רישיון נהיגה לתושב הזמני הוגבל לתקופת שהותו בארץ

הפיקוח על משך זמן שהייתו בארץ של בעל רישיון ביקור נועד למנוע מצב שבו, אף על-פי שמטרת הכניסה והשהייה בישראל היא זמנית, תווצר, הלכה למעשה, תושבות בארץ, במקום שלא זו היתה מטרת הכניסה, וכאשר תושבות בפועל כזו סותרת את המדיניות הנקוטה בידי הרשות המוסמכת.

ההגבלה לתקופה מירבית נועדה להבטיח מפני מצב בו המבקר יתבסס ויכה שורשים בארץ במשך תקופה ארוכה, ושהייתו הממושכת תקנה לו, למעשה, תושבות בפועל בישראל.

והאחר - הצורך לשלב את ההסדר הנוגע לעובדי הסיעוד הזרים עם המדיניות הכללית הנוהגת לגבי שוהים בישראל למשך תקופות קצרות, המתאפיינת באלמנט הזמניות, ומצריכה פקוח הדוק על משך תקופת השהייה של העובד הזר בישראל, המצוי בארץ על-פי אשרה ורישיון לישיבת ביקור, שהם זמניים באופיים.

...

ודוק, גם בגדרי תמיכה בפרשנות תכליתית, סבורני כי אין להרחיבה באופן שיעמיד את הרשות, ראשית, במתן יד לשהיה בלתי חוקית, ושנית, באי יכולת של ממש לפעולה שויונית.

סוף דבר: איני סבור כי סעיף קטן (ג1) מתאים לענייננו, מן הטעמים שפורטו מעלה.

איננו מעודכנים באשר אירע במקרה דנא מאז 2005, אך על פי הצורך וככל שהוא קיים, סבורני – אם דעתי תישמע – כי יש ליתן תקופה של שישה חודשים מיום פסק דיננו, שבמהלכה תימצא למשיבה 2 מטפלת אחרת, ותאופשר למשיבה 1 במסגרת תקופה זו, גם חפיפה של תקופה כגון עד חודשיים עם אותה מטפלת אחרת, כדי להקל על המשיבה 2.

כל הפרטים הרלבאנטיים להכרעה באשר לשאלת תוקפו של הרישיון הבנלאומי מכוחו נהג התובע, היו בידיעתו של המעביד, לרבות התקופות בהן שהה התובע בארץ ותכיפות יציאותיו לחו"ל. סוכן הביטוח מטיל לחיקו של המעסיק את האחריות לוודא, בטרם ייתן בידיו של עובדו כלי רכב לשימושו, כי העובד נושא רישיון נהיגה תקף, כדי למנוע מן העובד לעבור על החוק.

עולה חדש, אזרח ישראל או תושב ישראל הרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע, אשר שהה מחוץ לישראל במשך תקופה של שנה רצופה אחת לפחות לפני יום כניסתו האחרונה לישראל, רשאי לנהוג ברישיון נהיגה זר, ברכב המתאים לדרגת רישיונו, במשך תקופה של שנה מיום כניסתו לישראל ובילבד שנתקיימו בו תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190".

הפניקס הייתה רשאית להדריך את סוכני הביטוח לבדוק את רישיונות הנהיגה של כל המבוטחים, להנחות את הסוכנים שלמשל, במקרים של בעלי אשרת שהייה זמנית בארץ, יש לערוך בדיקה נוספת ובנסיבות מתאימות לידרוש המרת הרישיון לרישיון נהיגה ישראלי, כפי שעשתה החל משנת 2007..

