רצח גיס על רקע ויכוח בתחנת מוניות

לגבי השלכות הרשעה על רשיון ג' לנהיגה במשאית, ציינה כי אין קשר בין הרשעה לבין רישיון זה, להבדיל מרישיון ד' להסעת נוסעים במונית ובאוטובוס.

מדובר בהנפת סכין, בתפיסת האימא, ומכת אגרוף בפניו של הגיס, ובנוסף התקפי זעם על רקע ארוע בכביש, עם התפרצויות אלימות ואיומים ברצח.

בארוע השני הרקע לאירועים היה ויכוח בין אמו של המשיב לבין המשיב, לגבי ארגזים שהניח המשיב בסלון.

...

בסיכומו של דבר, לא ניתן לומר כי מדובר במקרה המצדיק צעד כה חריג כאי הרשעה.

נוכח האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור לגבי ההרשעה, ומרשיעים את המשיב בעבירות בהן הורשע מלכתחילה ולאחר מכן בוטלה הרשעתו בהן, כמפורט להלן: התנהגות פרועה במקום ציבורי – עבירה לפי סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: החוק); איומים, לפי סעיף 192 לחוק; תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק; והחזקת סם לצריכה עצמית – עבירה לפי סעיף 7(א)+(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג-1973.

נוכח מאמצי השיקום שעושה המשיב, ומאחר שהמשיב סיים לרצות את עונשו עוד קודם לשמיעת הערעור, לא מצאנו מקום להתערב בעונש שנגזר על המשיב.

בנוסף אני מפנה להודעת המתלוננת שם מדובר על ויכוח שהתגלע בין המתלוננת למשיב על רקע רצונו של המשיב לצרוך אלכוהול, מדובר במי שהרים עליה ידיים, איים עליה שהוא ירצח אותה, שאם היא לא מביאה לו אלכוהול "אני ארצח אותך זה לא מעניין אותי" בנוסף הוא הוסיף שלאחר שהיא היתקשרה למישטרה והוא שמע אותה משוחחת עם נציגת מוקד 100, הוא איים עליה "אם המישטרה תבוא ותעצור אותי את מתה שום דבר לא יעזור לך". בנוסף כשהגיעו השוטרים בזירה כאשר המתלוננת רצה לכוונם המשיב איים שאם המישטרה תעצור אותו הוא יהרוג אותה.

לדידו של ב"כ המשיב, הארוע המתואר בכתב האישום וכפי שתואר ע"י ב"כ המבקשת במהלך הדיון הוצא מכל פרופורציה ותוך כדי הגזמה והכל על מנת להשחיר דמותו של המשיב בעיני בית המשפט ולייחס לו מסוכנות שאין בו. עוד ציין כי המתלוננת הגיעה פעמיים לתחנת המישטרה על מנת למסור עדות נוספת וכזו שתהיה מדויקת יותר ונכונה יותר מבחינתה ונוכח שהייתה נסערת עת מסרה את עדותה הראשונה, הגיש בקשת המתלוננת בכתב.

גם אחותו של המשיב עשתה רושם חיובי והעובדה שהיא קטנה בגיל מהמשיב אין בה ממש כטענת ב"כ המבקשת, שכן לא מדובר בילדה אלא באשה בת 28, עובדת לפרנסתה, אשר מסרה על יחסים קרובים וטובים בינה לבין אחיה ובינה לבין גיסתה היא המתלוננת וכך גם התרשמתי במהלך הדיון.

...

כמו ב"כ המשיב, אף אני סבורה כי תיאורה של ב"כ המבקשת את האירוע היה חד צדדי וכולו כוון על מנת להשחיר את דמותו של המשיב.

סיכומם של דברים, אני מורה על שחרורו של המשיב בתנאים הבאים: המשיב ישהה ב"מעצר בית" מלא בכתובת: רח' מלאכי 3/2 באר שבע.

נטען, כי המערער הוא גיסו של חביב מסארוה (להלן: המנוח) שניהל תחנת מוניות בטייבה.

על רקע זה התפתח ביניהם ויכוח שלווה בצעקות, עד שלפתע קם המערער, שלף אקדח בו החזיק שלא כדין (האקדח נגנב מבעליו בחודש מרץ 2006), וירה לעבר המנוח ירייה אחת ממרחק קצר.

במהלך משפטו הודה המערער ברבות מן העובדות שיוחסו לו. וכך לדוגמה אישר כי הגיע לתחנת המוניות כשהוא נושא אקדח; שבינו לבין מנוח פרץ ויכוח, שבהמשכו המנוח "הלך לכיוון המחסן [של התחנה]... זה לא היה כדי להמלט אלא כדי להביא משהו מהמחסן כדי לפגוע ב[מערער]" (ראו דברי הסניגור בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא).

ועוד נטען בשם המערער: "כופר בכוונה לגרום למותו [של המנוח]. הוא המשיך לירות בלי לכוון לשום מקום... לא ירה במנוח אחרי שנפל. הוא לא ראה שנפל. הוא השאיר אותו אחרי היריות לא שם לב שהוא מתבוסס בדמו... מדובר בנשק שקוטרו קטן, לא חשב שאפשר להרוג בכדורים כאלה קטנים... הוא ירה בו משום שהתפתחה סיטואציה שבעיצומה התפתחה איזושהי חרדה ... חש שהוא בסיטואציה מאיימת". דא עקא, זו לא היתה גירסתו היחידה של המערער לאירועים, ולענייננו חשובים דברים שאמר לשוטר שהגיע כדי לעצור אותו (ראו ת/7), היינו, "רצחתי אותו בגלל שהוא משתף פעולה עם הרשות הפלסטינית. זיינתי אותו מגיע לו". המערער הוסיף וסיפר כי ביקש מהמנוח להעסיקו בתחנה, ומשנענה בשלילה היתרחשו הדברים כך: "באותו רגע לא ראיתי כלום, והוצאתי את האקדח והוא קם כדי לברוח לתוך המחסן של המשרד ואני יריתי עליו איזה חמש שש כדורים והלכתי, לא נשארתי לבדוק מה קרה שם". בגירסה זו חל שינוי בעת שנרשמה מפיו של המערער ההודעה ת/10א', ביום הארוע, בשעה 15:30.

...

נוכח כל אלה רשאי היה בית המשפט להוסיף ולקבוע (ראו עמ' 15 להכרעת-הדין) "כי גרסתו המאוחרת של [המערער] היתה בלתי עקבית בכל הקשור למקום הירי, למקום עמידתו של המנוח, למקום הימצאו של [המנוח] ולאופן שבו התבצע הירי", ולפיכך, מקובלת עלינו גם מסקנתו שגרסה זו לא היתה ראויה לאמון.

אם תוסיף לכך את סוג הנשק בו השתמש המערער [אקדח], איבריו של המנוח אליהם כוון הירי, ובין היתר העורף והגב, שוב אין מנוס מן המסקנה שגם אם המערער לא הגיע באותו יום במטרה להמית את המנוח, החלטה זו גמלה בלבו עובר לירי (השוו ע"פ 290/87 עבדאללה סבח נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 358 (1988)).

ובאשר לטענה לפיה קדמה לירי התגרות של המנוח, גם בטענה זו לא מצאנו ממש, הואיל והמנוח היה רשאי גם רשאי לסרב להעסיק את המערער, וסירוב זה גם אם הוא נעשה בלשון בוטה, אינו מהווה קנטור המצדיק תגובה אלימה בכלל, והמתה בפרט (השוו ע"פ 402/87, 411 מדינת ישראל נ' גינדי, פ"ד מב(3) 383, 393 (1988)).