רצח בשוק הפשפשים ביפו: הכרעת דין

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו תפ"ח 51040-11-14 מדינת ישראל נ' חאשיה (עציר) 18 מאי 2016 בפני כב' השופטת מ. דיסקין – אב"ד כב' השופט ר. בן-יוסף כב' השופט צ. קאפח המאשימה מדינת ישראל על-ידי ב"כ עו"ד הדס פורר-גפני הנאשם נור אלדין חאשיה (עציר) – הובא באמצעות שב"ס על-ידי ב"כ עו"ד לאה צמל הכרעת דין

תקוותו היתה שלאחר הרצח הוא יומת וכך יזכה למעמד של "שהיד". הנאשם הצטייד בסכין שרכש במיוחד למטרה זו בשוק הפשפשים (להלן: "הסכין") ושם פעמיו למקום מרכזי בתל אביב, שם יוכל לממש את כוונתו הרצחנית.

כפי שפתחנו ואמרנו כבר בראשית הכרעת הדין, הנאשם הודה בבירור ובפה מלא ברצח בכוונה תחילה של המנוח, אלמוג שילוני ז"ל. בעדות קצרה, ממוקדת ומפתיעה, הוא טרף את הקלפים, ולאחר שכפר באשמה וניהל הוכחות עד תומן, זנח לפתע את קו ההגנה ובמהלך לא שיגרתי, הודה בכל המיוחס לו. להמחשת עוצמת ההודאה, בחרתי להביא את עדות הנאשם כלשונה: אני רוצה לשאול אותך.

...

נבחן בקצרה את שלושת האפיקים: עדות הנאשם – בעדותו בבית המשפט הודה הנאשם שניסה לחטוף את נשקו של המנוח והסביר שחמד בנשק כדי לבצע פיגוע גדול יותר ובלשונו: "נכון שאני רצחתי את אלמוג שילוני, רציתי לקחת את הנשק שלו, רציתי להמשיך לגמור עם כל אלה שברחוב, להמשיך את המלאכה עם כולם." אמרת הנאשם בחקירה מיום 17.11.14 – בזכ"ד החקירה (ת/20) נכתב במפורש: "בשלב זה החליט הנדון לרצוח את החייל, לקחת ממנו את הנשק ולבצע פיגוע הקרבה גדול במהלכו ירצח יהודים נוספים עד שייהרג." כמבואר לעיל, לא מצאנו להטיל שום דופי בתוכן הזכ"ד או בעדות החוקר ז'אק, שהעיד במשפט על יסודו וחזר על הדברים.

סוף דבר כמבואר וכמפורט לעיל, אני סבורה שאשמת הנאשם ברצח המנוח בכוונה תחילה, הוכחה מעל ומעבר לכל ספק סביר, בין בראיות עצמאיות ובין על יסוד הודאתו.

ציון קאפח, שופט אשר על כן, על דעת כל חברי ההרכב, הננו מרשיעים את הנאשם בעבירה של רצח, בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

האישום בתאריך 12.6.2003, בשעה 15:15 לערך, צעד מרדכי ויצמן (להלן המנוח) ברחוב יהודה מרגוזה בשוק הפשפשים ביפו מכיוון רחוב בית אשל לעבר חנותו ברחוב עולי ציון.

