בית המשפט קבע כי יש לפרש את סעיף 4 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת ילדים) באופן המאפשר לקבל את האמרה המוקדמת בבית המשפט חרף היותה עדות מפי השמועה, בשים לב לכך שהאמרה נאמרה בשעת מעשה עבירה או בתכוף לאחריו ולאמו של הקטין.
בית המשפט סיכם את הערכת גרסאותיו של ס' ואת הראיות התומכות בגירסתו הראשונה לעומת הראיות המפריכות את גירסתו השנייה באופן הבא:
"לאחר עיון בשתי החקירות ובתמליליהן ולאחר עיון בכל הראיות – אין לי ספק שהילד לא אמר את האמת בחקירתו השנייה, וזאת בנגוד לחקירתו הראשונה. אף אני סבורה, כחוקרת הילדים, שהתנהגותו של ס' בחקירה השנייה, היתנהגות מהוססת, מתוחה, ומאוד לא נינוחה, כמו גם תוכן דבריו, מלמדים שיש לדחות גרסה זו על פני רעותה. בחקירה השנייה הילד יושב מתוח בכיסאו, משיב בהיסוס לחוקרת הילדים ונראה מודאג, כשתנועות גופו אינן רגילות וקולו מהוסס. הוא מרבה לשתוק, אינו משיב מייד לכל השאלות, ומשפיל את עיניו. מעבר לכך, הוא מסר גרסה דלה ביותר וחסרת פרטים, כשברור שהגיע לחקירה מתוך מטרה להגיד אך ורק שאת הסוכריות הוא מצא בבית האב ומסר אותן לאב כדי שהאב ימצא חן בעיניה ולהכחיש שקבל את הסוכריות מידי האב. כל פרט נוסף שנשאל עליו – השיב לגביו בהיסוס ובחשש, ואף זאת בצמצום רב, כשברור שחלק מהפרטים, על פניהם, אינם נכונים..."(עמ' 181 להכרעת הדין).
לאחר שקבע כי התביעה הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת הגרסה העובדתית שנטענה בכתב האישום, עבר בית המשפט לידון ביסוד הנפשי הנידרש לשם הרשעתו של המערער בעבירות אשר יוחסו לו.
אשר לעבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305 לחוק העונשין, קבע בית המשפט על יסוד חוות דעתו של פרופ' ליפשיץ, טוקסיקולוג בית החולים "סורוקה", כי האבקה שבה כוסו הסוכריות הייתה יכולה לגרום למותן של הבנות הקטנות.
עיון בהכרעת הדין מעלה כי בית המשפט קמא השתית את קביעתו כי נתקיימה במערער כוונת קטילה על שלושה נדבכים: הנדבך האחד הנו "חזקת הכוונה"; הנדבך השני הנו דבריו של המערער לס' כי יקרא פסוקים מהקוראן אחרי שייתן את הסוכריות לבנות; הנדבך השלישי והמרכזי הנו דבריו המפורשים של המערער כי הוא יהרוג את ילדיו ואת בנותיו בפרט.
לסיכום האמור, אם הנאשם ניגש לבצוע העבירה כשהוא מניח שהאמצעים בהם הוא נוקט הולמים את אפשרות הגשמת המטרה האסורה בעבירה, כגון אם הוא מבלבל בין אבקת רעל לבין אבקת סוכר, או עושה שימוש בכמות רעל פחותה מידי, הרי שהוא מבצע ניסיון לעבור את אותה עבירה, ניסיון אשר נקבע כי הוא ראוי לענישה (פלר ב, בעמ' 136).
...
אשר ליסוד הנפשי הנדרש בסיטואציה של חוסר זהות איכותית בתוצאות, מקובלת עליי עמדת הצדדים כי מקום שהוכרע שיש להרשיע את המבצע בניסיון לביצוע העבירה המתוכננת, אין להחיל את הדוקטרינה בדבר כוונה מועברת וללמוד מכוחה על קיומו של יסוד נפשי גם לצורך הרשעת המבצע בעבירה שאירעה בפועל.
בנסיבות אלה מקובלת עליי הטענה כי השימוש בדוקטרינה האמורה כמוה כ"שכפול" הכוונה ולא "העתקתה" אל האובייקט בפועל.
סוף דבר, לו תישמע דעתי נדחה אפוא את הערעור.
