רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בירושלים בעניין תביעת החזר הוצאות ניתוח

בית דין איזורי לעבודה בירושלים ב"ל 37793-05-18 21 יוני 2018 לפני: כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה - סגנית נשיא נ.צ. (ע) גב' צילה גרא נ.צ. (מ) מר חיים בריל המבקש: נעים סלימי ע"י ב"כ: עו"ד גריר נאסר המשיב: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד דנה תמר פרבר החלטה

ביום 16.5.18 הוגשה בקשה זו למתן סעד זמני לפיו יחויב המשיב לראות במבקש תושב ישראל מתאריך 1.3.14 ואילך לצורך חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד-1994 וכן בנשיאה בהוצאות/התחיבות לשאת בהוצאות הרפואיות הכרוכות בטיפול במבקש.

במהלך אשפוזו, עבר המבקש ארועים רבים בתחומים שונים ( ובכלל זהארועי לב (ברדיקארדיה), ניתוח אורתופדי , פרכוסים , זהום נשימתי .

אין חולק כי לא הוגש כל ערעור על החלטה זו של המשיב.

ביה"ח ביקש להעביר את המשיב לבי"ח פלסטינאי, כאשר משרד התאום והקישור מסר כי המשיב אינו מוכר למערכת הרשות הפלסטינאית בהיותו תושב ירושלים.

משכך אין מקום לסטות מבירור ההליך בדרך הפרוצדוראלית הרגילה במסגרת התיק העקרי; המשיב טוען עוד כי המבקש בא לבית הדין בידים שאינן נקיות, שעה שאינו מזכיר כי מרכז חייו בשכונת הדאר; הסיבה היחידה בגינה היתקבל המבקש לבית החולים היא השימוש בת.ז. מזויפת; לטענתו במאזן הנוחות, ככל שינתן צו ובסופו שלדבר יוברר כי אין המבקש תושב, יגרם למשיב נזק בלתי הפיך, שכן לא ניתן יהיה לגבות החזר התשלומים.

לתגובת המשיב לא הוגש תצהיר ולמרות זאת הוגשו מסמכים בצרוף לה. ב"כ המבקש טוען נגד כך. דיון והכרעה תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי (החלה בבית הדין) מורה כי מתן סעד זמני נתון לשיקול דעתו של בית הדין, מקום בו שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיומה של עילת התובענה.

בעיניין זה יצוין כי בית הדין ימנע בדרך כלל מלפסוק סעד זמני הזהה במהותו לסעד המבוקש בהליך העקרי (דב"ע לא/ 9-9 יעקב תבור ואח' נ' אל על נתיבי אויר לישראל פד"ע ב 130 (1971)).

...

כפי העולה מהמתואר לעיל, לא מצאנו כי כך פנה המבקש אל בית הדין ואין מקום לחזור על הדברים.

מכל מקום, נדגיש: לטעמנו בדרכי תחבולה מבקשים המבקש ומשפחתו לכפות מימון הטפול בו על המשיב .

נוכח האמור הבקשה נדחית.

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים (השופטת רחל בר"ג-הירשברג ונציגי הציבור מר נתן מזרחי ומר צבי גל; ב"ל 17278-01-18) מיום 22.1.18, שבמסגרתה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו זמני שלפיו יורה בית הדין למוסד לביטוח לאומי להשיב את שמה למאגר המבוטחים בביטוח בריאות וזאת עד למתן פסק דין בהליך העקרי.

ביום 8.1.18 הגישה המבקשת תביעה לבית הדין האיזורי בעיניין "קביעת מעמד, תושבות, החזרת ביטוח בריאות", וביום 9.1.18 הגישה בקשה לסעד זמני המורה למוסד להשיב את ביטוח הבריאות עבורה וזאת עד לסיום ההליכים המשפטיים.

בנוסף טענה כי לצורך הסעד הזמני אין מקום לדרישה להוכיח את מרכז חייה ודי בראשית הראיה שהביאה בדבר קבלת טיפולים רפואיים בירושלים; היא נכחה בביתה בירושלים עת הגיע חוקר המוסד; משלוח המכתב ללא ציון תיבת דואר מעיד כי בא למנוע ממנה את האפשרות לטעון כנגדו; לא ברור מדוע המתין המוסד 47 שנים כדי לשלול את התושבות שלה; טענות המוסד בדבר החזר הוצאות עבור הטיפולים הן תיאורטיות שכן איש אינו יכול לממן טיפולים כנגד סרטן מכיסו; לבני הזוג אין מיפעל בחברון ותוצאות החקירה שערך המוסד חסרות בסיס; אם יתברר שבני הזוג אכן אינם תושבי מדינת ישראל יהיה המוסד מחויב להשיב להם את דמי הביטוח ששלמו כל השנים - סכום העולה על כל פסיקת הוצאות שיגיעו למוסד אם יתברר שהמבקשת אינה תושבת.

