רכב הסעות לתיירים: אישור ממשרד התחבורה

בית דין איזורי לעבודה בירושלים פ"ה 1436-07-13 לפני: כב' השופטת שרה שדיאור נציגת ציבור עובדים גב' גילה פרימק נציג ציבור מעסיקים מר יוסף בנבנישתי התובע עלי ג'בארה ת.ז. 201373917 ע"י ב"כ: עו"ד רפיק ג'בארה הנתבעים 1. יובל ברוש ת.ז. 059111427 2. חיים קלמר ת.ז. 041778127 ע"י ב"כ: עו"ד חיים מן 3. עמאד עלי גבארה ת.ז. 058173014 4. מחמד גבארה ת.ז. 034910158 5. מואב ג'בארה ת.ז. 203972765 6. מרוה ג'בארה ת.ז. 513047563 7. חברת וופא טורס הסעות ותיירות 2000 בע"מ ח.פ. 033546219 8. ליווא גאבר ת.ז. 33546219 פסק דין

ביום 7.4.11 הורה כבוד הרשם כאמל אבו קעוד (כתוארו אז) על הטלת עיקול זמני ברשום על נכסי הנתבעים בבנק דיסקונט, על כלי הרכב הרשומים במשרד התחבורה על שם המשיבים, ואצל חמישה מחזיקים נוספים, בהתאם להחלטה מיום 11.4.11, וזאת להבטחת התביעה בגובה 525,961 ₪ (סכום התביעה בנכוי התביעה לגמול בגין עבודה בשעות נוספות).

בנוסף הסכימו הצדדים כי עם מתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, יבטל מר קלמר את עיקולי צד ג' שהוטלו על ידו, למעט עיקול על רכב מ.ר. 81-943-14, ויעכב ביצוע הליכים בהוצל"פ. על הסכם הפשרה חתמו התובע וב"כ, וכן הנתבעים, עמאד ג'בארה, חברת וופא טורס והנתבעים שהוספו במסגרת הסכם הפשרה: ג'בארה מוחמד, ג'בארה מואב וג'בארה עלי.

עוד הפנה התובע לעדותו וטען כי הייתה כנה, פשוטה וספונטאנית וכי התובע שב פעם אחר פעם על גירסתו לפיה לא היה מודע להסכמי הפשרה, לא חתם עליהם, ונודע לו עליהם אך ורק לאחר שננקטו נגדו הליכי הוצל"פ. הנתבע 2 טען כי חתימת התובע אושרה על ידי הנתבע 8, עו"ד ג'עבר (להלן: "עו"ד ג'עבר"), אשר היה בתקופה הרלוואנטית עוה"ד של חברה משפחתית להסעות בשם ווופא טורס 2000 בע"מ. התובע הצהיר ביחס לאישור חתימתו כי אינו מתכוון להעביר עניין זה לסדר היום, אולם אישר בעדותו כי לא הגיש תלונה למישטרה או ללישכת עורכי הדין.

התובע סתר עצמו בעדותו כאשר בישיבת יום 22.11.15 הכחיש שמכיר את עו"ד ורו"ח נאשד עיראקי, ומסר כי אינו יודע אם הוא עו"ד או רו"ח (עמ' 71 שו' 15), וזאת לאחר שפחות מחודשיים קודם לכן, בחקירתו בישיבת יום 16.9.15 אישר כי המשרד של וופא טורס שהיה בטירה, היה ליד המשרד של עו"ד עיראקי נאשד, ומסר: "דודה שלי עובדת אצל עיראקי נאשד לפעמים לקחתי אותה לעבודה" (עמ' 51 שו' 8-11), ומכאן שמכיר את עו"ד נאשד ולמרות זאת העיד שלא מכיר.

...

טיעוני הצדדים: טענות התובע בסיכומיו התייחסו אך ורק לס"ע 4085-04-11, שכן לטענתו, הנתבע 1 לא התייצב לדיונים ולא הוכיח גרסתו, ומשכך יש לקבל את התביעה נגדו.

בשים לב להתנהלות התובע, לגלגולי ההליך, לריבוי העבודה שהונחה לפתחו של ב"כ הנתבע 2, ולפתחו של הנתבע 8 ולכך שהתביעה נדחתה במלואה ולחולשת טענותיו של התובע, התובע ישלם שכ"ט ב"כ הנתבע 2 בסך 20,000 ₪ וכן הוצאות הנתבע 2 בסך 10,000 ₪.

כמו כן ישלם התובע הוצאות הנתבע 8 בסך 10,000 ₪.

נוכח הראיות שהובאו בהליך שבפנינו , והיות שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה בכלל בנוגע לזיוף חתימתו, דהיינו הן ביחס לנתבע 1 והן ביחס לנתבע 2, התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית אף היא.