" ובאשר לנפקות היתנהלות הסוכן וחברת הביטוח, מסכמת השופטת ייטב: "...סוכן הביטוח היה במועד התאונה חתם המוסמך להנפיק פוליסות ביטוח חובה ללא קבלת אישור מוקם מהפניקס. כמו כן, לאור הוראת סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, יש לראות את פעולותיו כמחייבות את הפניקס כאילו בוצעו על ידה. מבטח המבקש להכניס סייגים [בביטוח] רכב חייב לבדוק ולוודא את התקיימותם. בעניינינו, עסקינן כאמור ברישיון נהיגה בנלאומי. בשים לב להוראה המורכבת הקבועה בתקנה 567 לתקנות התעבורה, מוטלת לטעמי חובה על המבטח להביא לידיעת הסוכנים שבנסיבות מסוימות ייחשב הרישיון כרישיון שאינו בר תוקף. היה על הפניקס כאמור, לא רק לגלות למבוטח את המידע על המיגבלות הקיימות לגבי רישיון נהיגה בנלאומי, היה עליה גם לוודא שרישיון הנהיגה שבידי המבוטח הוא רישיון נהיגה בר תוקף העומד בתנאי הפוליסה. היתנהגות זו של המבטח משליכה על אופן פרשנות הסייג שנקבע בפוליסה. ניתן להסיק שהפניקס הייתה ערה למצב החוקי, ובשל הצורך בודאות, בשל העמימות באשר למבחן התושבות ובאשר לנסיבות בהן נידרשת המרה של רישיון הנהיגה הזר לרישיון נהיגה ישראלי, לא מצאה לנכון שיש לדבוק במבחנים העמומים שבתקנות התעבורה, ובחרה לבטח את התובע מבלי לידרוש כל דרישה לגבי המרת הרישיון ולמעשה בחרה לראות ברישיון, רישיון בר תוקף...

...

אשר על כן, משנקבע כי התובע נהג ללא רישיון נהיגה בר תוקף, נשלל הכיסוי הביטוחי ב'פול' ודין תביעת התובעים נגד 'הפול' – להידחות.

אלא שנעלם מעיני התובע, כפי שמציינת הנתבעת 4 בסיכומיה, כי סעיף 7א' לחוק הפיצויים מגביל עצמו אך ורק כלפי מי שהוראת סעיף 7(5) חלה לגביו, כפי שנקבע ברע"א 2853/96 קרנית נ' דחבור פרח, נג (1) 680: "הוראת סעיף 7א' מציבה עצמה אך כנגד הוראת סעיף 7(5). אין היא מכריזה על עצמה כחריג לשאר הוראות סעיף 7". וכך נקבע גם בפרשת לביא: "כפי שקבע בית המשפט המחוזי, שבהסתמך על הוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים דין תביעת המערערת להידחות. בהוראות סעיף 7א' לחוק הפיצויים אין לשנות ממסקנה זו, הואיל וסעיף זה אינו חל במקרה של שלילת זכאות לפיצויים לפי חוק הפיצויים בהסתמך על הוראות סעיף 7(3) לחוק.

אשר על כן, דין תביעת התובע נגד קרנית, להידחות.

על הנהג איפוא להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, מקום מגורים קבוע בחוץ לארץ, ולעניין זה מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני, והשני למי שיש אחד הרישיונות המנויים בתקנת משנה (ב); רישיון נהיגה בנלאומי בר תוקף, או רישיון נהיגה לאומי למי שאינו תושב ישראל ובילבד שלא ינהג בו בתום שנה מיום כניסתו לישראל.

שש שנים לאחר התאונה אף ניתן תצהיר מטעמו ונראה על פניו שגם בתקופה זו שהה בארץ.

רישיון נהיגה לאומי "רישיון נהיגה לאומי שניתן למי שאינו תושב ישראל ובילבד שלא ינהג ברישיון זה בתום שנה מיום כניסתו לישראל". אין חולק שהנהג נהג ברישיון זה למעלה מהתקופה הקבועה בתקנת משנה (ב).

הפרת תנאים ומיגבלות ברישיון נהיגה תהווה עבירה על פי דיני התעבורה, אך לא תישלול פיצויים מהנהג הנפגע.

...

בתגובה לבקשה טענו הנתבעים בזו הלשון: "...היום 8 שנים לאחר מכן, מסיבות אשר אינן ענייניות מבקשת התובעת לחדש את התובענה. נוכח האמור לעיל, כאשר ברור לכל שהתביעה תדחה וכאשר התובעת מבקשת לאחר 8 שנים כאמור לגרור שוב את הנתבעים לבית המשפט לחדש את התיק .... מדובר בשימוש לא ראוי בהליכי ביהמ"ש לפיכך יש לדחות את הבקשה ולחייב את התובעת בהוצאות". לגופו של עניין נטען שהלכת קרנית לא שינתה את ההלכה שהייתה נהוגה קודם לכן.

לטענת הנתבעים דין התביעה להידחות בשל התיישנותה שכן חלפו למעלה משבע שנים מאז הפסקת התובענה ועד מועד הגשת הבקשה לחידושה.

עיון ברישיון הנהיגה שצורף לתצהיר הנהג (ואף לתצהיר קרנית) מעלה שהרישיון איננו עונה במראהו החיצוני על מאפייני רישיון נהיגה בינלאומי והואיל והנהג לא הוכיח אחרת, אני קובעת שברישיון לאומי עסקינן.

