רשות ערעור על גזר דין בתיק תקיפה הגורמת חבלה ממשית

נדחו ערעור ובקשת רשות ערעור על גזר הדין בו נקבע מיתחם 3-14 בגין עבירות תקיפה סתם ואיומים והושתו 4 חודשי מאסר בפועל, להם נוסף במצטבר חודש 1 מתוך 4 חודשי מאסר מותנה, שהופעל, רובו בחופף, וענישה נלווית.

לא למותר לציין כי בעפ"ג (ב"ש) 18854-12-14 דדון נ' מדינת ישראל (20.5.15) קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע, כי עונש המאסר "קל יחסית"; רע"פ 4849/14 יזזאו נ' מדינת ישראל (13.7.14) - נדחו ערעור ובקשת רשות ערעור על מיתחם 6-12 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית, בעבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית והשתת 8 חודשי מאסר בפועל, בגין תקיפת מאבטח במועדון, בצוותא עם אחר, שגרמה לחבלות - שפשופים במצח ובכף יד ושריטות בפניו.

ת"פ 66202-01-20 מדינת ישראל נ' אלעקבי (20.6.22) - אציין כבר עתה כי הנאשם הגיש ערעור על גזר הדין (עפ"ג 54173-08-22 אלעקבי נ' מדינת ישראל) בו טרם ניתן פסק דין והתיק קבוע לדיון ביום 11.1.23.

...

עמדה על כך כב' הש' וילנר, בסעיף 12 לפסק דינה ב-ע"פ 7220/19 זגורי נ' מדינת ישראל (6.2.20) - "בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה הגלומה בעבירות אלימות ועל הצורך בהרתעה מפני ביצוען. זאת, מחמת פגיעתן האנושה בזכותו של אדם לשלמות גופו, לביטחון ולכבוד". מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי רבו מקרי האלימות בארץ בכלל ובאזור הדרום בפרט.

מעבר לפגיעה הפיזית במתלונן, מידת הפגיעה בשלוות נפשו ובכבודו לא מבוטלות אף הן. מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי ביצוע מעשי התקיפה בחבורה, על ידי שלושת הנאשמים, העצימה מידת הפגיעה בערכים המוגנים.

לצד זאת, מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי כל אחד מהנאשמים תרם תרומה שונה וקיים שוני בנסיבות ביצוע העבירות על ידי כל אחד מהנאשמים, כפי שפורט לעיל.

מיום 10.7.2012מכל המקובץ לעיל עולה, כי נסיבותיהם האישיות של הנאשמים שונות ומידת אשמו של כל נאשם, תרומתו לאירוע ומספר העבירות בהן הורשעו שונים אף הם. נזכיר כי נאשם 1 הוא מי שנהג בסוואנה תוך הדלקת אורות גבוהים וחסם באמצעות הסוואנה את הפיאט.

כך, התחשבות בצורך בהרתעה אישית ובהרתעת הרבים, בהתאם לסעיפים 40ו ו-40ז לחוק העונשין והאינטרס הציבורי, השוני בנסיבות ביצוע העבירות ובנסיבות שלא קשורות בביצוע העבירות - מובילים למסקנה כי יש לקבל עתירת המאשימה ולהשית עונשי מאסר על נאשמים 1 ו-2 שירוצו בעבודות שירות (בהינתן חוות הדעת בעניינם).

בהינתן חומרת מכלול מעשי כל אחד מהנאשמים, מידת מעורבותו ומידת אשמו של כל אחד מהם, מצאתי כי יש למקם את נאשמים 1 ו-2 בחלקו התחתון של המתחם, אך לא בתחתיתו, ואילו את נאשם 3 בתחתית המתחם - ואני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשם 1 - 3 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות.

