רצח מדרגה ראשונה לפי סעיף 300 לחוק העונשין

המדינה מצביעה על כך שהמערער מיהר לפרוק מהרכב את הכבלים הגנובים מייד לאחר שפגע במנוח וגורסת כי הדבר מוכיח שהחשש להיתפס היה הדבר שהעסיק את מחשבתו באותה עת. המדינה מוסיפה וטוענת כי אף אם בית משפט זה לא יכריע בשאלה האם נידרשת קרבה בזמן בין העבירה האחרת לבין ההריגה על מנת להרשיע ברצח לפי סעיף 300(א)(4) לחוק העונשין, הרי שיש לקבוע כי מבחינה עובדתית אכן קיימת זיקה כזו במקרה שלפנינו.

תשובה ראשונה לתמיהה זו נעוצה בכך שאף כי סעיף 300(א)(4) לחוק העונשין אינו כולל היתייחסות ליסוד הנפשי הנידרש לצורך הרשעה לפיו, הוא פורש, עוד בטרם נחקק תיקון 39 לחוק העונשין, כדורש כי הנאשם יגרום "במזיד" למותו של קורבנו, כפי שדורשות החלופות הנוספות בעבירת הרצח שאינן מתייחסות לרצח בכוונה תחילה – סעיפים 300(א)(1) ו-300(א)(3) (ראו: ע"פ 58/59 בליץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד 453 (1960) (להלן: עניין בליץ); יעקב קדמי על הדין בפלילים 1194 (מהדורה מעודכנת, 2006) (להלן: קדמי)).

אני סבורה איפוא שיש מקום לפרשנות מצמצמת של סעיף 300(א)(4) לחוק העונשין בשני המישורים הבאים: היסוד הנפשי הנידרש וסוג עבירת המקור שיכולה לשמש בסיס להטלת אחריות בגין רצח, כדלקמן: היסוד הנפשי – יהיה בדרגה של אדישות לגרם התוצאה הקטלנית (להבדיל מקילות דעת גרידא).

...

אם כן, גם השוואה בין העונש שנגזר על המערער, שנסיבותיו האישיות אינן קשות באופן קיצוני, ושאינו זכאי להקלה בעונש השמורה למי שמודה במעשיו, לבין העונש שנגזר בעניין ארקאן, מביאה למסקנה כי בית המשפט המחוזי לא חרג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה, לא לקולא ולא לחומרא.

יחד עם זאת, אין מקום להרשיע את המערער ברצח תוך פריצת המקובל ובעיקר הראוי בפרשנותה של עבירה זו. סוף דבר: אציע לחברי לדחות את ערעורו של המערער ואת ערעורה של המדינה, על כל חלקיהם, תוך שיובהר כי המערער אכן הורשע גם בעבירת הגניבה, וזאת בהסכמת המערער, כאמור בפסקה 22 לעיל.

חברתי פרשׂה, בדרכה וכדרכה, את התשתית הנורמטיבית המלאה הדרושה להכרעה בסוגיה המורכבת בה עסקינן, ובסופה הגיעה למסקנה כי בנסיבות ענייננו לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירת הרצח אלא בעבירת ההריגה, כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי.

המערער הורשע בדרגה הראשונה בביצוע מעשה רצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

...

לאור כל האמור לעיל נחה דעתנו, שהרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 300(א)(2) בדין יסודה, ואנו דוחים את העירעור.

הדרגה הראשונה, על-פי הראיות שהוצגו לפניה, הרשיעה את המערער בבצוע העבירה הנ"ל. במוקד הדיון בדרגה הראשונה עמדה השאלה, אם נתקיימו במקרה דנן כל אותם רכיבי היסוד הנפשי, המפורטים בסעיף 301 לחוק העונשין, שכן רק בהתקיימם לצד היסוד העובדתי, המוכח, מתגבשת עבירת הרצח.

אין למצוא כי שגתה בכך, ואין לראות כל ספק סביר באשר למסקנה המתבקשת מכלל הנסיבות גם מהיבט זה. אשר-על-כן, המסקנה הבלתי נמנעת היא, כי המערער אכן ביצע את מעשה הרצח, וכי הרשעתו בבצוע העבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, בדין יסודה.

...

הדרגה הראשונה נדרשה אפוא לסקור את הראיות ולקבוע-האומנם הכין עצמו המערער למעשה התקיפה? האם החליט להמית את המנוחה? האם עשה את שעשה בלא שקדמו למעשה קינטור או היתגרות מצדה? הדרגה הראשונה, בהגיעה למסקנה המרשיעה, מצאה, כי אכן כל הרכיבים הנ"ל מתקיימים, ונימקה נמק היטב את מסקנתה.

הוא לא יורה בו, כי בסופו של דבר לא הוא שהדריך את מנוחתו אלא המנוחה, שהתרחקה ממנו ולחששותיו נתנה עיניה באחר.

אין למצוא כי שגתה בכך, ואין לראות כל ספק סביר באשר למסקנה המתבקשת מכלל הנסיבות גם מהיבט זה. אשר-על-כן, המסקנה הבלתי נמנעת היא, כי המערער אכן ביצע את מעשה הרצח, וכי הרשעתו בביצוע העבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, בדין יסודה.