בבקשה שלפני טענה המבקשת כי טעה בית הדין האיזורי עת קבע כי לא נשקפת סכנה לחייה שכן לפי המסמכים שהוגשו עולה כי היא חייבת במעקב דחוף וכי כל דיחוי עלול להוביל להתפשטות מחלת הסרטן; הקביעה כי הסכימה עם טענות המוסד לפיהן עד לשנת 1977 לא הייתה כלל תושבת ישראל אינה אלא פרשנות חסרת יסוד לדבריה; בית הדין שגה עת קבע כי הסעד הזמני זהה לזה העקרי כיוון שבמסגרת התביעה נטען כנגד ההחלטה שלא לראות במבקשת תושבת, ואילו במסגרת הבקשה עתרה היא לחייב את המוסד להחזיר את ביטוח הבריאות באופן זמני עד להכרעה בתביעה; זכות הטיעון של המבקשת נפגעה ואין בהשלמת הטיעון שניתנה לה במסגרת ההחלטה כדי לרפא את הפגם; אין מדובר בסעד כספי אלא בטיפול במחלת הסרטן ודחיית הבקשה אינה מותירה בפני המבקשת כל אלטרנאטיבה; המבקשת מוכנה לעמוד בכל התחייבות או ערבות שתקבע על ידי בית הדין לשם כניסת הסעד הזמני לתוקף; שגה בית הדין עת קבע כי לא פרשה תמונה עובדתית שלמה שכן פירטה עד תום עובדות שדי בהן להליך העקרי, קל וחומר להליך הזמני.

ואולם, המבקשת בחרה שלא להגיש דבר ועל כן כל שהונח לפני הוא המסמך שעמד גם לפני בית הדין האיזורי והוא מכתבו של רופא המשפחה ד"ר כלווי סקאפי מיום 20.1.18 שלפיו המבקשת עברה ניתוח וזקוקה למעקב, הערכה וטפול ללא דיחוי, וכן שכל עיכוב במתן טפול עלול להוביל להתפשטות הגידול ועלול להיות פטאלי או לגרום להחמרת המצב.

...

החלטת בית הדין האזורי מושא הבקשה שלפני מפורטת ומנומקת, ולא שוכנעתי כי יש להתערב בה. החלטת בית הדין האזורי מעלה כי היה ער לטענות בדבר מצבה הרפואי של המבקשת אלא שסבר שמהמסמכים שהגישה לא עולה כי היא זקוקה כעת לטיפול מציל חיים או דחוף.

על כן, בהיות החלטת בית הדין האזורי מנומקת כדבעי ותואמת את ההלכה הפסוקה, ובשים לב לסד הזמנים הקצר שנקבע בהחלטה במטרה לקדם את ההליך העיקרי - סבורני שיש לדחות את הבקשה.

סוף דבר - לנוכח האמור בקשת רשות הערעור נדחית.

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל אביב (השופטת אירית הרמל; ב"ל 35977-08-18) אשר קיבל בחלקו את ערעור המבקש על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 15.3.18 (להלן: הועדה) וקבע כי יש להשיב את עניינו לועדה באותו הרכב.

המבקש צירף לערר חוות דעת מטעם ד"ר איתי אופיר - אורתופד מנתח מומחה, מיום 22.2.18, שלפיה הומלץ לקבוע למבקש נכות בשיעור 30% בגין הגבלת תנועות קשה בעמוד שדרה מותני לפי סעיף 37(7)(ג) וכן 10% נכות בגין פציעת שריר ביצפס לפי סעיף 42(2) א' ולהפעיל תקנה 15 (להלן: חוו"ד ד"ר אופיר).

) העידר ממצאים נוירולוגיים כוח גס תקין העידר החזרים גידיים.

על יסוד האמור עתר המבקש - לבטל את שתי החלטותיו של בית הדין האיזורי לקבל את עירעורו במלואו ולהכיר בנכות של 30% בגב ו-10% ביד שמאל להורות על הפעלת תקנה 15 כהמלצת האורתופד לקבוע הוצאות לעניין אי הגשת תגובה במועד לקבוע הוצאות "בגין הצורך לנהל הליך ארוך זה ובמיוחד בשים לב לשרשרת הכשלים של הנתבע והועדה הרפואית מטעמו" להעביר את פרטי ההליך והמלצת בית הדין לגורמים המוסמכים "לבירור מעמיק של דרך פעולת "הועדה". ביום 7.7.19 ניתנה החלטה שלפיה "בטרם תנתן החלטה לגופו של עניין יודיע המבקש, בתוך שבעה ימים, האם ברצונו לפנות ללשכה לסיוע משפטי לבירור זכאותו לייצוג". ביום 11.7.19 הגיש המבקש הודעה שבה נאמר שפנה ללשכה לסיוע משפטי וכי הוא ממתין לפגישה.