מכאן המסקנה שאין לשלול פיצויים מנהג מסיבות שאינן קשורות לכשירותו לנהוג ברכב.

סוף דבר דינה של התביעה להידחות וכל המפורט מעבר לכך הוא כאמור למעלה מן הצורך.

ב.על העובדות, הטענות וההליכים: התובעים, תושבי מרוקו, נפגעו בתאונת דרכים ביום 22.8.00 בעת שנסעו ברכב בו נהג התובע 1, כשברכב נסעו התובעת 2, אשתו והתובעים 6-3, ילדיהם הקטינים (להלן: "התאונה").

בתחילה חלקה הנתבעת על חבותה ובטענה כי התובע 1 לא החזיק ברשיון נהיגה תקף בישראל, ואולם לבסוף חזרה בה והודתה בחבותה לפצות את התובע מכוח החוק (פרוט' מיום 31/1/06, עמ' 4 ש' 6-5).

ד"ר גורביץ' בדק את התובע 6 ומצא כי "אין ליקויים בתחום האא"ג מהתאונה הנדונה", ולא קבע אפוא נכות בתחום זה. בתביעה זו הרחיבו הצדדים בטענותיהם בשאלה אם זכאים התובעים להוצאות שונות שנגרמו להם במהלך הדיון, ובעיקר, הוצאות טיסה לישראל ממרוקו, שם הם מתגוררים דרך קבע, והוצאות שהייה בארץ, לצורך בדיקה אצל המומחים הרפואיים ולצורך הדיונים בתביעה.

עודני סובלת מכאבים בידי השמאלית וממגבלות תנועה" (ס' 3).כמו כן הכירה ד"ר עמית כהן בחוות דעתה בתקופת נכות זמנית בהתאם לאישורי המחלה.

בסיכומיה, טענה כי נזקקה לטיפולים רפואיים רבים וממושכים, לרבות טפולי פיזיוטרפיה ובשים לב לעובדה כי בעלה וילדיה נפגעו אף הם בתאונה, נזקקה לעזרה מוגברת ובשל כך, ביקשה פיצוי מעבר לתקופת נכותה הזמנית (למשך חודשיים) ועל פי הפירוט שהובא שם. כמו כן, ביקשה פיצוי בגין עזרה לעתיד, על פי חישוב אקטוארי ובסכומים שהתבקשו.

...

בנסיבות אלה, בהיעדר חוות דעת רפואית ובשים לב לתצהירו, המהוה עדות יחידה של בעל דין ומש"הצלקות" לא הוצגו לבית המשפט במהלך עדותו, לא בעין ולא באמצעות תמונות, אין מקום ליתן משקל ממשי לטענתו, בסיכומיו, לעניין קיומן של צלקות "גדולות בולטות ומכוערות". יחד עם זאת, לאחר שבחנתי את הראיות, בכללותן ועל פי הסמכות הנתונה לבית המשפט, כקבוע בתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 (להלן: "התקנות"), הנני פוסק לתובע, בנסיבות העניין, פיצוי בגין כאב וסבל, בסך 8,000 ₪ הכולל ריבית.

בענייננו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את הנתבעת בהוצאות התובעים 2 ו-6 שנגרמו להם לצורך בדיקתם אצל המומחים הרפואיים, קרי, הוצאות טיסתם הלוך ושוב והוצאות שהייתם בישראל.

הנני מקבל אפוא את מלוא ההוצאות שנדרשו לצורך ההגעה לדיון ההוכחות.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובעים את אגרת המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ. ניתן היום י' בטבת, תשס"ח (19/12/2007) בהעדר הצדדים

מהראיות שהוצגו (נ/3) עולה כי בעת כניסת המנוח לישראל היה במעמד עובד זמני (ב/1) לפי תקנה 5(א) לתקנות הכניסה לישראל; מעבר לאישור הכניסה לארץ לא הוצגו כל ראיות לקיומו של היתר שהייה בישראל גם לא ראיה לקיום היתר לעבוד בישראל בפרק זמן כה ארוך שמעבר ל'מעמד הזמני'; גם המעביד שהתיצב לדיון לא ידע מהו מעמדו של המנוח בישראל (עמ' 19 לפרוטוקול).