ביום 16.12.2019 עודכן פרק ג' לנוהל "שעניינו יבוא אישי של רכב סיור - על ידי מורה דרך". ברשימת ה"תנאים לקבלת רישיון יבוא של רכב סיור ביבוא אישי למורה דרך", נקבע בין היתר: "ייעוד הרכב – הרכב מיועד לשימושו העיסקי - עצמי של מורה דרך בלבד למתן שירותי סיור". העותר יו"ר אגודה שיתופית לבעלי רכב אשכול ומדברי ובעל רישיון מאת משרד התחבורה לתיווך רכב ביבוא אישי, פנה ביום 18.12.2019 למשיבה בדרישה להכניס תיקונים בנוהל, ובין היתר "למחוק את המילים בסעיף ב.2. 'לשימושו של המייבא בלבד'". ביום 28.1.2020 השיבה נציגת המשיב לעותר כי התנאי האמור משקף את דרישת סעיף 33(ב)(1) לחוק רשוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, התשע"ו-2016, אשר בו "ראה המחוקק לקבוע כי ככל ומדובר ביבוא אישי של עוסק, הרי שהרכב מיועד לשימושו העצמי של אותו עוסק. כלומר, עוסק המייבא רכב בייבוא אישי, רשאי לעשות ברכב שימוש עסקי מכל סוג, ובילבד שיהיה בשימוש עצמי שלו, והוא אינו רשאי להעביר את הרכב לשימושו העיסקי של אדם או עוסק אחר. יובהר כי בקשתך למחיקת המילים "לשימושו של המייבא בלבד", תהיה הוראה הנוגדת הלכה למעשה, את האמור בסעיף 33(ב)(1)לחוק".

לטענתו "מרכיב עקרי בענף ההסעות הוא רכישת רכבי הסעות והפעלתם ע"י אחרים, הן באמצעות עוסקים אחרים או באמצעות נהגים שכירים. ברגע שהמשיב מונע מעוסק השקעה ברכב נוסף להסעה הוא פוגע בחופש העיסוק בצורה חמורה ביותר... עוסק רשאי להשקיע את כספו בכל צורה לצורך עסוקו העצמי, כולל השקעה ברכישת רכב נוסף שיפעיל אותו באמצעות קבלן משנה/שכיר, מפעיל אחר, ככל שימצא לנכון". משכך לטענת העותר הוראת הנוהל פוגעת בחופש העיסוק ובזכות הקניין באופן לא מידתי ושלא לצורך; פוגעת בתחרות בענף הרכב; מנוגדת לצוו תעריף המכס העוסק בדבר ולחוזר משרד התיירות שאינם כוללים הגבלה כאמור.

...

כאמור בנוהל, מטרתו "לפרט ולבאר את הוראות החוק ביחס לייבוא אישי ומסחרי של רכב סיור, ואינו בא לקבוע או להוסיף תנאים לייבוא רכב כאמור". מהמקובץ עולה כי פרשנותו של המשיב להוראת החוק האמורה אינה בלתי סבירה.

משכך דין העתירה להידחות.

אשר על כן העתירה נדחית.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"צ 64525-02-20 חייט נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ ואח' מספר בקשה:6 לפני כבוד השופטת לימור ביבי מבקשות: (הן הנתבעות בהליך העקרי) 1. דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ 2. החברה המאוחדת לתיירות בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד תום אלקלעי ומתן בן גיגי משיב: (הוא התובע בהליך העקרי) הראל חייט ע"י ב"כ עו"ד איתי לבנה פסק דין

דן היא מפעילת שירות ה"באבל" באשכול תל אביב, וזאת באמצעות רכבי הסעות של יונייטד טורס, המשמשת כקבלן משנה לצרכי שירות זה. שירות ה"באבל" הוקם כחלק מיישום החלטת ממשלה 2316 מיום 22/1/17 בנושא "תכנית לאומית לתחבורה חכמה", שמטרותיה כוללות "לעודד מחקר ופיתוח, יזמות ותעשייה בתחום התחבורה החכמה בישראל ולייעל את מערך התחבורה באמצעות שילובן של טכנולוגיות מתקדמות בתחום התחבורה, לרבות... מודלים שתופיים...", בין היתר, על ידי "ניסויי שטח ופרויקטי חלוץ ("פיילוטים") של טכנולוגיות ותפיסות הפעלה חדשות במערך התחבורה בעלות פוטנציאל להקטנת גודש, הפחתת תאונות דרכים, צימצום השמוש בנפט ועידוד מעבר לתחבורה ציבורית" ובמסגרת מאמצים שמבצע משרד התחבורה לייעל את שירותי התחבורה הציבורית בישראל.

