רשות מקומית נגד הורים בגין תשלומי חובה ורשות בחינוך

טענות התובע וצדדי ג' בתמצית הנתבעת לא מילאה ידי חובה עפ"י הוראות החוק והצו על פיו ולא דאגה לצרף את התובע לפוליסת ביטוח תאונות אישיות אשר הונפקה לשנת 2009/2010 לכלל התלמידים במדינה, בהתאם לחוזר משרד החינוך משנת 2003, לפיו רשות מקומית חייבת לבטח את תלמידיה בביטוח תאונות אישיות.

חבותה של הנתבעת בתשלום על פי הפוליסה הנה כלפי התובע ולא כלפי הוריו ועל כן אין מקום לפגוע בפצוי התובע בשל היתנהלות צד ג'.

בהנתן כי בבסיס "פוליסת ביטוח תלמידים" - חלותה על מבוטחים שהנם קטינים, אשר על פי רוב הוריהם הנם אפוטרופסים טבעיים עבורם, - ככל ותוכר טענת "אשם תורם" כנגדם הרי שבכך תסוכל בפועל מטרתה שכן על פי רוב בכל אירוע בטוחי בו נפגע ילד מיתקיים פוטנציאל לטענת אשם תורם מצד הוריו להיעדר השגחה.

...

לא מצאנו בסיכומי הנתבעת נימוק של ממש אשר יהא בו כדי לבסס טענה זו. לפיכך על ההודעה לצדדי ג' להידחות.

התוצאה היא איםא כי התביעה מתקבלת כנגד הנתבעת ואילו ההודעה לצדדי ג' נדחית.

הנתבעת לא טענה בסיכומיה כנגד תחשיבי התובע ובהינתן התנאים בפוליסה, מצאתי לקבוע כי התביעה מתקבלת ולפסוק לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי בגין ימי אשפוז – 94 ₪ ליום X 61 יום (למעט בגין 5 ימים ראשונים)X150%= 8,601 ₪ בתוספת ריבית והצמדה ממועד התאונה ועד היום, 10,492 ₪.

תביעה שהגישה התובעת לכלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל") בדרישה לפצותה בהתאם לפוליסה הקולקטיבית לביטוח תאונות אישיות לתלמידים, נדחתה על ידי כלל, בתאריך 24.12.14, בנימוק שקיים חריג בפוליסה, לפיו המבטח פטור מתשלום פיצויים אם התאונה מהוה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפלת"ד. תביעה זו, היא תביעת נזיקין, המוגשת נגד המדינה ועיריית חיפה - רשות החינוך המקומית בה למדה הנתבעת בעת התאונה, לאור העובדה שהתובעת אינה זכאית לפצוי, בהתאם לפוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים, בגין פציעתה בתאונה.

ביחס להקף החובה הקבועה בחוק קובע בית המשפט: "... החובה לבטח בגין תאונות אישיות שעוגנה בחוק היא חובה כללית שמשמעה חובה שיהא קיים ביטוח תאונות אישיות סביר בשים לב לתשלום דמי הביטוח הנגבה מן ההורים. כפי שעולה מן החוק, הרשות המקומית אינה נושאת בתשלומי הביטוח אלא ההורים וההורים בלבד, והשר הוא שקובע את גובה התשלומים באישור ועדת החינוך של הכנסת... טענת התובעים, כי יש לפרש את המונח ביטוח תאונות אישיות בחוק כלשונו, ללא כל סייג ובסכום ריאלי בהתאם לנזק שניגרם, אינה יכולה לעמוד ואינה מתיישבת עם פרשנות החוק בשים לב לתכלית החקיקה וההרמוניה החקיקתית המתבקשת בשים לב להגבלת התשלום בעבור תאונות אישיות בהתאם לסכומים שנקבעים על ידי השר...

...

לטענתה, מדובר בתקיפה עקיפה שדינה להידחות.

אין בעובדה ששינוי מדיניות כאמור, באופן הצופה פני עתיד, עשוי להיות מוצדק, כדי להוביל למסקנה שמי מהנתבעות התרשלה כלפי התובעת, או עוולה כלפיה בהפרת חובה חקוקה, משום שהתובעת שלפניי לא נותרה ללא כל פיצוי בגין פציעתה הקשה.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

רשות החינוך המקומית גובה את דמי ביטוח במסגרת תשלומי ההורים ותשלום זה הוא חובה.