בבית המשפט העליון רע"פ 3879/23 לפני: כבוד השופט ח' כבוב המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בתיק עפג 055834-03-23 שניתן ביום 27.04.2023 על ידי כבוד השופטים א' אליקים, ת' נאות פרי וג' קרזבום בשם המבקש: עו"ד רם גולן בוקריס ][]החלטה

הרקע לבקשה והבקשה המבקש הורשע בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

נקבע כי הוכח שהמבקש הטיל בהתנהגותו אימה ופחד כלפי השוכרים, עד אשר גרם לשוכר לחבלה ממשית.

ביום 28.02.2023 נגזר דינו של המבקש.

נוכח כל אלה, נגזרו על המבקש 2.5 חודשי מאסר בפועל והפעלה במצטבר של עונש מאסר מותנה בן 5 חודשים שהוטל עליו במסגרת ת"פ 55222-10-20 (להלן: ההליך הקודם), ובסך הכול, 7.5 חודשי מאסר בפועל; מאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירת אלימות, ו-6 חודשי מאסר לבל יעבור עבירת אלימות הגורמת חבלה; פיצוי השוכרים בסך 1,500 ש"ח; מימוש התחייבות עצמית שניתנה בגדרי ההליך הקודם; וכן חתימה על התחייבות עצמית נוספת.

...

בתוך כך, טען המבקש כי השוואה בין הודעת השוכרת במשטרה, שלא הוגשה כראיה בהליך, לבין עדותה במשפט, מלמדת על סתירות מהותיות בעדותה של השוכרת, באופן המחייב את המסקנה כי עדותה אינה אמינה.

בקשה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא ר' שפירא) מיום 03.04.2023, תוך שנקבע כי: "בענייננו, על פניו, סיכויי הערעור אינם גבוהים. מהחומר הרפואי שהוגש אכן עולות שאלות בנוגע למשקל הראוי שיש לייחס לעדותו של הסב. עם זאת, בית משפט קמא לא ביסס את עיקר הכרעת הדין עליה מאחר שהסב לא נכח באירוע התקיפה, אלא הוא הסתמך עליה כשקבע כי המערער פעל בניגוד לרצון הסב בשעה שהוא דרש מהמתלונן את דמי השכירות. לעניין זה, בית משפט קמא אף סבר כי היה מקום לייחס למערער עבירות נוספות בגין האירוע שלא נכללו בכתב האישום. עם זאת, בנוגע לעבירת התקיפה שהיא העבירה היחידה שבסופו של דבר נידונה במסגרת הכרעת הדין, בית משפט קמא התבסס על עדותם של המערער ונפגעי העבירה לצד ראיות נוספות, ומשכך, על פניו, טענות המערער אודות מצבו הרפואי של הסב אינן משפיעות על סיכויי הערעור באופן משמעותי." (ההדגשה הוספה – ח.כ.).

אולם, מן הטעמים שיפורטו להלן, לא מצאתי כי נפל פגם לגופה של החלטת בית משפט קמא בסוגיה זו. כידוע, סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי ערכאת הערעור רשאית לגבות ראיות חדשות או להורות לערכאה הדיונית לגבותן אם היא סבורה "שהדבר דרוש לשם עשיית צדק". הפסיקה הוסיפה וקבעה כי יש לבחון את אמת מידה זו בשים לב לשלושה שיקולים עיקריים: האפשרות להגיש את הראיות במסגרת ההליך שהתקיים בפני הערכאה הדיונית; עיקרון סופיות הדיון; והסיכוי שהגשת הראיות החדשות תוביל לשינוי בתוצאת פסק הדין, ויש הסבורים כי שיקול זה הוא העיקר (ראו למשל, מהעת האחרונה: ע"פ 8957/21 קרא נ' מדינת ישראל, פסקה 52 (21.05.2023().

לאור כל האמור, ובשים לב לחשיבות השמירה על הסדר הדיוני, איני מוצא פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להתיר את הוספת הראיות חדשות (ראו גם: יוסף אלרון "קבלת ראיות שלא על פי סדר הדין" המשפט יב 15 (2007)).

סוף דבר, הבקשה נדחית.

כללי זהו ערעור המדינה על גזר – הדין, שניתן ביום 20.2.22, על ידי בית משפט השלום בחדרה, מפי השופט הנכבד אלכס אחטר, בתיק פלילי 64632-08-21.

