בפסק הדין בעיניין אררט, דן בית המשפט בהרכב מורחב במקרה בו היה הרכב בו אירעה התאונה, רכב שכור על ידי המעביד, והביע את דעתו, כי ראוי לחתור לפרשנות הרמונית של סעיפי החוק, כך שבכל מקרה בו מדובר ברכב בשירות המעביד ובתאונת עבודה, כאשר על המעביד מוטלת גם החובה לדאוג לקיומו של ביטוח כמו גם לתשלום תגמולי המוסד לביטוח לאומי לא תקום זכות שבוב למוסד לביטוח לאומי.
בהקשר זה חשוב להדגיש, כי אף המלומד ריבלין, שסבור שראוי לקבוע, כי קיימת חבות של קרנית לשאת ברבע מן הפצוי בעבור התובע, סבור במקביל שעדיין יש למצוא את הדרך להקים מחסום מפני זכות החזרה של קרנית כנגד בעל הרכב, שכן אין לבוא חשבון עם המעביד שלא טרח לבטח את הרכב בו נסע העובד, שכן זה שילם תגמולי המוסד לביטוח לאומי בעבור העובד.
...
בהקשר זה אציין, כי בישיבת ההוכחות הראשונה אליה התייצב בן סימון, החלטתי שלא להעידו ובד בבד באותו מעמד הוסברו לו היטב משמעות התביעה, חובתו להגיש כתב הגנה וראיות כמו גם הסיכון הכרוך מבחינתו בניהול התביעה ואולם בפרק הזמן שחלף בין הישיבה הראשונה לשניה, בן סימון לא עשה דבר והתייצב לישיבה השנייה כשהוא מעלה טענה שלא הבין, חשב שהתיק נסגר וביקש דחיה נוספת.
כמפורט כבר לעיל, החוסר של קרנית, הוא בסופו של דבר חוסר של הציבור שומר חוק שמבטח את רכבו, כאשר אחוז מסויים מתגמולי הביטוח מועבר לקרנית ומאפשר את פעולתה.
סוף דבר
לאור המפורט עד כאן, משנקבע שהמדובר בתאונת עבודה ברכב מעביד ושעה שקרנית נכנסת בנעלי מבטחת הרכב, לא עומדת למוסד לביטוח לאומי זכות השיבוב ומכאן גם לא זכאי התובע לפיצוי בשיעור של 25% מהנזק.
משכך, דין התביעה להידחות.
