רשות הנמלים חבה בפיצוי בגין נזק למכולה

ברם, הכרעת בית המשפט באותה פרשה נשענה על הטעם שאחריות רשויות ציבור נתפסת כחריג לכלל השלילה הקיים לנזק כלכלי טהור, וחייב את הרשויות בפצוי בגין הנזק הכלכלי.

שם, תואר מקרה בו במהלך שביתה, שהכריז האגוד הארצי לקציני ים בצי הסוחר הישראלי, סירבו קציני הים להענות להוראתה של מנהלת נמל חיפה להעתיק ממקומן שתי אניות מכולות שעגנו בנמל חיפה.

בעמ' 155 למאמרה של תמר גדרון, מובאת התייחסותה לפסק הדין הנזכר לעיל: "סקירת הפסיקה הקיימת מלמדת שהמקום היחיד שבו נסקרו באומץ חלק ניכר משקולי המדיניות הרלוואנטיים עוד טרם ידע מישהו שמדובר ב'שקולי מדיניות בנושא הנזק הכלכלי הטהור' היה דוקא פסק דין מחוזי, המזדקן אתנו בנחת כבר עשורים רבים ומעולם לא בוטל מחד, אבל לא זכה לכבוד הראוי לו מאידך. באותו מקרה נחסם נמל אשדוד - אין יוצא ואין בא במשך חמישה ימים - עקב התרשלות בניווט ספינה שעלתה על שרטון בעיצומה של סערה בים. בית המשפט המחוזי בתל- אביב דחה את תביעתו של כל מי שניזקו התבטא בהפסד רווחים צפויים בלבד. קריאת פסק הדין מלמדת שאף כי באותה עת לא רווחו בפסיקה המקומית - וגם לא בזו האנגלית - מבחנים של 'נכון, צודק וראוי' והמושג 'שקולי מדיניות' במובנו העכשוי לא היה שגור בפי השופטים - הנימוקים שבעטיים נדחתה שם התביעה כימעט זהים לאלו שעל בסיסם המשיכו בתי המשפט לדחות תביעות מסוג זה והם ממשיכים בכך עד היום. נימוקים דומים עולים גם מדוגמה שהביא השופט לוין בפסק דין ידוע שבו נידונה שביתה בנמל שגרמה נזק כלכלי לבעלי המטענים שהגעתם עוכבה. השופט הביע דעתו שאילו עסק המקרה שבפניו לא בשביתה מכוונת שחסמה נמל, אלא בתאונה רשלנית שגרמה לחסימת דרך ציבורית, היה הנתבע הרשלן יוצא נקי מאחריות. באותו מקרה שבו דן השופט לוין לגופו הוטלה בסופו של דבר אחריות, בלא שנושא הנזק הכלכלי הטהור והבעייתיות שבו נדונו לגופם. האחריות הוטלה הואיל ומעשיהם של השובתים נעשו בכוונה, ובמקרה כזה מקובל על הכול כי יש להטיל אחריות". ואולם, שנים לאחר מכן, קבע בית המשפט העליון בע"א 1077/96 ש. בן אברהם מהנדסים בע"מ נ' א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ (2000), מפי כב' השופט פרופ' יצחק אנגלרד, כדלקמן: "בשולי דברים אלה אוסיף כי אפילו היו נגרמות לקבלן הוצאות כלשהן בשל חובתו החוזית כלפי המזמין לתקן את הפגמים שנגרמו ברשלנות המתכננות, הרי עדיין אין מקום, על פי העקרונות המסורתיים, לחייב את האחרונות, במסגרת עוולת הרשלנות, לשאת בנזק כלכלי זה של הקבלן, שהוא נזק שניגרם לו par ricochet". הינה כי כן, מפאת היעדרם של שקולי מדיניות, נוטה הפסיקה להשיב בשלילה לשאלת הפצוי בגין נזק ריקושטי.

...

מעבר לכל האמור לעיל, בעמ' 5 לעלון מוצגת טבלה הרלבנטית אף יותר לענייננו.

בשלב זה של התפתחות ההלכה אני סבורה שיש להשאיר בצריך עיון את השאלה אם החריג חל בנסיבות של רשלנות שאינה כרוכה בנזק גוף מוכח, כיוון שנושא זה אינו עולה מעניין מלול".