התוצאה היא, שדינו של הערעור להדחות.

על סמך מכלול הראיות הנסיבתיות הגיעה, כאמור, הדרגה הראשונה למסקנה ההחלטית כי המערער אכן בצע את העבירות המיוחסות לו ולפיכך הרשיעו בביצוע מעשה רצח לפי סעיף 300(א)(2) ו-(3) וכן קשירת קשר לביצוע מעשה פשע, עבירה לפי ס. 499(1) לחוק הנ"ל. ערעור זה, מטעמו של המערער, מכוון כנגד הרשעתו בדין ולחלופין כנגד הרשעתו בביצוע העבירות לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977-דהיינו מעשה רצח.

...

הראיות הנסיבתיות השלובות ומשתזרות זו בזו מוליכות למסקנה חד משמעית כי המערער אכן פרץ לדירתו של המנוח, היה בה, גנב מרכושו של המנוח, ותוך כדי בצוע העבירה, ועל מנת להקל על בצועה ולמנוע היתנגדות גרם במזיד למותו של המנוח.

כל הנסיבות הללו בהשתלבן יחד מובילות למסקנה החד משמעית כי המערער עשה את המעשה המיוחס לו וכי הבקיאות שגילה בכל פרטי ההתרחשות באה לו מידיעתו האישית ולאו דוקא מהאזנה לספוריו של מוריס.

אשר על כן, אנו מחליטים לדחות את העירעור ולקיים את ההרשעה ואת גזר הדין.

ביום 6.6.08 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

הנוהל האמור אמנם מתייחס לאסירים, אך הלכה היא כי נוהל מעין זה, שעניינו יציאה מבית הסוהר בשל אירועים משפחתיים, חל גם על עצורים (השוו בש"פ 2627/99 מדינת ישראל נ' ברל, ניתן ביום 22.4.99).נעל פי הנוהל, הוצאת אסירים באבטחה אל מחוץ לבית הסוהר תיעשה במקרים חריגים ומטעמים אנושיים, וביניהם, לצורך הישתתפות באזכרה בתום שנת האבל הראשונה לפטירת קרוב מישפחה מדרגה ראשונה (סעיף 4(ד)).

...

אמנם, באותו מקרה, הדבר לא הסתייע ולא הותר לאם להשתתף בהלוויית בנה, אך זאת, בעיקר, לנוכח החשש להתלהטות היצרים במהלך ההלוויה והעובדה שהבקשה באה בפני בית המשפט כחצי שעה בלבד לפני קיומה של ההלוויה, מה שלא איפשר את הערכותם של כוחות האבטחה המשטרתיים המוגברים שהיו דרושים לאבטח את ההלוויה אילו ניתן לאם להשתתף בה. כאמור, המקרה שלפנינו שונה ממקרה זה. הן משום שמדובר באירוע נפרד ומצומצם, והן לנוכח הזמן שעומד לרשותו של שב"ס להיערך לו. עוד אני סבור כי בנסיבות המקרה יש ליתן משקל רב לדבריה של אמו של המבקש – אלמנתו של המנוח ואחת הנפגעות העיקריות של העבירה – שהביעה את תמיכתה בבקשת בנה, באמרה לבית המשפט: "אני שמעתי את הבקשה, ואני חושבת שלבקשה הזו יש מעמד ערכי ורגשי שיכול להשפיע מבחינת בריאות הנפש והגוף, גם לי וגם לבני" (ע' 4 לפרוטוקול, ש' 14 – 16).

בנסיבות אלה, משנחה דעתי כי הסיכון והמעמסה הכרוכים בהוצאתו של המבקש מחוץ לכותלי בית הסוהר אינם חורגים מגדר הסביר והמקובל, מחד גיסא, ולאור התרשמותי כי ביקורו של המבקש יחד עם אמו בקבר עשוי להקל על סבלה של האם ולספק צורך אנושי חשוב למבקש עצמו, מאידך גיסא, סבורני כי הכף נוטה לאפשר את עלייתו לקבר לקראת יום השנה הראשון למות אביו.

בשולי הדברים אוסיף, כי אין בידי לקבל את טענת ב"כ המשיבות לפיה האזכרה המבוקשת הנה בגדר ריטואל פרטי שאינו מוכר בנהלי השב"ס, ו"אין אפשרות לתת לכל עצור לבחור לעצמו פולחן דתי חדש" (ע' 2 לפרוטוקול, ש' 20-21).

לסיכום, אני מקבל את הבקשה ומורה כי המשיבות יאפשרו למבקש לעלות לקברו של המנוח בהר המנוחות בגבעת שאול בירושלים, וזאת בתאריך שיבחר השב"ס על פי שיקוליו שלו, ובילבד שהדבר ייעשה לא יאוחר מיום השנה למותו של המנוח, החל כאמור ביום כ' באייר התשס"ט. עוד אני קובע כי ביקורו של המבקש בקבר אביו לא יימשך יותר משלושת רבעי השעה, והוא ייעשה בנוכחות אמו ושני אחיו הקטנים.