רכב פרטי במקום הסעות מטעם המעסיק

בית הדין ציין סתירות בקשר לכך בגירסת המשיבה (בעיקר לגבי השאלה מדוע לא נסעה בהסעה מטעם המעסיק) וכן סתירות (בעיקר לגבי השאלה אם נסעה בתחבורה ציבורית או ברכב פרטי) בין גירסתה לגירסת העד מטעמה (נהג רכב ההסעות), ולמרות זאת שוכנע מעדותו של נהג ההסעות כי המשיבה מעולם לא נסעה עמו בהיתחשב במקום המוגבל ברכב ההסעות וכי נציג המעסיק ידע זאת.

...

נוכח האמור, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת באופן המצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין.

משאלה הם פני הדברים, דין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין להידחות, וזאת בלא צורך להידרש לסוגיית סיכויי הערעור.

סוף דבר - הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

סעיף 6 לצוו ההרחבה הכללי בדבר הישתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה קובע כי "החזר הוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעסיק או מטעמו". מכאן, שהנטל על התובעים, להוכיח, כי הם השתמשו ברכבים הפרטי או נשאו בהוצאות נסיעה מהסיבה שלא התאפשר להם להזקק להסעה המאורגנת.

לעניין זה ראו דב"ע (ארצי) 46-3/נו רונית עילם נ' אטלס שירותי כוח-אדם בע"מ, פד"ע ל(1997) 65, 70: ".... צודק בא-כוח המערערת באומרו כי עובד זכאי על-פי צו ההרחבה להחזר הוצאות הנסיעה, ושהוצאות אלה מחושבות על-פי עלות הנסיעה ברכב צבורי, גם שעה שהעובד משתמש ברכבו הפרטי. אלא מאי? סעיף 6 לצוו ההרחבה קובע: "החזר הוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעסיק או מטעמו". בעניינינו – הייתה המערערת זכאית להיות מוסעת מטעם "המעסיק" על-ידי המקום בו הועסקה קרי – התעשייה הצבאית.

כמו כן, אם אכן התובע השתמש ברכבו הפרטי הרשום על שמו (עמ' 5 ש' 5-6) באופן שהתאפשר לו שלא לנסוע בהסעה המאורגנת, לא ברור מדוע לא תמך את גירסתו לכל הפחות במסמכים המלמדים על כך. כגון, על העובדה כי אכן היה בבעלותו ועל שמו רכב פרטי.

...

לטענת הנתבעת כמפורט בכתב הגנתה, דין התביעה להידחות.

אשר לנתבעת, אנו סבורים כי היה מקום לעגן בכתב ובאופן ברור, את ההסכמות אליהם הגיע מר סמואל כפי שקבענו, עם כל אחד מהתובעים.

התנהלות זו של הנתבעת לא הצמיחה לתובעים זכויות בתביעה זו, מהסיבות המפורטות בפסק הדין, אולם מצאנו כי יש להביאה בחשבון לעניין פסיקת ההוצאות.

אי לכך, החלטנו כי כל צד יישא בהוצאותיו.

גרסה זו, לפיה לפחות בחלק מימי העבודה הוסע העובד בהסעה מטעם המעסיקה, אינה מתיישבת באופן מלא עם גרסת העובד כאמור בכתב התביעה המתוקן ובדיון הראשון, אז ציין כי הגיע מדי יום לעבודה מביתו בג'אסר א-זרקא לבנימינה ברכבו הפרטי (פרו: 9; ש: 28-29).

העובד תאר כי המעסיק הסיע 6,7 עובדים וכי גם הוא הסיע עובדים אם לא היה מקום ברכב של המעסיקה (פרו: 17; ש: 6-7), אך כשעומת עם הטענה כי מישוב מגוריו של העובד הוסעו 6-7 עובדים סך הכל, ומשכך היה די מקום ברכב של המעסיקה ציין כי נידרש להסיע עובדים רק כשהמפקח לא היה מגיע לבצע את ההעסקה בעצמו, וזאת "לא יום יום, אלא לפעמים" (פרו: 17; ש: 14-15).

...

בשאלה זו, מצאנו כי אין לקבל את התביעה בשל פגמים שנפלו בגרסתו של העובד.

משכך, תביעת העובד להחזר הוצאות נסיעה נדחית.

בנסיבות המקרה כאן, אנו קובעים כי העובד עמד בנטל להראות כי עמד לרשות העבודה במשך 8 שעות ליום ועבד מדי יום בין השעות 7:00 עד 15:00 (פרו: 17; ש: 24-25), כמו גם בנטל להראות כי לא ניתנו לו הפסקות כהגדרתן בסעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א -1951, אלא לכל היותר הפסקות קצרות להחלפת כח ואויר, שיש לראות בהן חלק משעות העבודה.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 ימים מיום שיומצא לצדדים פסק-דין זה את הסכומים הבאים, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.14, הוא המועד לתשלום השכר האחרון, ועד התשלום המלא בפועל: א. בגין חופשה שנתית סך 251.40 ₪; בגין יום חג סך 170 ₪; ב. בגין שכר עבודה סך 3,100 ₪.