בפתיחת הדברים יצוין, כי חרף העובדה, שהמעשה המיוחס למערער היתרחש בטבורה של עיר בצהרי היום, קשה הייתה מלאכת החקירה ולאחריה מלאכתו של בית המשפט, שכן עיון בעדויות ובפרוטוקולים מגלה, כי דרך פלא נתקיים בעדים לארוע הירי הכתוב המדבר בשאול המלך, "ויהי כמחריש" (שמואל א, י, כז), והוסבר, כדברי בעל הפירוש מצודת דוד שם, כי "עשה עצמו כחרש לא ישמע או כאלם לא יפתח פיו". לא למותר לציין, כי כבר בפתיח להכרעת הדין הטעימה הערכאה הראשונה, כמוטו לפרשה כולה, את הדברים הבאים: "מלאכת הכרעת הדין במקרה זה הנה קשה, במיוחד לאור שתיקתם של רבים מעדי ראיה, שהיו בעת הרצח בשוק. גם אלה אשר הבחינו ברצח וברוצח לא שתפו פעולה עם המישטרה והעדיפו למלא את פיהם מים, או לדבר ברמזים ולתת סימנים, או לחזור בהם מדבריהם במהלך החקירה במישטרה או לאחר מכן בבית המשפט". נקל לשער שלא חולי פיתאומי או מיגבלה פיסית שלא נודעה מקודם נתרגשו ובאו על האנשים הללו, וטעם שתיקתם עימם, בחינת "המשכיל בעת ההיא ידום" (עמוס ה', י"ג), שמא מחשש שאם לא יידום יבולע להם, ואולי כתוצאה יידום חלילה קולם גם יידום (ראו גם דברי השופט - כתארו אז - מ' חשין בבש"פ 8248/03 מדינת ישראל נ' בן סימון (לא פורסם; לאלה נדרש בפסקה ל(4) להלן)).

...

שאלות אלו זכו לתשובה מפורשת בסעיף 56 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971: "ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק-דין; אף על פי כן, העובדה שבית המשפט שמע את הראיה לא תפסול את פסק-הדין, אלא אם סבור בית המשפט שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה או שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה". (4) בית משפט זה נדרש לפרשנות הסעיף הנזכר בדנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' אבוטבול, פ"ד נא(2) 1.

כן נקבע, שאת המבחנים שבסיפה לסעיף 56 יש להוכיח ברמת הוכחה של ספק סביר, כלומר אין לפסול פסק דין בשל קבלת ראיה פסולה אלא אם קיים ספק סביר בשאלה, האם היה הנאשם היה מורשע אלמלא התקבלה אותה ראיה פסולה, או בשאלה היש די ראיות קבילות לביסוס ההרשעה (שם, בעמ' 17).

כללם של דברים נוכח כל האמור מעלה, סבורים אנו כי אין מקום להיעתר לערעור.

זיהויו של המערער ע"י עד הראיה אינו האדן היחידי עליו נשענת הכרעת הדין, והיא נתמכת, בין היתר, בהסתתרותו של המערער בין השיחים בסמוך לדירות בהן ארעה ההתפרצות והרחק ממקום מגוריו, כמו גם במציאת החפצים שניטלו מהדירות בסמוך מאוד למיקום לכידתו.

כפי שנפסק בע"פ 2463/94 גגולשוילי נ' מדינת ישראל פ"ד נ"ה(1) 433: "ככלל, "נוכחות" של אדם שאינה "מקרית ומזדמנת", במקום שבו מתבצעים לעיניו שוד ורצח מהוה "ראיה נסיבתית" כבדת משקל ל"מעורבותו" במתרחש, וכל עוד אין בפיו של אותו אדם הסבר אמין ומניח את הדעת השולל "מעורבות" כאמור, או לפחות מעמיד אותה בספק, עשויה היא לבדה-ועל אחת כמה וכמה כאשר לצידה ראיות נוספות התומכות בה-לשמש בסיס לקביעת אחריותו לשוד ולרצח".

הגם שהמערער טען כי מדובר באופני הרים יקרים, לא המציא אסמכתא כלשהי לרכישתם, והסתפק בטיעון סתמי לפיו רכש אותם בשוק הפשפשים ביפו תמורת 700 ₪.

...

טיעוני המערער את עיקר טעונו ממקד המערער כנגד מסקנות בית משפט קמא אשר נסמכו בעיקר על עדותו של עד הראיה יוהן, אשר זיהה את המערער כאדם שביקר בדירת המשפחה, נימלט ממנה ונלכד בסופו של דבר לאחר שנצפה משליך מידו את שקית התפילין שנגנבה מבית משפחת אביקזר.