על אף האמור, ובשים לב לכך שעניינו של המבקש ממילא אמור להיות מוחזר לועדה בהתאם לפסק דינו של בית הדין האיזורי, מבוקשת התייחסותו של המוסד לשני נושאים: האם לא ראוי לבקש מהועדה לידון שוב גם בשאלה של הפעלת תקנה 15, בשים לב לכך שהמבקש ציין בפני הועדה כי לא חזר לעבודה עקב הפגיעה אך בהחלטת הועדה נאמר כי המבקש "לא עובד שנתיים ולא בגלל התאונה"? על פני הדברים, אין הנמקה מספקת בעיניין זה. אשר לכתף שמאל - זו אמנם לא הוכרה על ידי פקיד התביעות אך גם לא נשללה, ולטענת המבקש מדובר בפגיעה מנפילה נוספת, שנגרמה לו כתוצאה מהפגיעה המקורית.

...

בקשה זו נדחתה בהחלטת השופטת אירית הרמל מיום 30.1.19 שלפיה: "הבקשה נדחית. תשומת לב התובע לדבריו בעמ' 3 שורה 2 לפרוטוקול הדיון בפני הרשמת חבקין. המערער ביקש כי התיק יועבר למתן פסק דין ולא ביקש להגיש סיכומים, סיוע משפטי או כל בקשה אחרת. משכך ניתנה החלטת הרשמת בסיום הדיון כי התיק יועבר למתן פסק דין". יומיים לאחר מכן הגיש המבקש סיכומים "בהתאם להחלטת בית הדין מיום 20.1.19". בהמשך לכך ניתנה החלטת בית הדין האזורי ביום 3.2.19 המפנה את המבקש להחלטת בית הדין מיום 30.1.19.

טענת המבקש כי בית הדין יקבע את הנכות בעצמו נדחית.

אף לא מצאתי ממש בטענותיו הנוספות של המבקש, ולא שוכנעתי כי נפלה טעות בדרך ההתייחסות אליהן בפסק דינו של בית הדין האזורי המצדיקה מתן רשות ערעור.

בית הדין האיזורי לעבודה ירושלים סע"ש 62523-10-15 24 פברואר 2020 לפני: כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא נציגת ציבור (מעסיקים) גב' אסתר כהן התובעת רימה שהוואן ע"י ב"כ: עו"ד ענאן עבד הנתבעת agencia espanola de cooperacion internaci ע"י ב"כ: עו"ד בטי נולמן פסק דין

במסגרת החלטה ופסק דין חלקי שניתנו בהליך זה ביום 2.4.2019 נדחו טענותיה של התובעת בכל הנוגע לעילת התביעה הנוגעת לשווי השכר לו זכאית נוכח מהות התפקידים שמבצעת ונקבע, במקביל, כי במסגרת הליך זה תישמענה עילות התביעה המבוססות על הדין הישראלי - חופשה, דמי חגים, הבראה, החזר הוצאות נסיעה, ופצוי בגין אי הפרשה לגמל.

לא זו אף זו, על ההחלטה ופסק הדין החלקי הגישה התובעת ערעור ואילו הנתבעת נימנעה מהגשת בקשת רשות ערעור.

בפסק הדין שבערעור התיחס בית הדין הארצי גם לסוגיית סמכותו של בית דין זה והותיר ,כמתחייב, בידי הנתבעת, את האפשרות להעלות טענותיה בסוגיה זו במסגרת ערעור על פסק דין זה , ואולם ספק בעינינו אם היתנהלות ראויה היא כי בית דין זה יתייחס לגוף סוגיות אלה אשר כבר הוכרעו על ידו וכאשר בית הדין הארצי לא הורה לו (בהיעדר בר"ע כאמור) להתיחס אליהן מחדש (ודוק- עיון בסכומי הנתבעת מעלה כי היא אף מתפלמסת עם קביעות בית הדין הארצי (ר' כדוגמא ס'37 ) בפני בית דין זה.).