בחקירתו הנגדית נתבקש אכרם לתת הסבר לשיחות הטלפון הרבות שנוהלו בינו לבין אלגאפי, הנאשם 2, ביום הארוע בין השעות 14:25 ל-15:08 (6 שיחות טלפון), בפרט על רקע טענתו כי נסעו יחדיו באותה הסעה לביתם בכפר יטא, וטען כי מדובר בשיחות רגילות במחסום, כאשר הפועלים יורדים מהאוטובוס ומתפזרים לרכבים הפרטיים.

עם סיום העבודה, אוטובוס מטעם המעסיק הסיע את העובדים, כמידי יום, עד מחסום 300.

על פי עדותם של אלה, לאחר שהתברר דבר הגניבה הם פעלו לחפש מצלמות באזור וכך הגיעו לחנות סמוכה שבמצלמות האבטחה שלה ראו את המחפרון יוצא מהמקום זמן קצר לאחר שעופר והעובדים עזבו את המקום ולאחר שקרי המפעיל נסע משם ברכבו הפרטי (ר' עדותו של עופר בעמ' 24 שו' 14-11; ועדותו של ג'בועה בעמ' 72 שו' 18-8).

...

צירופן של ראיות אלה, לצד דחיית הסבריו של הנאשם בנוגע לשיחות עם אכרם, שקריו בעניין זה, הסתירות בגירסאותיו בכלל, ולעניין הכספים שקיבל מאכרם בפרט, ובחירתו לשתוק בחלק מחקירותיו ולא לספק הסברים, כל אלה מוליכים למסקנה שיש לנאשם קשר לאירוע.

סוף דבר אני מרשיעה את הנאשם 1, אכרם מסלם, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום – גניבה בידי עובד, עבירה לפי סעיף 391 לחוק העונשין; וגניבת רכב, עבירה לפי סעיף 413ב(ב) לחוק העונשין.

אני מרשיעה את הנאשם 2, מחמוד אלגאפי, בסיוע לגניבה בידי עובד ובסיוע לגניבת רכב, לפי סעיפים 31 + 391 ו-31 + 413ב(ב) לחוק העונשין.

טענות ועמדות הצדדים טענות התובעים: לטענת התובעים הגיעו ממקום מגוריהם עד למחסום בתחבורה ציבורית, במונית או ברכב פרטי כפי שיפורט להלן.

עובד שיבחר, למשל, לנסוע ברכבו הפרטי גם כאשר יש הסעה מטעם המעסיק, לא יהיה זכאי לתשלום החזר הוצאות נסיעה, גם אם בחירה זו היא מטעמי נוחות וחיסכון בזמן.

...

משאין חולק כי הנתבעת העמידה לתובע הסעה מהמחסום ועד למפעל ומשהתובעים לא צירפו כל ראיה ביחס לסכומים שלטענתם שילמו בגין הנסיעה מבתיהם למחסום, ובשים לב לסכומים ששילמה הנתבעת עבור ההסעה הרי שהתביעה לתשלום דמי נסיעות דינה להידחות.

את היתרה תשלם הנתבעת לתובעים בגין הוצאות הנסיעה מביתם למחסום וחזרה: לתקופה בה עמדה התקרה היומית על סך של 22.60 תהא קצובת הנסיעה: 11.4 ש"ח ליום.

מספר ימי העבודה של כל תובע מוסכם על הצדדים כפי שפורט בפרוטוקול הדיון המוקדם במסגרת ניסיונות הפשרה וכעולה מסיפת סיכומי התובעים כאשר בא כוחם פועל בתחשיבו לפי מספרי הימים הנ"ל (פרוט' הדיון המוקדם מיום 28.3.22 עמ' 6 ש' 1- 9), תוך ביצוע הפרדה לפי התקופות התואמות לגובה התקרה היומית כמובא בסיכומי התובעים (פסקה 39): מר אחמד חמדאן - 1,370 יום מתוכם 245 יום * 13.8 ש"ח (3,381 ש"ח) ו- 1,125 יום * 11.4 ש"ח (12,825 ש"ח), זכאי לתשלום החזר נסיעות בסך 16,206 ש"ח. מר חוסני עארורי - 1,369 יום לכל תקופת העבודה, 221 יום לשנה הראשונה (1/15- 1/16, 13 חודש) בה התעריף היה 26.4 ש"ח ליום (בהפחתת עלות המעסיק להסעה, 13.8 ש"ח) ובה טרם קנה את רכבו אלא נסע בתחבורה ציבורית ללא מימון מהנתבעת או מהנוסעים עמו, זכאי לסך של 3,049 ש"ח. מר עבד אלגואד כסאב - 759 יום במכפלת 11.4 ש"ח שהם 8,653 ש"ח. מר דאוד מועטאן - 461 ימים במכפלת 8.8 ש"ח זכאי לתשלום החזר נסיעות בסך 4,056 ש"ח. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעים בתוך 30 יום את הסכומים הבאים: מר אחמד חמדאן - 16,206 ש"ח. מר חוסני עארורי - 3,049 ש"ח. מר עבד אלגואד כסאב - 8,653 ש"ח. מר דאוד מועטאן - 4,056 ש"ח. אם לא ישולמו במועד, תישא הנתבעת בתשלום הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 1.2.21 למועד התשלום.