וכפי שנפסק, בין היתר, בע"פ 10577/02, ע"פ 10635/02 אלון שמש, שחר קורקוס נ' מדינת ישראל פ"ד נ"ח(4) 706: "זאת ועוד, הכלל הוא כי אם האפשרות להסיק ממכלול הראיות קיומן של עובדות שאין בהן אשמה של המערער היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהיתחשב במשקלן המצטבר, היא קיומן של עובדות שיש בהן אשמת המערער, הרי שיש להרשיע את המערער". עוד טוען המערער כי יש לזכותו מחמת שורת מחדלי החקירה, המתבטאים, לטעמו, באי לקיחת טביעות אצבע, באי בדיקת הסימנים שהטביעו סוליות נעליו של הפורץ בזירה ובהימנעות מלחפש אחר אופניו של המערער, שכן לו היו נערכות פעולות חקירתיות אלה-היתה מתגלית חפותו.

אין בוחנים אם אפשר וראוי היה לבצע עוד פעולות חקירה, שהרי אין לדבר סוף, אלא אם קיימות די ראיות אחרות המוכיחות את האישום מעבר לכל ספק סביר.

מכל האמור לעיל עולה כי בית משפט קמא אמור היה להסיק ממכלול הראיות שהובאו בפניו ומדחיית גרסתו הדמיונית של המערער, מסקנה אחת ואין בילתה, והיא הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ומשכך אין מנוס מדחיית עירעורו על הכרעת הדין.

מלאכת הכרעת הדין במקרה זה הינה קשה, במיוחד לאור שתיקתם של רבים מעדי ראיה, שהיו בעת הרצח בשוק.

ניתוח הראיות העדים לאירוע הרצח התבצע בצהרי היום בשוק הפשפשים ביפו, ברחוב בו מצויות חנויות רבות, וביניהן חנותו של הנאשם.

...

אינני רואה הסבר אחר או מסקנה אחרת שמתבקשת מהראיות שהובאו בפנינו.

העובדה כי לא הסתפק ברציחתו של המנוח אלא המשיך ודלק במעלה הרחוב אחרי בנו, תוך כדי יריות לכיוונו, רק מחזקים מסקנה זו. לא למותר לציין, כי בית-המשפט אינו נידרש לפעול על-סמך וודאות גמורה, והוא לא חייב להעדיף גירסה נטולת שורשים שמעלה הנאשם על גירסת התביעה, שבנויה על יסודות איתנים (ראו פסק-דינו של כב' השופט לוי בע"פ 2330/97 ****ס נ' מ"י, פ"ד נ"ה(2) 356, 370-371).

ההכרעה אנו מרשיעים את הנאשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה עפ"י סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז-1977.

בית המשפט המחוזי ב תל אביב - יפו תפ 40124/06 מדינת ישראל נאדר שכרא הכרעת דין

את האולר קנה בשוק הפשפשים.

בהמשך חילופי הדברים אומר הנאשם: ”בסדר, אנחנו נגמור את זה עכשיו טוב, שאני לא אצטרך לקבל תיק נסיון לרצח אתה יודע מה יהיה לך".

...

הנאשם מדבר אליו בתרעומת (על פי טון הדברים, שכן המילים נאמרות בשקט) ואומר: "לא האמנתי שפתחת עלי". בסופו של דבר, כאשר החוקרים עדיין בחוץ, הוא קם ומבקש לקרוא לאחראי על החקירה.

מסקנה על דרך השלילה מתוך העדויות במשפט ניתן לקבוע, בבטחון – למרות נסיונו של הנאשם לטשטש את הדברים בעדותו – כי מלבד חמשת בני החבורה, לא היה איש במקום.

סוף דבר על פי אלה אני מרשיע את הנאשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ופציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 ו-335(א)(1) לחוק.