השני, צו מניעה אירעי האוסר על הצדדים לתפוס חזקה בבית, להתגורר בו ולאבזרו לצורך מגורים בו.
ביום 29.09.2023 ניתנה החלטת בית משפט קמא במסגרתה נקבע כי צו המניעה הזמני האוסר על המבקשת להכנס ולהתגורר בבית יוותר על כנו.
בהחלטתי מיום 12.12.2023 לא שוכנעתי כי יש להעתר לבקשה במעמד צד אחד שכן עיון בתיק בית משפט קמא מעלה כי עסקינן בנכס לגביו ניתן צו המונע מהמבקשת להכנס אליו או לערוך בו שינויים וכי טרם היתקבל טופס 4 והמבקשת והקטינה כלל לא התגוררו בו עד לאחרונה.
לטענתו, המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור אחת על חמש החלטות שונות אשר ניתנו במסגרת שתי תביעות שונות כאשר כל ההחלטות הנן פועל יוצא של צו המניעה מיום 06.08.2023 אשר אסר על מי מהצדדים לתפוס חזקה בנכס, להתגורר בו ולאבזרו לצורך מגורים בו. המבקשת לא מערערת על צו המניעה ולכן לטענת המשיב נשמט הבסיס תחת טענותיה לביטול ההחלטות שניתנו לאחר שניתן צו המניעה.
...
דיון והכרעה:
לאחר שנתתי דעתי להחלטות בית משפט קמא, לבקשת רשות הערעור ולתשובת המשיב לבקשת רשות הערעור, מסקנתי היא כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.
על כן, יש לתת את הדעת גם לשיקולים ואינטרסים נוספים שיתכן כי בשלהם ראוי שלא לדחות את הליכי פירוק השיתוף בדירה, גם אם פירוק זה מהווה הכרעה בגזרה צרה זו.
סבור אני כי במקרה דנן השעיית המכירה לא תשרת את החתירה להסדר כולל והוגן, וכי פני הנכס עצמו שלא שימש למגורים, מטים את כפות המאזניים לטובת הכרעה על פי דיני המקרקעין – פירוק מיידי, תחת השעיית הפירוק, בהעדר שיקולים מובהקים מתחום דיני המשפחה.
בנוסף סבור אני כי התמורה שתתקבל כתוצאה מפירוק השיתוף תהווה מקור להבטחת מגוריה עם הקטינה, כארש שאלת הזכאות למדור והסדרתם תידון לגופה.
אשר לטענת המבקשת בנוגע לטובת הקטינה, סבור אני כי אין ממש בטיעון זה שעה שהנכס לא שימש בעבר למגורים.
לאור כל המקובץ, מקובלת עלי מסקנת בית משפט קמא כי מתקיימים שיקולים המצדיקים את הותרת הסעד הזמני האוסר על כניסת הצדדים לנכס למטרות מגורים ולא מצאתי כי נפלה בה שגגה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.
לאור המקובץ, אני מורה על דחיית הבקשה, וביטול עיכוב הביצוע, כאשר על המבקשת לפנות את הבית תוך 21 ימים.