בהתייחסו לעבירה שעניינה תקיפת שוטר, הרי שזו, כך נטען, נעשתה מתוך סערת – רגשות ולא מתוך כוונת פגיעה מה גם שלא נגרמה חבלה ממשית לשוטר; השוטר הנפגע לא אושפז; לא הוצגה כל תעודה רפואית, המתעדת את פציעתו.

הוא הציג לעיון את גזר הדין שניתן במסגרת ת"פ 17413-05-20 (מחוזי חיפה) מדינת ישראל נ' דסוקה ואח' (ניתן ביום 12.7.2021), הקשור לפרשה הנ"ל. באותו מקרה, עתרה הפרקליטות לאימוץ המיתחם שנקבע בעיניין ג'מיל חליל הנ"ל והוטלו 10 חודשי מאסר בלבד.

] בהתאם לכך ולנוכח ריבוי מקרי הירי, יש לנקוט במדיניות ענישה מחמירה כלפי ביצוע עבירות החזקת נשק שלא כדין, ועל אחת כמה וכמה שימוש בנשק חם ופציעתם של קורבנות שונים עקב כך. הצורך במדיניות ענישה מחמירה נחוץ במיוחד כאשר השמוש בנשק גורר פגיעה בגוף ובנפש, וכאשר מבצעי העבירות אינם מוסרים את כלי הנשק לידי רשויות החוק – ובכך מוסיפים לפגוע בבטחון הציבור וקיים חשש תמידי לשימוש עברייני חוזר בנשק זה, כמו גם להגעתו של נשק זה לגורמים עויינים ובכללם גורמי טירור.

...

איננו מקבלים בהקשר זה את טענת הסנגור, שלפיה יש להתייחס אל מעשה תקיפת השוטר (בנסיבות שבהן בוצע) כאל דבר של מה בכך, בבחינת זוטי דברים כמעט.

אנו סבורים, שמתחם העונש ההולם שאותו קבע בית – המשפט קמא הנכבד (12-36 חודשי מאסר בפועל) אינו יכול לתת מענה לצורכי ההלימה, המניעה וההרתעה שהם בעלי משמעות עצומה בכגון דא. אין הוא הולם את רוח התקופה ואת "מגמת ההחמרה" שעליה מדברים בפסיקה מזה שנים.

עם זאת, בשים לב לכך, שאין דינה של ערכאת מערעור למצות את הדין, מצאנו לנכון להטיל עליו 28 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו.

ערעור על גזר דינו של בית המשפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופט דרור קלייטמן) בת"פ 62076-06-20 ות"פ 27939-07-20 מיום 6.2.2022 במסגרתו הורשע המערער, על פי הודאתו, בעובדות כתב אישום מתוקן, בבצוע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ונגזרו עליו 3 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות וכן מאסר מותנה בן 6 חודשים למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת אלימות.

גזר הדין של בית המשפט קמא הודאת המערער ניתנה לאחר שהחלו להשמע הוכחות, ולאחר שהצדדים שמעו את הערות בית המשפט, תוקן כתב האישום באופן משמעותי.

הם אכן ביצעו את המתוכנן ודלקו אחרי המערער ואחיו והמתלונן אף דקר את אחיו של המערער, אשר מלכתחילה היה גם הוא נאשם בתיק זה. אין בכך על מנת להצדיק בשום אופן את העבירה אותה ביצע המערער, אך יש בכך על מנת להשפיע באופן משמעותי על קביעת המיתחם בנסיבותיו הספציפיות של ארוע זה. לנוכח האמור לעיל נקבע כי מיתחם הענישה בארוע זה כנע בין 3 חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות ועד ל- 15 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית.