למעלה מן הצורך ואך כיון שהנתבעת ריכזה עיקר טיעוניה בכך וכן נוכח העובדה שההחלטה ופסק הדין החלקי היוו החלטה בלבד בקשר למושא פסק דין זה (אך לא נטען כל שינוי נסיבות), נציין רק : בית הדין הארצי בפסק דינו שבערעור מציין מפורשות כי תניית שיפוט יחודית (שאין חולק כי קיימת בחוזים דכאן) המקנה סמכות שיפוט לבתי המשפט בספרד , אינה חזות פני הכל ככל שעסקינן בשאלת סמכותו המקומית של בית דין זה. לענין זה ר' סעיפים 9 ,12, 28 לפסק הדין בעירעור.

כן ר' ניתוח הנתונים הספציפיים הנוגעים לעניינם של הצדדים דכאן בסעיף 17 שם: בפסק הדין בעירעור נדונה כאמור עילת התביעה שנגעה להפרשי השכר.

...

סוף דבר התובעת זכאית לתשלום הסכומים הבאים כשהם נושאים הפרשי הצמדה ורבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל: דמי הבראה בסך של 21,957 ₪.

יתר תביעות התובעת נדחות.

בשקלול העובדה כי פסק הדין החלקי דחה חלק מהתביעה ואף כעת חלקים מן התביעה, בעוד אחרים התקבלו, מצאנו שלא לעשות צו להוצאות לטובת מי מן הצדדים.

הנגזרת מכך היא שיש לחייב את האשה בתשלום דמי שימוש ראויים עבור כל התקופה שהאיש הורחק מביתו שלא כדין ונעשה שימוש בחלקו בדירה המשותפת, שלא באשמתו ובלא אפשרות להתגורר בביתו, בהיתחשב בעוול הרב שניגרם לו. הניתוח שלהלן על מסכת ההליכים שבתיק סביב צוי ההגנה ותוצאותיהם הוא פרי עטו של העוזר המשפטי המסור הרב יחיאל פריימן שליט"א לבקשתנו.

להלן לשון חוות הדעת שהוצגה לפנינו: העירעור שלפנינו והרקע לפנינו ערעור על החלטת בית הדין הרבני האיזורי ירושלים מיום כ"ג במרחשוון תשע"ט (1.11.2018) שבה נתן אב בית הדין, בדן יחיד, לבקשתה של המשיבה צו הגנה במעמד צד אחד נגד המערער ועל החלטות שבאו לאחריה ושבהן הוארך תוקפו של צו זה. העירעור הוגש שעה שהמערער והמשיבה היו נשואים זה לזו ובית הדין התבקש לאחד את הדיון בו עם הדיון בערעורה של המשיבה בנוגע לתביעת הגירושין שהגיש המערער ושבקשת המשיבה למחיקתה נדחתה.

המערער הגיש בקשה לרשות ערעור גם על ההחלטה מכ"ב בתמוז תשע"ט (25.7.2019) – ובמשתמע על ההחלטה מכ"ח בתמוז (31.7) שהבהירה אותה – ובקש ליתן רשות ערעור, לידון בבקשה כערעור ולאחד אותו עם העירעור הקודם.

כבוד בית הדין האיזורי יחליט לפי שיקול דעתו הרחבה אם להכניס חיובים אלו של החזר הוצאות ודמי השמוש בהליך פירוק השתוף בדירה המשותפת או כחיוב עצמאי.

...

(זאת אף שהאמת ניתנה להיאמר כי גם מי שהורחק כדין בשל חשש לאלימות זכאי בסופו של דבר לתבוע את פירוק השיתוף וזכאי לדמי שימוש בגין התקופה שבה רק רעהו משתמש בנכס המשותף, לפחות מאותה עת שבה אכן היה השימוש המשותף נמנע גם לולי האלימות, בשל הגירושין.

המערער אומנם טען בנושא זה, אך המשיבה לא השיבה – ואף שראוי היה שתשיב גם בנקודה זו למרות הנחתה כי אין מקום לפסיקת דמי השימוש מכל וכול, אין אנו סבורים כי יש לקבל את עמדת המערער כמו שהיא "בהעדר תגובה", שעה שנראה כי מדובר בחוסר שימת לב לצורך להגיב גם בנקודה זו. (ג) ניכוי חיובו של המערער במדור ילדיו בהתאם לאמור מצריך פסיקה של דמי המדור על בסיס טענות הצדדים וההכרעה בתיק מזונות הילדים, שאומנם מונח אף הוא לפנינו אך טרם הוכרע, ושתביא בחשבון כמובן גם את שומת השכירות הראויה.

בשולי הדברים נאמר כי סבורים אנו כי טוב יעשו הצדדים – ולאחר ניקוי שמו של המערער יקל עליו להסכין ולהסכים לכך – אם יגיעו להסכמות בנושאים אלה, ואולי אף בנושאים אחרים התלויים עדיין לפנינו, ויורידו את מפלס האיבה והחשדנות.