למיטב זכרוני, נדרשנו על ידי המועצה לשלם בגין ביטוח.

כך, בת"א (חי') 12626-09-19 פלוני נגד מועצה מקומית משהד ואח' (18.06.2018) קבע כב' השופט אייל דורון כי פרשנות תכליתית של החוק, לאור מטרתו, מביאה למסקנה כי סעיף 6(ד1) לחוק מחיל על הרשות המקומית חובת עריכת ביטוח לכל תלמיד בכל גיל המקנה זכאות לחינוך חינם, בין אם התלמיד לומד במוסך חינוך רישמי ובין אם הוא לומד במוסד חינוך שאינו רישמי, ובילבד שאם היו הוריו בוחרים שילמד במוסד חינוך רישמי, הוא היה זכאי ללמוד בו בחינם.

...

סוף דבר לאור כל האמור, התביעה נגד הנתבעת 1, המועצה, מתקבלת.

התביעה נגד הנתבעת 2, המדינה, נדחית.

כמו כן, תשלם הנתבעת 1 לתובעים הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 18,000 ₪.

זאת, כאשר הן התיכון והן הסמינר מוכרים על ידי המדינה כ"מוסד מוכר שאינו רישמי" (להלן- מוכש"ר) ,כאשר מוסדות המוכש"ר מקבלים תקציב מהמדינה ,ובהתאם לסעיף 11א לחוק חינוך ממלכתי תשי"ג-1953 (להלן-חוק חינוך ממלכתי) קמה חובה על הרשויות המקומיות להישתתף בתקציב של מוסדות המוכש"ר בהתאם לשעור ההישתתפות של המדינה בתקציביהם ובהתאם לחוק יסודות התקציב (וזאת אף מעבר לשעור הישתתפות המדינה).

זאת, כאשר התמיכה מהרשות המקומית ניתנת לפי נוהל תמיכות שפירסם משרד הפנים בשנת 2006 כ-"נוהל תמיכות במוסדות ציבור על ידי רשויות מקומיות" (להלן-נוהל התמיכות) המחייב שמירה על עיקרון השויון בתבחינים למתן התמיכה ונתינתה, כאשר נטען כי ההחלטה עומדת בנגוד להוראות הדין , לרבות נוהל התמיכות, שהרשויות המקומיות חבות בו וליישום התבחינים השוויוניים לתמיכה הקבועים בו. הרקע וההיסטוריה שקדמה להחלטה הייתה ישיבה של מועצת העיר בני ברק מיום 5/4/17 (להלן-ישיבת המועצה) בה התקבלה, לאחר דיון סוער ש"פנינים" ממנו יובאו ויצוטטו בהמשך, ברוב קולות החלטה כדלקמן : "הוחלט לאשר את הצעת ראש העיר ,לתמוך בתלמודי תורה בסך של 60 ₪ לילד ולישיבות בסך של 250 ₪ לבחור, בגין תשלומי מים ..." (להלן החלטת מועצת העיר).

בהחלטתי מיום 8/2/22 פניתי למדינה בשאלה האם ברצונה להשמיע את קולה ,כולל בשאלת הצורך בצירופה לעתירה, כשבתגובת המדינה נאמר שלא מבוקש סעד מרשויות המדינה ומדובר בטענות המועלות על ידי מוסד חינוכי פרטי (חינוך שאינו רישמי) בעיניין תשלומים הנוגעים לחיובי מים , שמדובר במערכת יחסים בין מוסד חינוך פרטי לרשות מקומית ,כך שלעת הזו לא נידרשת הצטרפות המדינה להליך, ואכן כך היה והמדינה לא צורפה להליך .