ראו דברי כב' השופטת ד' ברק ארז בעיניין דרויש (בפיסקה 21): "כידוע, התוצאות של העלאת הטענה של הגנה מן הצדק עשויות להיות מגוונות. לעתים, הגנה מן הצדק היא בסיס לפטור מהעמדה לדין. במקרים אחרים, היא עשויה להצדיק הפחתה מאחריות או הקלה בענישה (ראו למשל: ע"פ 8551/11 כהן סלכגי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 15 (12.8.2012)). אין ספק שהתשובה לשאלה מהי התוצאה המתאימה אמורה להתבסס על שיקלול של מספר פרמטרים, ובראשם מידת העוול הכרוך בהעמדה לדין (מבחינת חומרת ההיתנהגות המיוחסת לרשות או חומרת ההפליה) וחומרת העבירה המיוחסת לנאשם והערכים החברתיים שעליה היא מגנה...". המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן וטען טענתו לעניין ההגנה מן הצדק במסגרת הטיעונים לעונש כנימוק לזיכויו, לחלופין כנימוק להקלה בעונשו.

כתב האישום המקורי יחס למערער עבירות חמורות יותר – פציעה על ידי שניים או יותר, עבירה לפי סעיף 335(א)(2); פציעה כשהעבריין מזוין, עבירה לפי סעיף 335(א)(1) ותקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר, עבירה לפי סעיף 382(א) לחוק.

...

סבורים אנו ששני המבחנים הראשונים התקיימו ובשלב זה יש לפנות אל המבחן השלישי שנקבע בעניין בורוביץ, ולבחון מהו הסעד הראוי בענייננו, המאזן כראוי בין השיקולים, האינטרסים והערכים העומדים ביסוד ההליך הפלילי, לבין הפגמים שנפלו בהליך.

לטעמנו, העונש שגזר בימ"ש קמא על המערער מאזן נכונה בין כלל השיקולים הצריכים לעניין וטענת ההגנה מן הצדק הביאה להשתת עונש קל ביותר בדמות 3 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.

לנוכח המפורט לעיל, הערעור נדחה.

בבית המשפט העליון רע"פ 2503/24 לפני: כבוד השופט י' אלרון המבקש: יעקב נחימוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע ב-עפ"ג 30463-09-23 מיום 14.2.2024 שניתן על ידי השופטים: י' עדן, ע' כהן ו-י' ליבדרו; בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין בשם המבקש: עו"ד רונן חליוה ][]החלטה

בגין מעשיו, יוחסו למבקש 10 עבירות של תקיפה סתם כלפי בן זוג לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); 5 עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק; עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית כלפי בן זוג לפי סעיף 382(ג) לחוק; ועבירה של היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק.

הרושם שמעשיו הותירו עליה לא נמחו גם בחלוף הזמן, והדברים קיבלו ביטוי בתסקיר שירות המבחן, שעמד על התמודדותה עם "פגיעה טראומתית קשה בעקבות מערכת היחסים האלימה שבה הייתה נתונה". כאמור, בית המשפט המחוזי החזיר את התיק למתן גזר דין בשנית לאחר שעמד על מספר שגגות שנפלו בו. בגזר הדין שניתן בשנית, בית משפט השלום היתייחס לכלל הנסיבות הצריכות לעניין, בכלל זאת לשיקולי שקום, והחליט לבסוף לקצר את עונשו של המבקש בצורה ניכרת ומשמעותית למדי.

...

בכלל זאת, נטען כי הנחיות שניתנו על ידי המותב שדן בערעורו הראשון לא כובדו על ידי שירות המבחן והמותבים שדנו בתיק בהמשך; כי נדרש היה להיעתר לבקשת המבקש לקבל דוח מסכם מ"בית נועם" – המסגרת הטיפולית שבה נטל חלק; כי קיים פער בלתי סביר בין רמת הענישה במחוז דרום ליתר בתי המשפט; וכי הליך השיקום האינטנסיבי והארוך שהמבקש עבר מצדיק הקלה משמעותית בעונשו, אף מחוץ לגדרי מתחם הענישה שנקבע.

דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא; בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, החלטתי לדחות במעט את מועד ריצוי עונשו של המבקש על מנת שתינתן לו תקופת התארגנות.