום 4.10.2018.

דין הבקשה להידחות.

טענותיו של המבקש נטענו ונדחו על ידי הערכאות הקודמות, לאחר שמיעת ראיות, והן ממוקדות בעניינו הפרטי בלבד, ואני סבור כי לא מתעורר בנסיבות העניין חשש לעיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא.

המבקשת טוענת כי שגה בימ"ש קמא כאשר דחה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת העידר סמכות עניינית וטעה בכך שלא עשה הבחנה חדה וברורה בין טענות התוקפות את עצם ההרשעות הפליליות, תוקפן והתיישנותן בעבירות חניה שמקומן להידון אך ורק בפני בית המשפט לעניינים מקומיים ובין טענות הנוגעות להתיישנות העונש או החוב ולפעולות שננקטו על מנת לגבותו, שמקומן להידון בהליך האזרחי רק אם יבוטלו הרשעות המשיב.

שנית, לא מצאתי כי נפל פגם המצדיק היתערבות בהחלטת בימ"ש קמא לגופו של עניין, על אחת כמה וכמה שלא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור על החלטה זו. מהחלטת בימ"ש קמא עולה כי שקל את כל השיקולים הרלוואנטיים והחלטתו סבירה בנסיבות העניין ולא נפל בה פגם המצדיק היתערבות.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור על נספחיה ואת החלטת בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור ללא צורך בתשובת המשיב.

בסיכומו של דבר, ומכל הטעמים שפורטו, לא מצאתי כל טעם להתערב או ליתן רשות ערעור על החלטתו של בימ"ש קמא.

הבקשה נדחית.