כן נטענו טענות על ידי העיריה כנגד העותרת שרוב תלמידותיה אינן תושבות העיר וככל הנראה המוסד גובה גם שכר לימוד מההורים, כשמוסד העותרת הנו מוסד מקצועי (כמו אוניברסיטה) שככזה מחוייב בתשלום מים ולא נתמך על ידי הרשות המקומית וכן שהעותרת אף מפעילה בשטחה מטבח תעשייתי המספק שירותי קייטרינג מחוץ למוסד ואף משכירה את מתקניה לעריכת שמחות כך שמתן התמיכה לעותרת יהווה תמיכה בעסק כלכלי שלה.

...

כך גם אינני מקבל את טענות ב"כ המשיבה בדיון בעתירה שהתמיכה במסגרת סל לתלמיד של המים היא רק טכניקה לתשלום שניתן אמנם עבור מים אך מהותו זו תמיכה לתלמיד, שכן כל הדיון שהיה במועצת העיר עסק בחיובי מים,כאשר בכל מקרה, מדובר בהחלטה לא סבירה שהיא שרירותית ,לא שוויונית, מפלה, לא עניינית שהתקבלה ללא תשתית עובדתית לא הנמקה של ממש .

התוצאה: לאור כל האמור לעיל אני מקבל את העתירה ומבטל את הקריטריון המפלה בהסדר העירוני ,המפלה באופן בולט בין בנים לבנות וכפועל יוצא מכך אני מבטל את החלטת המשיבה מיום 18/1/22 ואת החלטת מועצת העיר מיום 5/4/17 שעיגנו קריטריון מפלה זה , בהיותן החלטות מפלות ולא שוויוניות.

אני מחייב את המשיבה לשלם לעותרת הוצאות משפט בסך של 30,000 ₪.

(א) כל מוסד חינוך רישמי; (ב) כל מוסד חינוך אחר שהשר הכריז עליו, באכרזה שפורסמה ברשומות, שהוא מוסד חינוך מוכר לצורך חוק זה" סעיף 3(אא) בחוק לימוד חובה קובע: "(אא) הורים של ילד בגיל שש ומעלה או של נער בגיל לימוד חובה חייבים, כל אחד מהם, לרשום את הילד או את הנער, כמפורט בסעיף-קטן (ב), במוסד חינוך או ברשות חינוך מקומית כאמור בסעיפים 20 ו-21 לחוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953; רשם אחד מהם את הילד או הנער - השני פטור". סעיף 20 בחוק חינוך ממלכתי התשי"ג – 1953 קןבע: "לצורך מילוי החובה האמורה בסעיף 3(אא) לחוק לימוד חובה יירשם תלמיד –

אכן המשיבה אינה רשאית לגבות תשלום בגין דמי הרשמה או בעד לימודים במוסדות העל יסודיים, אך היא כן רשאית לגבות החזר הוצאות דבר שלא נאסר בחקיקה שהביאו המבקשים.

אשר לטענת המשיבות כי תקופת ההשבה המבוקשת חורגת מהמותר על פי החוק – הקבוצה הוגדרה בבקשת האישור: "כל הורי התלמידות שנרשמו לכלל בתי הספר (על יסודיים ויסודיים [העילה בעיניין בתי הספר היסודיים נמחקה בהסכמה] שבבעלות המשיבה, אשר שילמו דמי רישום ו/ או תשלום אסור בעת הרישום ו/או תשלום אסור בעת הרישום ו/או הקבלה למוסד החינוך שבבעלות המשיבה". אכן בתביעת השבה נגד רשות קובע סעיף 21 בחוק תובענות ייצוגיות כי בית המשפט לא יחייב בתקופה העולה על 24 חודשים שקדמו למועד הגשת האישור.

...

אשר לטענה כי דין תביעת מבקשת 2 להידחות בהיעדר ראיות ולאור העובדה שתצהירה של גב' עידן נמחק – דין הטענה להידחות.

התקיימות התנאי שבסעיף 8(א)(2) בחוק תובענות ייצוגיות אני סבורה כי בנסיבות העניין כפי שהן מתוארות לעיל, ניהול תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת.

התקיימות התנאים שבסעיפים 8(א)(3) ו-(4) בחוק תובענות ייצוגיות לא הוכח כי עניינם של חברי הקבוצה לא ייוצג וינוהל בדרך הולמת או בחוסר תום לב. סוף דבר אני מאשרת את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.