מכאן שעל בעל רישיון נהיגה זר הטוען לפטור מחובת אחזקת רשיון נהיגה ישראלי להראות קיומם של התנאים המצטברים הנזכרים בתקנה 567 לעיל, וביניהם כי מיום כניסתו לארץ שהה בישראל תקופה שאינה עולה באופן מיצטבר על שנה; והרי צ'יקו לא יצא מהארץ מאז שניכנס אליה באוקטובר 2001 (נ/3) ועל כן אין לצ'יקו זכות לפטור מחובת אחזקת רשיון ישראלי כאמור בתקנה 567 לתקנות התעבורה.

לטעמי גם אם המנוחה לא בדקה בפועל את סוגית רשיון הנהיגה, הרי היה עליה לבדוק סוגיה זו כפי שעל אדם סביר היה לעשות כן, בהנתן הנתונים הבסיסיים כמתואר ברקע העובדתי (עובד זר, שהייה ארוכה בישראל ללא אשרת שהייה, אינו תושב או אזרח ישראלי ועוד); ההחרגה של הזכות לפיצויים מהעקרון של אחריות מוחלטת בשל דרך היתנהגות זו, "בא להגשים תכלית שבמהות-תכלית של צדק...

התעלמותה המוחלטת של המנוחה מהחובה המוטלת עליה, בוודאי מי שתוארה כ'מרובעת' 'לא סוטה מהדרך' 'מאוד ישרה' מצביעה על כך שכל רצונה היה "סך הכל שהיא רוצה שיהיו לה חיים מאושרים" (עמ' 15 ש' 17), ויותר לא היה חשוב!!! – עצימת העיניים, או הפזיזות שבה נהגה היו מוחלטים, בבחינת המטרה – חיים טובים עם צ'יקו, הבאת ילד לעולם; היא לא סיפרה לחברתה הטובה כי היא עומדת להביא עם צ'יקו ילד לעולם, גם לא עוררה את שאלת אשרת השהייה החוקית (עמ' 15 ש' 15-16) וגם לא דאגה לביטוח חודשים עובר לתאונה ואיפשרה לו לנהוג ברכב חרף הידיעה שהביטוח אינו מכסה את נהיגתו בגלל הגבלת הגיל (אליה היתה מודעת).

...

הדוגמאות שניתנו בהסבר התובעים אינן רלבאנטיות מאחר שהפסיקה הבהירה שיש לבדוק את 'מידת האשם' של מתיר הנהיגה, וכך נמצאנו למדים מהפסיקה שמקום בו ההפרה של תנאי מתנאי הפוליסה תלויה בפגם טכני או פרוצידוראלי כגון פקיעת תוקף של רשיון נהיגה בשל אי תשלום האגרה וגם נקבע כי אי חידוש רישיון נהיגה בשל אי תשלום קנסות מהוים פגמים טכניים ולא פגם היורד לשורשו של הענין "שעניינו כושרו של הנהג לנהוג, המצדיק שלילת הפיצויים מהנוהג ללא רישיון...

פרשנות התובעים לא רק שאינה מקובלת עלי אלא שהיא נוגדת את התכלית ההרתעתית של שלילת הזכאות לפיצויים מכוח הוראת סעיף 7 שבבסיסה הרצון למנוע סיכונים מיוחדים בדרכים, כפי שפורט באריכות לעיל כאמור, ענין פרח מבהיר את תכלית הסעיף ומשמיט מתחת טענת התובעים את הבסיס המשפטי וההגיוני כמו גם את תכלית ההרתעה.

לאורך פסק הדין שלי וגם לאור הציטוטים שהבאתי מהפסיקה הגעתי למסקנה, לאחר שבחנתי את התכלית הסוציאלית ותוך שהבאתי בחשבון את הפירוש המצמצם שיש ליתן לחריג הקבוע בסעיף 7(6) לחוק, ולאחר שבחנתי את התנהגותה הספציפית של המנוחה שעליה הוטלה החובה הראשונית והעקרית, מצאתי כי היא נהגה בפזיזות או עצמה את עיניה ולכל הפחות היה עליה לדעת שאין למנוח כלל רשיון נהיגה ובכך דבק בה האשם של מתן היתר לנהיגה ללא רשיון, והפסיקה ראתה באלה אשם השולל את זכותה לפיצויים.

עם כל הצער שניגרם לתובעים-העזבון, (למנוחה לא היו תלויים) ממותה של המנוחה, הרי לאחר שבחנתי את הנסיבות אני רואה לדחות את התובענה נגד שתי הנתבעות, הן המבטחת מחוסר כיסוי ביטוחי, והן קרנית בשל החריג של סעיף 7(6) לחוק.