רישיון הסעה לנסיעה מיוחדת במונית שירות

מוניות קרית ים בע"מ – (נאשמת 4), (להלן "מוניות קרית ים"), בעלת תחנת מוניות שמפעילה שירות נסיעות מיוחדות וכתובתה בקרית ים. מר רוזנברג דויד, (נאשם 5) - (להלן – "רוזנברג") , מי שהיה בתקופה הרלוואנטית בעל אוטובוס זעיר ורישיון להסעות מיוחדות.

...

אכן מקובלת עלי טענת המשיבה שקיימים הבדלים בין מעשי העבירה בהם הורשעו הנאשמים האחרים לבין מעשי העבירה בהם הורשעו המערערים, אך עדיין ההבדל בענישה אמור להיות סביר ומידתי.

בנסיבות העניין, נראה לי כי יש להעמיד את הקנס על סך 12,000 ₪ לגבי כל אחד מהמערערים ואת סכום ההתחייבות יעמוד על סך של 25,000 ₪.

סוף דבר: הערעור על ההרשעה נדחה.

ומוסיפה וקובעת תקנה 512 לתקנות ("שכר הסעה לפי מונה") כי "לא ידרוש אדם ולא יגבה ולא ירשה לאחר לידרוש או לגבות - (1) שכר הסעה או שכר המתנה יותר מכפי שיראה המונה בסיום הנסיעה". חובה חד-משמעית זו, להפעלת מונה ולגביית שכר-נסיעה, רק - ואך-ורק - על-פי המונה, נקבע לה חריג מיוחד בהוראת תקנה 510(ב), ולפיו: בנסיעה מיוחדת, על פי דרישת הנוסע, רשאי הנהג שלא להפעיל מונה בתנאי שיגבה בעד אותה נסיעה שכר הסעה כנקוב במחירון שאישר המפקח על התעבורה ושיימצא בכל עת במונית.

פירוש זה שלתקנות לא נתקבל על דעתו של בית-המשפט המחוזי, ובצדק כך. שירות הסעות מיוחדות במונית שירות חיוני הוא לציבור.

וכלשון השופט זמיר בפרשת סלאח חליפה (שם, 572-571): כידוע, אין זה מקרה נדיר שהסדר של עיסוק מסויים באמצעות תחיקה פוגע בחופש העיסוק: אם באמצעות דרישה לרשיון, שלא כל אחד יכול לקבלו; אם באמצעות תנאים לעיסוק שיש בהם כדי לצמצם את תחום העיסוק או להכביד על העיסוק; ואם באמצעות אגרות, פקוח או דרכים אחרות.

...

פירוש: חזקה על מפעל קרגל כי הסכם שכרת עם איילון היה - מבחינתו של המפעל ומבחינת עובדיו - הסכם מיטיב, ומסקנה נדרשת מאליה היא, לדעת בית-המשפט, כי המחיר שנקבע באותו הסכם לא היה מחיר מופקע.

ועוד: אם אמנם ההסכם בין איילון לבין קרגל כה מיטיב הוא עם הנוסעים - כטענת המערערים - מדוע לא יפעילו הנהגים את המונה אך יגבו שכר נסיעה - נמוך יותר - לפי התעריף? וכפי שבא-כוח המדינה הסביר לנו, ניתן לעשות במקרה זה הסדר עם רשויות המס אף-הן. מסקנתי היא איפוא זו, שהרשעתם של המערערים בידי בית-המשפט המחוזי היתה הרשעה כדין, ואציע לחבריי לדחות את הערעור.

ה.אשר לטענה בדבר העדר רשיונות, התשובה היא שלפי תקנה 493 (3) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, למוניות שרות מותר להסיע נסיעה מיוחדת גם אם מסלולה אינו תואם את קו השרות והנסיעה במסלולים להם זכתה המשיבה מוגדרת כנסיעה מיוחדת.

...

הבקשה לסעד ביניים נדחית אפוא.

נוכח כל האמור מתבקשת העותרת להודיע אם מסכימה היא שעתירתה תמחק ללא הוצאות.

טענה זו מסתמכת על תקנה 490(ב) לתקנות התעבורה שלפיו: "לא ינתן על מונית אלא רשיון לסוג אחד של הסעה כאמור בתקנת משנה (א)". מסעיף זה מבקשת העותרת להסיק כי מי שמחזיק ברישיון לנסיעת שירות אינו יכול למלא תפקיד של נסיעה מיוחדת.

