רקע והליכים קודמים
העותרים הם תושבי לוד, המתגוררים בבתים שבנו על גבי מקרקעין הידועים כגוש 3972 חלקה 10 וגוש 3967 חלקה 29, שבחלקה המזרחי של שכונת "פרדס שניר" שבעיר לוד (להלן: המקרקעין ו-השכונה או פרדס שניר, בהתאמה).
המשיבים הרחיבו וטענו, בין היתר, כי עמדתם העקבית הינה שכאשר מדובר במי שפלש ומחזיק במקרקעין שלא כדין, אין מקום לשווק את הקרקע בפטור ממכרז או במיכרז סגור; כי כך נקבע במפורש גם בסעיף 2ה לחוק רשות מקרקעי ישראל, התש"ך-1960 (להלן: חוק רשות מקרקעי ישראל); וכי ניתן לעשות כן רק במקרים חריגים, בהתקיים "נסיבות מיוחדות", שהמקרה דנן אינו נימנה עליהן – המדובר במקרה "מובהק" של פלישה ובניה שלא כדין, המאוחרת לשנת 2000, שטופלה ללא שהוי ובהנתן פסקי דין חלוטים.
סיכומו של דבר, שחרף אישורה של התוכנית המפורטת והסרת המשוכה התכנונית, המחלוקת באשר למישור הקנייני עומדות בעינן: העותרים טוענים שעל רמ"י להסדיר את זכויותיהם במקרקעין, באופן דומה לזה שנעשה בקרקעות תפוסות בשכונות דומות בעיר; הערייה עומדת על כך שהמצב התיכנוני הנוכחי מאפשר לעשות כן, לפחות ביחס לחלק מהבתים; ואילו המשיבים, מצידם, עומדים על מימוש צוי הפינוי וההריסה כנגד העותרים.
...
ברם, משלא כך הם פני הדברים, בחלוף כשש שנים מהגשת העתירה וכעשור מהמועד שבו הפכו פסקי הדין כנגד העותרים לחלוטים – אין מנוס מלהכריע בעתירה.
למרות התוצאה אליה הגענו, אנו סבורים כי ספק אם המציאות שנוצרה בשטח והמורכבות של העיר לוד ושל השכונה מושא דיוננו, מצדיקה גישה של "ייקוב הדין את ההר". רמ"י חדלה בכך שפנתה בדרישות ראשונות לסילוק יד רק בשנת 2006, לאחר שבניית הבתים כבר הסתיימה, והגם שאין בחלוף הזמן כדי להקנות לעותרים זכות כלשהי במקרקעין, עולה מפסקי הדין החלוטים שניתנו בעניינם של העותרים, כי אין מדובר בבנייה תוך הפרה של צווים מינהליים או שיפוטיים שהוצאו במהלך הבנייה.
סוף דבר, שאציע לחברותיי לדחות את העתירה.