סיום סוף דבר, מעבר לסוגיה העקרונית אותה עוררו התובעות, היה עליהן להרים את נטל הראיה בקשר לביצוען של העוולות הנטענות על ידי הנתבעת, ולהרים את נטל הראיה ביחס לקשר הסיבתי שבין עוולות אלו לבין נזקיהן.

בתביעתה דורשת התובעת פיצויים בגין הנזק שניגרם לה המורכב מעלות שליחת המכולות לישראל וחזרה לאיטליה, ובצרוף עלות דמי איחסון ושהייה בנמל.

אין בידי לקבל מסקנה מעין זו. בע"א (מח' ת"א) 46541-04-14 בנימין נ' רשות הפיתוח, 5.4.16, קבע כב' השופט ק' ורדי בדעת הרוב: "אני סבור שחברי השופט ברנר, החמיר ודקדק יתר על המידה עם המשיבה מבחינה ראייתית ומבחינת נטלי ההוכחה ואין מקום להעניק במקרה של פלישה מוכחת "נצחון טכני", דבר היכול להביא לתוצאה בלתי צודקת מבחינה מהותית.

הנתבעת לא טענה כי התובעת לא הקטינה נזקיה ולא ביררה בחקירה נגדית את סיבת השהוי בהשבת מכולה זו. מאחר וקבעתי כי הנתבעת גרמה לנזקים עקב התעלמותה מההתחייבויות, לא מצאתי כי הוכח שיש להפחית מחיוב זה בגין אי הקטנת הנזק.

...

לאור כל הנימוקים לעיל אני מאשר קבילות המסמכים עליהם נסמכת התובעת להוכחת נזקיה.

בהעדר מסמכים אלה מצאתי לנכון לאשר רק סכומים המגובים בהעברה בנקאית: אני מאשר תשלום של 1,238 אירו מיום 24.4.12 וסך של 770 אירו שנתבע, שעולה כי שולמו בדצמבר 2010.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: בגין שליחת המכולות לישראל - 5,984 אירו.

שנית טוענת הנתבעת כי לפי ההסכם שנערך בינה לבין הנתבע 1 הסכימו הצדדים כי בתמורה לפצוי שהמבוטח קיבל בגין הנזקים שנגרמו למשאיתו, התחייב לפצותה ככל ותחויב בתביעה משפטית אחרת בגין ניזקי התאונה.

ה.2 אחריות הנתבע והנמל משדחיתי את טענת הנתבעת להעדר כסוי בטוחי ומצאתיה כחייבת במתן כסוי בטוחי לנתבע 1 על ניזקי התאונה, עולה השאלה האם הנתבעים 1-2 אחראיים לבדם לפצות את התובעת או שמא גם לנמל אחריות בקרות הנזק ובפיצוי התובעת.

בהקשר זה הרי ביכולתו של הנמל לצפות והוא אף חייב לצפות, כי פריקה לא זהירה של המטען ו/או המכולות או טעינה פזיזה יגרמו נזק למשאיות המצויות בשטח והן לנהגים.

כך גם, ואף אם בהתאם להוראות הנמל, הוטלה על הנהגים האחריות לדאוג לפתיחת ארבעת הפינים, אין בהעברת אחריות זו על מנת לפטור את הנמל מאחריות [לעניין חובת הזהירות והצפיות המצופה והמוטלת על הנמל ועובדיו במסגרתם חוייבה באחריות נזיקית ראה תא 28600/92 קונטיננטל חברה לביטוח ימי נ' רשות הנמלים בע"מ (פורסם במאגרים) וכן 5355-10-14 פרידנזון נ' חברת נמל אשדוד בע"מ (פורסם במאגרים)].

...

עם זאת, התנהלות אחראית, מדודה והדרגתית של הנמל כפי שפרטתי לעיל היתה יכולה להקטין את הנזק ואולי אף למונעו ומשכך אני סבור כי אף הנמל אחראי בשיעור מסויים לתאונה ולתוצאותיה וזאת בשיעור של 30 %.