...

מכל המקובץ לעיל, מצאתי, כי דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל.

סוף דבר; אני מורה על דחיית התובענה האישית של המבקש על הסף, וכן על מחיקת התובענה הייצוגית והבקשה לאישורה על הסף, מהטעמים שפורטו לעיל.

המבקש ישלם למשיבות ביחד ולחוד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 5,000 ₪.

הטענה המרכזית שהעלו הנתבעים בכתב התביעה שכנגד היא כי ביום 1.2.2014 הם רכשו את האוטובוס מחברת אגד תמורת סך של 700,000 ש"ח. לטענת הנתבעים, הם חיפשו חברת הסעות מורשית על ידי משרד התחבורה להפעיל את קו האוטובוס, שהוא קו אוטובוס תיירותי.

הנתבעים ביקשו להסתמך על האמור ב"הואיל" השני להסכם, שקובע כדלקמן: "והואיל ו[התובעת] הנה מתמחה בין היתר בהפעלת אוטובוסים ובעלת רישיון משרד התחבורה מס' 4286 והיא מחזיקה בכל הרישיונות המתאמים לצורך תפעול אוטובוסים..." מנגד, התובעת ביקשה להסתמך על האמור בסעיף 2.13 להסכם, שקובע כדלקמן: "ל[נתבעת] תהיה אחריות מלאה לגבי חוקיות הפעלת הקו מול משרד התחבורה והתיירות. [הנתבעת] תשפה את [התובעת] על כל תביעה שתהיה נגדה ממשרד התחבורה, או מכול גורם צד ג' בקשר עם חוקיות הפעלת הקו". ההוראה החוזית עליה מסתמכים הנתבעים היא כללית.

פרט לכך, מנהל התובעת העיד כי רק בעל רישיון הסעה כללי של משרד הסעות יכול לבקש רישיון הסעה לרכב שיופעל על ידו, וכי הוא והנתבעים שוחחו על עניין זה והנתבעים בחרו שלא להסב את האוטובוס מאוטובוס המורשה לנסוע בקוו שירות לאוטובוס הסעות (ראו, בעמ' 32 לפרוטוקול, בשורות 17-8, וכן בעמ' 30 לפרוטוקול, בשורות 34-25).

...

ממכלול הטעמים האמורים, דין התביעה שכנגד להידחות.

לא שוכנעתי שזה המצב בעניין שלפניי.

סוף דבר: דין התביעה העיקרית להתקבל בחלקה, במובן זה שהנתבעת תשלם לתובעת סך של 45,563 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה כדין מיום 30.9.2015 ועד מועד התשלום בפועל.

לא נסתרה העובדה שביום 12.03.14 ניתן אישור של דרור גנון, סגן מנהל אגף בכיר באגף תחבורה ציבורית, בתקופה הרלבנטית, להעברת האוטובוס התיירותי מחברת אגד, לתובעת.

מר רביד פאר, אישר בתצהיר עדותו הראשית, כי נפלו תקלות באי רישום ההגבלה ברישיון הרכב, שעניינה "העברת בעלות באישור מחלקת תקינה/ אגף רכב". מר פאר העיד שהיבואן הוא שהנפיק את רישיון הרכב בשנת 2010 והוא שרשם את התנאים וההגבלות בתוך הרישיון ללא הפנייה לנספח נפרד.

בהליך האחר, טענה התובעת כי היא חיפשה חברת הסעות מורשית על ידי משרד התחבורה להפעיל את קו האוטובוס שהוא אוטובוס תיירותי, כי היא חתמה עם חברת "יארא הסעות" על הסכם ביום 24.03.14, כי החברה הפרה את "מחויבותה החוזית להיות בעלת רישיון הסעות, ולכן, משרד התחבורה סרב לתת" לה רישיון לבצוע הסעות ואילו היה לה רישיון הסעות "משרד התחבורה לא היה יכול לטעון שבתקופה זו לא היה רישיון לבצוע הסעות ולמנוע את קבלת הרישיון לשנים שלאחר מכן" (פסקה 13 לפסק הדין).

...

מסקנה זאת מתבקשת גם לנוכח עיסוקה של התובעת בתחום התחבורה, לנוכח ההסכם לרכישת האוטובוס וההסכם להפעלת האוטובוס, שפורטו לעיל.

זאת ועוד, אף לא הוגשו נתונים וראיות התומכים בנזק הממשי שנגרם לתובעת וגם מטעם זה דין התביעה להידחות.

סוף דבר מהטעמים שפורטו לעיל ומשלא הוכחה אחריות הנתבעת לנזקים הנטענים, נדחית התביעה.