רכישת רכב ממכרז הוצאה לפועל

ההליכים עד כה וטענות הצדדים: התובעים טענו בכתב התביעה כי רכשו במשותף רכב מ.ר. 89-016-15 מסוג פולקסוואגן שנת ייצור 1999 (להלן: "הרכב") ורשמו אותו על שם התובעת כאשר הרכב שימש אותם במשותף.

הנתבע הוסיף כי אין לתובעים כל עילת תביעה נגדו בקשר לשווי הרכב, שכן המדובר ברכב שנמכר במיכרז של ההוצאה לפועל, והתמורה שנתקבלה עבורו, בסך של 10,500 ₪ , והיא התמורה המיטבית שהושגה במיכרז.

...

בהעדר מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה על זכות התביעה הנתונה לו, אין מקום לקבל את טענת השיהוי בגין נימוק זה. עת בחנתי את המקרה שלפניי ברוח הפסיקה, שוכנעתי כי במקרה דנן התובעים לא זנחו את טיעוניהם ולא ויתרו על הגשת תביעה.

לסיכום – הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח העתק החלטתי לצדדים.

באישום השלישי נטען, כי בחודש מאי 2014, פגש המבקש ב-י.ב-ח, שהיה מצוי ביחסי זוגיות עם אמו, והציג את עצמו כבעל "קשרים" בהוצאה לפועל, אשר יכול לרכוש עבורו רכב מעוקל בהליכי מיכרז ובמחיר מוזל.

...

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ר' שפירא – סג"נ; ב' טאובר; ו-ת' נאות-פרי), בע"פ 9471-06-16, מיום 20.7.2016, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ע' קוטון), בת"פ 29816-04-16, מיום 19.4.2016, וכן על החלטתו מיום 20.9.2015, שלא להתיר למבקש לחזור בו מהודייתו.

בתסקיר פורטו נסיבותיו האישיות של המבקש, אותן מצא בית המשפט "חריגות ויוצאות דופן", ונמסר כי הלה נטל אחריות חלקית למעשיו, ולדבריו לא ביצע את מרבית הדברים המיוחסים לו, והודה על מנת להגיע להסדר טיעון, מחשש לעונש כבד.

לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי על צרופותיה, נחה דעתי כי אין מתקיימות במסגרתה אמות מידה אלו, ומטעם זה בלבד דינה להידחות.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

בעקבות כך הנתבע לא יכול היה להיתקשר במכרזים, לרכוש רכבים ולהגדיל את פעילותו העסקית, כמו גם לקבל אשראי מבנקים ומספקים לשנים הבאות.

בהחלטת ראש ההוצאה לפועל (נספח כ"ט לתצהיר פרידיאן) נקבע כדלקמן: "במידה והחייב (הנתבע- הערת הח"מ) חולק על השמאות שצורפה לבקשה, עליו להמציא שמאות מטעמו. במידה והחייב מעוניין לפדות את הרכב/נכס, הוא רשאי לשלם לכונס הנכסים את הסכום האמור בסעיף 1 להחלטה זו וזאת במועד הקצוב להגשת התגובה או להגיש בקשה מתאימה". לאחר שהוגשה תגובתו ניתנה החלטה נוספת ביום 2.12.2012 (נספח ל' לתצהיר פרידיאן) כדלקמן: "משהוגשה חוות דעת מתוקנת הרי שהחייב מוזמן היה לתקוף אותה בחוות דעת מטעמו ולא בהפרכת טענות לאויר. כמו כן רשאי החייב להציע רוכש מטעמו, דבר שלא נעשה. כוחות השוק מעידים על שווי הרכב בייחוד נוכח העובדה שנערכו שתי התמחרויות והרכב פורסם למכירה פעמיים. אני מאפשרת לחייב פרק זמן קצר נוסף לפדות את הרכב. לאור האמור וככל שהחייב לא יפדה את הרכב עד ל- 5/12/12 (כולל) תאושר בקשת המכר". לסיכום, הבנק פעל כדין למימוש שיעבוד שהיה לטובתו על רכב הנתבע.

...

הנתבע טען כי לאור התנהלות הבנק כלפיו אין כל מקום לתביעה ודינה להידחות.

סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 קובע כי: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין". אשר על כן, לאחר ששקלתי את הפגיעה במוניטין העסקי של הנתבע, בעוגמת הנפש שנגרמה לו ובכל השתלשלות העניינים הקשורה בהתנהלות הבלתי תקינה של הבנק בקשר עם החזרת השיקים והגבלת החשבון ומנגד את זכותו של הבנק לקבוע מהי מסגרת האשראי שיעמיד ללקוח ולהגן על האינטרסים שלו, אני קובע כי יש לפצות את הנתבע בתשלום הסך של 100,000 ₪.

סוף דבר התביעה העיקרית מתקבלת.

הנתבע ישלם לבנק את הסכום הנתבע בסך של 153,286 ₪.

בקצרה נטען כי הנתבע התחייב להשיג לתובעים (עימם הייתה לו הכרות מוקדמת דרך בנם) רכב במחיר נמוך משמעותית ממחיר השוק באמצעות מכרזים של כונסי נכסים בלישכת ההוצאה לפועל.

עם זאת, בסעיף 7 לכתב התביעה צוין כי הנתבע סיפר לתובעים שיש לו "גישה וקשרים במאגר הרכבים" של לישכת ההוצאה לפועל ועל כן יש באפשרותו לקנות רכב במחיר נמוך משמעותית ממחיר השוק.

...

נקודה זו מחזקת את המסקנה לפיה אין לאכוף הסכם שנכרת בנסיבות דנן ומן הראוי לבטלו, ודאי שבית המשפט לא יאכוף הסכם מעין זה. בשולי הדברים ובאמרת אגב יצוין כי לא ברור האם רכישות הרכבים על ידי הנתבע נועדו להתבצע באמצעות עסקאות כשרות, אם לאו.

סוף דבר התובעים לא הוכיחו כי הנתבעת התחייבה באופן אישי לשאת בחובות הנתבע או לערוב לחובותיו.

על כן, התביעה נדחית.

עם זאת, לא ניתן לקבל הטענה לפיה די באמור בכדי להסיר האחריות מהנתבעת בשים לב להוראות סעיף 61ד לתקנות ההוצאה לפועל לפיהן יעמיד מנהל המיתקן (המתקן שבו מבוצעות המכירות, במקרה דנן הנתבעת, הערה שלי-ע.ג) לעיון הציבור חוברת מכרזים שבה יפורטו פרטי המטלטלין העומדים למכירה.

לא זו אף זו, אף אם אקבל טענת התובע שמדובר ברכישת רכבים לשימוש אישי, ביתי ומשפחתי הרי שבנסיבות העניין חלות הוראות סעיף 29 לחוק הגנת הצרכן הקובע כדלקמן: "נמכר נכס בידי בית משפט, לישכת הוצאה לפועל או רשות אחרת על פי דין, או בידי מי שמוכר מטעם המדינה נכס שחולט או נעזב לטובתה או נכס אחר שהמדינה לא רכשה אותו או לא השתמשה בו, לא יראו במכר עסקה לעניין סעיפים 2, 4,6 ו-7, ובילבד שההצעה למכירה גילתה את העובדה שמציעים למכירה נכסים מסוג זה והזהירה את הצרכן כי מהות התכונות העיקריות לגביהן אינה ידועה וכי הרשות אינה נושאת באחריות להן". לעניין זה כבר נקבע שתנאי לתחולת חוק הגנת הצרכן הנו עמידה בכל תנאי סעיף 29 לחוק (ראו בר"ע (ב"ש) 496/89 מלכה מאיר נ' בנק לאומי בישראל, פורסם במאגרים משפטיים).

...

אומר כבר עתה, שאין לקבל הטענה, התובע רכש רכבים מתוך מספר לא מבוטל של רכבים שהוצגו במכרז, משכך, הואיל ובדק הרכבים בעצמו והשלט לפיו המדובר ברכב השכרה היה מונח על שמשת הרכב, אין זה סביר שהתובע לא הבחין בו ואין לו להלין אלא על עצמו לעניין זה ואני קובעת שבנסיבות העניין המידע בדבר עברו של הרכב היה ידוע לתובע או לפחות משפורסם על גבי הרכב היה על התובע להבחין בו ודי באמור לרפא את הפגם ככל שקיים במידע שהופץ בחוברת המכרזים.

משכך ובהיעדר כל תחולה לחוק זה דין התביעה להידחות בהתייחס לטענת ההטעיה.

אשר על כן ולאור האמור, דין התובענה להידחות וכך הינני מורה.