סיכום נוכח כל האמור ומשהנזק לא הוכחש, אני מורה לנתבעת לשלם לתובעת את סכום התביעה בסך של 27,049 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כמו כן תישא הנתבעת באגרת בית משפט בסך של 750 ש"ח, שכר עדות עד התובעת בסך 400 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 3,500 ₪ בתוספת מע"מ. כמו כן אני מקבל את הודעת הצד השלישי, באופן שהצד השלישי ישפה את הנתבעת בשליש סכום התביעה ומשכך תישא בסך של 9,016 ₪ בתוספת אגרה בסך של 750 ₪ ושכר טרחה בסך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ. הסכומים הללו ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המכולה נדרשה לבקורת רשויות המס והועברה למסוף איחסנה שבבעלות הנתבעת.

דיון והכרעה: בהתכתבויות בין הנציגים לבין עצמם צוין "היה משטח מעוכב שנשאר באחסנה בטעות". עוד צוין: אין לחייב בגין המשטח הנל את תקופת האחסנה העודפת".

ראשית, התובעים הציגו אסמכתות להוצאות אשר הוצאו עד להבאת המוצר ארצה, מעבר לעלותו בסין, כגון הוצאות הובלה, עמילות מכס, מיסי נמל, סבלות, בדיקות, הוצאות תיווך בסין ועוד (ת/2-6).

על כן, גם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבעת כי יש לפצות את התובעים בסכום ההשקעה בפועל – הוצאות ישירות - היה שיעור הפצוי עומד על סכום גבוה בהרבה מעלות המוצר בסין אלא שמקום בו מדובר במוצר אשר נרכש לצורך מכירה לצרכן, קרי הפקת רווח, לא מצאתי כל נימוק שלא לפצות את התובעים בגין הנזק שניגרם להם בפועל, לרבות אובדן רווחים בנוסף לפצוי בגין החזר ההוצאות הישירות, קרי בגין ההשקעה במוצר לצורך רכישתו והבאתו ארצה קודם למכירתו לצרכן.

...

אי לכך, הנני מקבלת את התחשיב אשר ערכו התובעים המבוסס על הנתונים באשר לעלות המוצר בשוק שאף לא נסתר באמצעות הצגת תחשיב חלופי מטעם הנתבעת.

על כן, על דרך אומדנא הנני מקבלת את דרישת התובעים בניכוי 20% ומעמידה אותו על סך 18,512 ₪.

בהיעדר כל נתון אודות עלויות הרמקולים, מצאתי לדחות את דרישת התובעים לפיצוי בגין ראש נזק זה. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובעים סך של 23,570 ₪.

התובעת ממשיכה וטוענת, שהנתבעת עיכבה את התשלום לספק, שוב ושוב, למרות פניות חוזרות ונישנות, לרבות בדבר אי העמסת המכולה על האניות היוצאות מסינגפור (חברת הספנות הקצתה 3 מועדים חדשים שהתפספסו), הכרזת המטען כ- "LOST", הוצאתו מהנמל והעמדתו למכירה פומבית לכסוי הוצאות האיחסון.

עוד היא תובעת, בתביעתה נגד הנתבעת, לחייבה לשלם פיצוי בגין נזק לשם הטוב, השבת דמי האיחסון והשהייה בסינגפור, כמו גם השבת מה שילמה למחסני אשדוד בונדד.

כמו כן צורפו מכתבי הנמל בסינגפור, תיכתובות עם רשויות המכס ומחסני הערובה, עם עמיל המכס של הנתבעת (ז"ל) ועוד.

כאמור מעלה (סע' 39-41 לעיל) ראיתי לנכון לחייב את הנתבעת לשאת בפצוי לתובעת בשל השקעת הזמן וכוח האדם בטיפול בשחרור המכולה, והטעמים לעיל רק מחזקים מסקנה זו. התוצאה היא שתביעתה של הנתבעת להחזר הסך 33,000 ₪ ששילמה כדמי איחסנה, נדחית.

...

לאור כל הנאמר, התביעה הנגדית נדחית.

כפי שקבעתי, אני סבורה כי התובעת אינה זכאית כלל להוצאות המשפט בענינו, לא בגין הכנת חוות הדעת ולא בגין התייצבותו למתן עדות.

סיכומם של הדברים: התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה כמפורט בסע' 42 לעיל ואילו התביעה הנגדית נדחית במלואה תוך חיוב בהוצאות כמפורט בסע' 75 לעיל.