במסגרת התביעה נקבעו לתובע אחוזי מוגבלות בניידות בשיעור 65% ואושרה לו הלוואה עומדת.
יוער, אף טענותיו המרובות של התובע בעיניין זה, לא נילקחה בחשבון העובדה כי התובע בעל רכב ונוהג בו. ייאמר, עד להילכת ביטון, כן ניתנה חשיבות לאינדיקציה זו בעת קביעת רמת הסיוע המיוחד, אולם ברי כי החלטה מושא הליך זה אינה מתחשבת בעובדה זו וטענות התובע לעניין זה אינן רלוואנטיות.
העובדה כי התובע קיבל קצבת ניידות אין משמעה כי התובע לא יכול היה להשתמש בתחבורה ציבורית, הסכם הניידות קובע רשימת ליקויים רלוואנטיים ואין זהות בינם לבין סעיפי הליקוי שנקבעו לצורך דרגת נכות מעבודה.
...
חברי השופט טל גולן היטיב להסביר זאת בעניין חנניה שבו הבהיר – "ועוד נדגיש, שגם כאשר עסקינן במוסד סוציאלי, 'מותר' לו לחלוק על פרשנות המבוטחים, ולעתים עמדתו גם נדחית על ידי בית הדין. לאור האמור לעיל, גם אם שגה הנתבע בפרשנותו המשפטית, עדיין אין בכך כדי ללמד כי מדובר בשגיאה שיש בה כדי להביא להארכת תקופת ההתיישנות. שהרי, בכל תביעה שמתקבלת כנגד הנתבע, לכאורה נעשתה טעות על ידו. משכך, פרשנות שלפיה בכל מקרה שכזה, שבו מתקבלת תביעה כנגד הנתבע, יש להעניק תשלומים רטרואקטיביים מעבר להסדר הקבוע בסעיף 296 לחוק, משמעותה ביטול ואיון דה-פקטו של הסעיף שבנדון."
עוד הובהר שם כי קביעה נגד מדיניות קיימת שנוקט בה הנתבע, אין משמעה איון ו'אתחול' מחדש את כל ההחלטות הנוגעות לדבר, אלא הסדרת עמימות משפטית מעתה ואילך.
כלל הטענות לגבי הטעייה מכוונת בטפסי הנתבע, מעגל שוטה ששלל את הזכות לקצבה מיוחדת בחלופת ההסעות, הסתרת מידע במכוון ואי קיום חובת היידוע – דינן להידחות.
אשר על כן, התביעה נדחית.