...

מכל האמור לעיל עולה, כי: (א) אין מקום לקבל את טענת העותרת שלפיה תחנת מוניות או תאגיד בעל רישיון להפעלת קו שירות אינם כשירים להשתתף במכרז.

כל האמור לעיל הניח דעתי כי אין לקבל את העתירה בעניין זה. אף אם יש מקום לדיון רחב ומקיף בעניין התחרות בין שירותי ההיסעים השונים הקיימים כיום בשוק, עניין המעורר מחלוקות וסכסוכים משפטיים לעתים קרובות, אין מקומו של דיון מסוג זה בענייננו שעה שהעותרת צימצמה טענותיה המשפטיות הכלליות לדלת האמות של המכרז נושא העתירה שלפנינו.

אשר-על-כן, אני דוחה את העתירה.

הלא בהמשכו של סעיף 14ח(ב)(2) עצמו נאמר (בס"ק א') כי צריך ש"היה עליהן" – כלומר על אותן "15 מוניות לפחות" הנזכרות קודם לכן בסעיף – "רישיון תקף לנסיעת שירות". כבר מכאן עולה כי ה"מוניות" אינן כלי הרכב הפיזיים אלא הרישיונות להפעלת מונית ("הזכות הציבורית") שהרי רישיון לנסיעת שירות אינו ניתן לכלי הרכב אלא לזכות הציבורית, כעולה מהגדרת "רשיון להפעלת מונית" בסעיף 1 לפקודה: "רשיון המקנה לבעלו זכות להסיע נוסעים במונית לפי רשיון הסעה שניתן לפי התקנות". אכן, תקנה 487 קובעת כי רישיון הסעה – בין לנסיעה מיוחדת ובין לנסיעת שירות – ניתן "לבעל מונית", ותקנה 498 ממשיכה באותו כיוון: "לא יניח בעל מונית לאחר להסיע בה אלא לפי רשיון הסעה שניתן עליה ובהתאם לתנאיו". אותו "בעל מונית" המחויב בהשגת רישיון ההסעה אינו בעל כלי הרכב אלא, כאמור בהגדרה שבתקנה 485: "מי שהרשיון להפעלת מונית נרשם על שמו". הרישיון להפעלת מונית הנו נכס העומד בפני עצמו ללא הגבלת זמן, הנרכש בכסף מלא במנותק מכלי הרכב, והניתן להעברה בכל עת ובלא זיקה לכלי רכב ספציפי.

...

לאותה מסקנה הגיע לאחרונה בית משפט זה (כב' השופט עדיאל) בפסק דין מיום 30.3.08 בעת"מ (י-ם) 211/07 (לעיל): "אף שתקנה 495ה הנ"ל מתייחסת לנושא הריכוזיות ומטילה מיגבלה על מספר הרישיונות שניתן להעניק לגוף אחד, שיקולי קידום התחרות שאותם על המפקח על התעבורה להביא בחשבון לפי סעיף 14ח(ד) לפקודת התעבורה אינם מתמצים בנושא הריכוזיות בלבד. כך, למשל, מתן רישיון לאגד להפעלת שירותי הסעה במוניות באיזור בו היא מקיימת מונופולין בתחום ההסעה הציבורית באוטובוסים, עשוי להעמיד את אגד במצב של ניגוד עניינים בין האנטרס שלה כבעלת רישיון למתן שירותי הסעה במוניות לבין האינטרס שלה שלא לפגוע במעמדה כבעלת מונופולין בתחום שירותי ההסעה באוטובוסים באותו איזור. לניגוד עניינים כזה עשויה להיות השלכה על התחרות (השווה: עת"מ 1216/06 פזגז 1993 בע"מ נ' מ.י ואח')...

בכך אין כדי לשלול את האפשרות שבמקרה נתון יגיע המפקח על התעבורה למסקנה שמתן רישיון להפעלת שירותי מוניות למפעיל שירותי הסעה ציבוריים אחרים עשוי לפגוע בתחרות" (סעיפים 36-37 לפסק הדין).

לפיכך אני מקבל את העתירה באופן חלקי, במובן זה שאני מורה למפקח על התעבורה לשקול, במסגרת סמכותו לפי סעיף 14ח(ד) לפקודת התעבורה, האם יש מקום להימנע מלתת לניו-ליין את הרישיון לקו השירות במק"ט 5210 בשל שיקולים של קידום התחרות.